תיקו [סיפורים קצרים, מתוך 'אבי אבי' [15] ]

תיקו

 

א

 

יום אחד, בלכתי ברחוב, צדה את עיני מודעה. במודעה היתה תמונת כלב, ומילותיה הזמינו לבוא ולאמצו. ידי הקדימה את ליבי ואת מחשבותי, וקצצה לה אחד מזנבות המודעה ומספר טלפון עליו. מה היה לה לידי שקפצה כך? כמה תמונות עלו ממערותי והכו בה, והיא מפחד המכות קפצה ונטלה את הפיסה ואת המספר שעליה. כשהייתי ילד קטן, עלה בי רצון עז לאמץ כלב. הרבה לא ידעתי על כלבים, ואינני יודע מאין שאבתי את הדימוי הנכסף. אולי מסיפוריה של סבתא על כלב שחור וגדול שהיה לה, בביתה בטלז' שבליטא. כלב בבית יהודי באותם הימים ובאותו המקום לא היה מראה רגיל, ואני לא הספקתי לשאול את סבתא מה ראתה משפחתה על כך שגידלה כלב. יום אחד – ואני כבר איש מבוגר – הלכתי ברחובי ועצרתי בתחנת האוטובוס. על הספסל ישבו שתי נשים זקנות ודיברו ביניהן. לפתע עבר כלב שחור גדול. אחת הנשים צעקה צעקת בהלה, חברתה צחקה ואמרה לה:

-         'למה כל כך נבהלת?'

הכלב חלף עבר, והזקנה המבוהלת שהחלה להירגע אמרה:

-         'ככה זה, יהודים מפחדים מכלבים, ויש לי הוכחה מפרשת השבוע.'

-         'הוכחה מפרשת השבוע?'

-         'כן. כתוב בסיפור יציאת מצרים, 'ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', ונראה שזה היה נס גדול. ואני שואלת אותך, ואם כלב היה חורץ את לשונו ונובח, מה היה כל כך נורא בזה? כנראה, שלבני ישראל זה היה נורא ואיום...'

גיליתי את אוזנה של אחותי למשאלתי, ויחד חיפשנו מודעות בעיתון. יום אחד מצאנו מודעת כלב, התקשרנו וקבענו עם בעלת הכלב לבוא ולקחתו. אלא שכנראה לא עמדנו בשתיקה, וסיפרנו לאמנו. אמא אמרה:

-         'כלב בקומה הרביעית? אי אפשר לגדל אותו.'

וכך ירדה לטמיון מחשבת הכלב הראשונה שלי. באותם ימים חשבתי בליבי כי אמא לא רצתה בכלב מפאת פחדיה מחיות. רק כשאימצנו את הכלב עליו אספר בסיפור זה שמעתי ממנה משפט שהפתיע אותי ושיבר את תמונתי:

-         'זה כלב קטן. אם כבר, הייתי רוצה כלב גדול...'

בנוסף לתמונת הכלב שלא היה, קפצה בי תמונת כלבו של דודי. אולי היא ששלחה את ידי אל פיסת המספר.

ב

 

דודי גר שנים ארוכות בימין אורד, כפר ילדים על רכס מרוכסי הר הכרמל. דורשי רשומות יכולים לדרוש 'סמוכים', לתהות האם היה קשר בין בחירתו במקום ובין מחנה המעפילים בעתלית שהיה למרגלות הר הכפר. הוא המחנה אליו הובאו סבתא וילדיה מספינת המעפילים שמפוליון, ובו נכלאו בבואם אל המולדת. אני די לי בסיפורי המעשים, ובהנחתם זה לצד זה. נער הייתי וגם בגרתי, ולמדתי כי קשרי הסיבות שייכים לתורת הסוד, רופפים ומתחלפים אלה באלה ברבות הימים והסיפורים. כפעם בפעם הייתי נוסע לבד או עם אמי ואחותי אל דודי ומשפחתו. כבן עיר שבא אל הכפר נגלו לי אז מראות פלאים, היו לי כמרכבת יחזקאל שטלטלה אותו בשערות ראשו מהגלוי אל הנסתר. פעם אחת נסעתי לבדי, לבלות כמה ימים במחיצת בנות דודי. בבואי אל ביתם לעת ערב, סיפרו לי בהתרגשות על כלבם החדש. דודי אמר לי כי שמו של הכלב הוא 'בלק', על שם כלבו של עגנון. באותם הימים לא ידעתי מי הוא עגנון, ומה ראה דודי על ככה לקרוא לכלבו על שם כלבו של אותו האיש. אך לא הוטרדתי כל כך משמו של הכלב, חיכיתי בהתרגשות לפגישה עמו.

-         'בבוקר נלך להביא לו אוכל' אמרה בת דודי, ואני קיבלתי את הדין וחיכיתי.

למחרת בבוקר יצאתי אל גינת הדשא הקדמית, גנן עמל לקצוץ אותו וליפות את הערוגות הסובבות אותו. לפתע הגיח כלב גדול, ברור היה לי כי זה בלק. הכלב הסתער על הגנן, אחז בשיניו את שולי מכנסיו. הגנן ניסה לנער את הכלב מעליו, קורא קריאות לעזרה. דודי ובתו יצאו מהבית, אחזו בכלב ומשכו אותו לאחור. אני התבוננתי במחזה, ומשום מה לא נבהלתי מאשר ראיתי. אחר שעה קלה אמרה לי בת דודי:

-         'רוצה להאכיל את בלק?'

בתשוקת אתמול שלא פגה, לקחתי מידה את קערת האוכל ויצאתי אל החצר האחורית. בלק היה קשור במלונתו, כעונש על נשיכת הגנן. קרבתי אליו מעדנות, מתענג על קרבת החיה הגדולה. רק הנחתי את הקערה לפניו, והוא זינק עלי והפילני לארץ. מאימת הנפילה לא שמתי ליבי, לשריטה העמוקה ששרט ענף עץ בירכי. רק לאחר שישבתי בבית, ראיתי את רגלי המדממת. כמה וכמה שנים עיטרה הצלקת את ירכי, עד שגדלתי ונמתח עורי ושוב אי אפשר היה להכיר בה.

נפלאו דרכי הסיפור וקישורם לחיים. כבר שבוע ימים מתגלגל בתוכי סיפור הכלב, מחכה לזמן שיתפנה כדי לפרוץ את הכתב. ביום ראשון באתי לעבודתי, חולי דק עוקץ בי ומכביד את איברי. ישבתי בחדר המורים לשתות כוס קפה, לחזק את ליבי בטרם אתחיל במלאכתי. דפיקה נשמעה על הדלת, ואני קמתי ופתחתי אותה. שני נערים עמדו בפתח, היססו עם להיכנס או שלא להיכנס. האחד הפציר בשני שיכנס עמו, השני ביקש ללכת לדרכו. קצרה רוחי ואמרתי להם:

-         'תחליטו. לא אעמוד כאן ואחזיק לכם את הדלת.'

הנערים נרתעו מגערתי, פנו והלכו להם. סגרתי את הדלת והלכתי אל עבר כיסאי, כועס על קוצר רוחי שגער בנערים. לפתע נחבטתי בחלון הפתוח, מכנסי נקרעו בירכי והרגשתי כאב עז. כל היום הלכתי במכנסים קרועים, רק לעת ערב בביתי פשטתי אותם. על ירכי נמתחה שריטה עמוקה ואדומה מדם, במקום בו היתה לפני שנים שריטתו של בלק. עתה – יום שישי – אני יושב וכותב, עדיין חש מתחת למכנסי את כאב השריטה השניה.  

 

ג

 

חיי אדם פשוט רוויי סוד הם, אם אך מטים אוזן לשמוע את הרזים. הנה אני בא לימים ספורים לבית דודי, נתקל בקטע מתמונה גדולה. מפגשי עם בלק היה עבורי אירוע שלם, אך עבור בני בית דודי היה מקטע מתמונה גדולה. מי שפוגע את שבר התמונה פגישת אמת, יכול לחוש כי יש מרחבים מעבר לה – לחוש ולא לדעת. ברבות השנים סיפרה לי בת דודי מעט מאותם מרחבי תמונה שהיו מוצפנים באותם ימים רחוקים מהפיסה בה פגשתי. התברר לי כי בלק היה בלק השני. קדם לו גור כלבים שנקרא כבר  הוא על שם הכלב העגנוני, גור שמצא את מותו מהכשת נחש. בת דודי זכרה את יללותיו של בלק הראשון – אולי נכון יותר יהיה לקרוא לו השני, אחרי אביו המיתולוגי. כשבאה אליו בריצה, ראתה אותו בגסיסתו. למדתי מסיפורי בת דודי שבלק השלישי היה כלב בן חורין, מעולם לא נקשר ברצועה. באותו היום בו פגשתי  בו, היה עדיין צעיר ולא הגיע למלוא גודלו ואונו. לאחר מכן גדל פרא, עד שדודתי החליטה כי יש להיפטר ממנו. בנות דודי שמעו כי הוא נלקח להיות לכלב משטרה, אך בת דודי – הגדולה שסיפרה לי את הסיפור – חושדת עד היום כי נורה ונהרג. הנה בסיפור שהוא הסוד שמעבר לקצות תמונתי, עוד סוד שהוא מעבר לקצות תמונתו. אהבה גדולה היתה בין בלק השלישי ובין אחותה הצעירה ממנה, היא היתה עושה את שיעורי הבית על גבו והוא הניח לה לשים עליו את כפות רגליה בכל עת שרצתה. בת דודי זו הצעירה גדלה והיתה לשחקנית תיאטרון, ראשונה בסדרה של שחקנים במשפחתי. אחריה הצטרפו שניים מבני דודי הצעיר, ביתי הצעירה אף היא משחקת בקבוצת תיאטרון, ולהפתעתי מצאתי את עצמי גם אני חבר בקבוצה של שחקני תיאטרון. אבא היה גם הוא שחקן תיאטרון. עוד בצעירותו היה אוהב לשחק, כך למדתי מפי ורה בת דודו. לא קל היה לי למצוא את עקבות השחקן של אבא, הן הושתקו והוחבאו ממני מדעת או שלא מדעת. כיוון שצמח אבא והיה למחנך ואיש רוח, כנראה היו מי שהתקשו לכלול בדמותו זו את השחקן שהיה. ורה סיפרה לי כיצד היה מחקה את צ'רלי צ'פלין, שהיה אחד מגיבורי התרבות שלו. שריד ליחס זה מצאתי בספרייתו של אבא, ביוגראפיה של צ'רלי צ'פלין – ספר בלוי ונדיר. ורה סיפרה לי על אהבתו להתחפש. פעם התחפש לגיבן מנוטרדם, כשהוא מצליח ליצור לעצמו גיבנת ולעוות את פרצופו בעזרת מיני ברזלים שהכניס לפיו. כשהגיע הביתה נבהלה סבתי עד עמקי נשמתה, למראה המפלצת העומדת בדלת. עקבות לתחפושות של אבא יש בידי שתיים, האחת זיכרון והשניה – חפץ. האחת – זיכרון עמום. פורים, אבא מתחפש עם אמא לתקופה הורודה ולתקופה הכחולה של פיקאסו. את פניו הוא עוטה בצבעי תכלת ואת פני אמא בורודים. מכאן נפתחים פתחי הזיכרונות לתחפושות שחיפש בהן אותי, לנמר למלך ולקוזק. ובכולן – מגע ריחני של צבעי האיפור בהם הוא צובע את פני. וזה הוא החפץ – תיק צבעי האיפור החום שחומו כעין הקוניאק. שנים אחרי המלחמה ממנה לא שב, עוד ניסיתי מידי פעם לקחת לי צבע מהצבעים ולצבוע את פני, לחוש ולהריח את רגעי החיפוש ההם. אבא התגייס לחיל הרגלים, אך במסיבת סיום הטירונות הפליא להציג – עד שנחטף על ידי אנשי להקת פיקוד צפון. שם שיחק בחברת כמה שחקנים שברבות הימים הפכו לבולטים בין השחקנים שבישראל, אך ביקש לעזוב את הלהקה מפאת קשייו בה כאיש דתי. עתה כשאני מוצא את עצמי בחבורת שחקנים, מגלה גלי כוח עלומים הזורמים בעורקי, אני תוהה מניין באו כל זרמי המשחק האלה אל משפחתנו? אני כשלעצמי מוצא בתחפושות ובתפקידים את אבא, אך הרי המעגל רחב הרבה יותר. כל בני הדודים הם כנחלים הזורמים מן הים, אולי דמותו של סבנו המשותף היא שהזרימה בעורקינו את דמי המשחק? ההיתה זו נטייתו של סבא אל הבוהמה ואל האומנות? הוא שהיה מנצח מקהלות וצורף תכשיטים, הטביע בדרכים עלומות את חיידקי הדמיון בזרעו אחריו? או שמא דווקא חיי המחתרת שבחר בהם, הם שהטביעו את הנטייה להתחפש ולהתחבא מאחורי המסכות?   

 

ד

 

באתי לביתי, אספתי את ילדי וסיפרתי להם על המודעה שראיתי. ילדי קפצו בהתלהבות, התלהבותם סימאה לרגע את עיני רעייתי מלהתנגד לרעיון. כך מצאתי את עצמי הולך אל הבית שכתובתו צוינה במודעה, וברגע אחד מקבל לידי רצועה אליה היה קשור הכלב.

-         'ניקו' קוראים לו, אמרה האישה.

אזני שמילות התלמוד מתרוצצות ביניהן לא שמעו היטב, ואני שאלתי:

-         'תֵיקו?'

-         'לא  תיקו, ניקו'.

באותה השעה נקבע שמו של כלב בתודעתי כ'תיקו'. משיקולים שונים לא סיפרתי על השם החדש לבני ביתי, בפניהם הצגתי את הכלב כ'ניקו'. ביני לבינו קראתי לו תיקו, וביני לבינם או בני לבינו בנוכחותם קראתי לו ניקו. מה ראיתי על ככה שלא לספר לבני משפחתי על השם שקראתי לכלבנו? אינני יודע. יתכן שהתביישתי בקריאת שם תלמודי לכלב, פעם אחת כבר נכוויתי בכגון זו. כשביתי הצעירה היתה ילדה קטנה, קנינו לה בובת כלב. ביתי חיפשה לו שם, וביקשה ממני לעזור לה במלאכה. אינני יודע מה זה היה לי, אך מפי יצאו המילים –

-         'אולי תקראי לו רב פפא?'

לא הספקתי לבלוע את מילותי, וביתי אימצה את השם בצחוק ובחדווה. עברו שנים והיא ישבה בשיעור תלמוד בכיתתה, ולפתע פגשה בין מילות הדף את רב פפא.

-         'הי, היה לי כלב שקראו לו רב פפא' אמרה, 'אבא שלי נתן לו את השם.'

ואולי לא היתה זו מבוכת השם, אלא תחושת הלב בדבר המסתורין שיביא עמו הכלב לחיי. אינני מאנשי המסתורין, חיי מתנהלים בנתיבות התבונה. אולי לכן בהיתקל ליבי במחוזות של סוד, הוא מסתיר אותם מעין השפה ומילותיה.

 

ה

 

ניקו היה כלב קטן חביב וידידותי, למרות שפעם בפעם היתה שורה עליו רוח רעה ואז הוא היה נושך. מפאת גודלו לא היתה נשיכתו עמוקה ומסוכנת, ובכל זאת היתה מטרידה ומקיזה טיפה של דם. יודעי דבר לימדונו כי כנראה לפנינו היה בידי אנשים שהכוהו, גרמו לו לעורר את אבותיו התוקפניים שזרמו בעורקיו. חיבה יתירה נודעה לו לנשיכת ילדים קטנים, כנראה במחיצתם חש באונו הגברי הפורץ. יום אחד באה חברה לשחק עם ביתי הקטנה, ושתיהן ליטפו את ניקו והשתעשעו עמו. אינני יודע מה קרה שאיים על הכלב, מה שיודע אני כי הוא נשך את אצבעה של הילדה. הרגענו את בכיה וחבשנו אצבעה, חשבנו שבכך תם עוד פרק מטריד מפרקי ניקו. אלא שכאשר באה אימה של החברה לקחת את ביתה, נפתח הסגור והתם התגלה כמי שלא נשלם. האם הודיעה לנו כי עליה לדווח לשירות הוטרינארי, מחרדתה לשלומה של ילדתה. לא הועילו הבטחותינו כי הכלב מחוסן, אף לא שיחת הטלפון בין הרופאה הוטרינארית שלנו לבין האם הדואגת. למחרת דפק על דלתנו פקח מהעירייה, והודיע כי על פי החוק בא לקחת את הכלב להסגר. כל יום בהסגר עלה לנו כהנה וכהנה, וכשבאתי לשחרר את ניקו נאלצתי לשלם סכום כסף מכובד. באותם הימים היה ההסגר העירוני בשועפט, בגבעה שנקראה משנים קדמוניות גבעת בית המטבחיים. במלחמת ששת הימים לחמה כאן חטיבתו של אבא, בצומת הזאת התפצלה לשני כוחות. הכוח האחד פנה וכבש את גבעת בית המטבחיים, השני הסתער קדימה ולחם בגבעת המבתר. הטנק הראשון היה הטנק של אבא, בעוברו את קו הרכס נפגע ועלה באש. מה אעשה וגם בנוסעי לשחרר את כלבנו, אני נוסע בדרכים בהם נסע אבא את נסיעתו האחרונה.

 

ו

 

לא היתה זו הפעם האחרונה בה נאלצתי לבוא ולשחרר את ניקו מן ההסגר. ככל שנקפו הימים, הלכה מלאכת הוצאתו של ניקו שלוש פעמים אל הגינה וקשתה עלינו. בני הצעיר היה האחראי הראשי על הוצאתו, הוא שנפשו נקשרה בנפש ניקו לאהבה אותו. אך בכל פעם שהוא לא יכול היה להוציאו, היו ויכוחים מויכוחים שונים בין בני הבית על דבר מי שימלא את מקומו. לעיתים כשכלתה עלינו השעה, הנחנו לניקו לצאת לבד ולטייל במקום בו חפץ לטייל. אזהרות שונות קיבלנו מבני השכונה, היו שחרדו לשלומו של הכלב והיו שהזהירו מפני הפקחים. אך בעת מבחן כשצריכים היינו ללכת ולא נמצא מי שיוציאו, נעלמו האזהרות בערפל הזמן שאינו. פעם אחת ירד ניקו לבדו ולא חזר. בני חרד לו ויצא לחפשו, אך לא מצא אותו בכל אשר ביקשו. אחר שלושה ימים שב ניקו הביתה, מלוכלך בבוץ ומעוטר במיני קוצים שנסבכו בשערותיו. פעם שניה שוב ירד לבדו ולא חזר, בתיבת הדואר מצאנו טופס שהורה כי הוא נתפס והושם בהסגר. שוב נסעתי אל גבעת בית המטבחיים, לשחרר את ניקו ממאסרו. לפני שנכנסתי למתחם ההסגר, עצרתי את מכוניתי בגבעה הצרפתית. ירדתי וחציתי את הצומת ברגלי, עליתי אל שרידי המוצב שבגבעת המבתר. עברתי בין העמדות, מהן נורתה אש על הטנק של אבא. מצבה מנתה את שמות הנופלים בקרב, ביניהם מצאתי חקוק את שמו של אבא. אינני יודע מה רציתי למצוא בגבעה, אך יודע אני שלא מצאתי. חזרתי למכוניתי ונסעתי אל ההסגר, שוב שילמתי את אשר שילמתי ולקחתי עימי את ניקו המפזז בחזרה הביתה.

 

ז

 

הבריחה הבאה התחילה כקודמותיה, אם כי הפעם לא בטיול לא אחראי אליו שלחנו את ניקו כפעם בפעם. הפעם פתחנו לרגע את דלת הבית, וניקו זינק ברח ונעלם. שוב חרד בני לגורלו של ניקו, ואני לכך ששוב יעצרוהו ויגבו מאיתנו דמי פדיונו. בערב צלצל הטלפון, ואישה שאלה:

-         'האם הכלב שלכם ברח?'

-         'כן' עניתי בחשש, 'את מהעירייה?'

-         'לא' ענתה האישה בלוויית צחוק קל, 'אני סתם אישה'.

-         'איך את יודעת שהכלב שלנו ברח?'

-         'הוא בא אלי הביתה'.

-         'בא אליך הביתה?'

-         'כן. שמעתי שריטה בדלת, פתחתי והוא נכנס כאילו הוא נכנס אל הבית שלו. מזל שאני אוהבת כלבים ולא נבהלתי, ומזל שמצאתי את המספר על רצועת הצוואר שלו.'

-         'אני נורא מצטער' אמרתי, 'מיד אבוא לקחת אותו. איפה את גרה?'

-         'ברחוב מרכוס 14' אמרה האישה, ואני קיוויתי כי לא שמעה את הצווחה שנמלטה מפי.

רחוב מרכוס 14 הוא בנין ילדותי, בו חייתי את שנות חיי הראשונות. שם ארוגות תמונות זכרונותי, התמונות שנותרו בי מאבא. בני ביתי צוחקים עלי באומרם, כי לכל מקום בירושלים אני מגיע דרך רחוב מרכוס.  אינני מכחיש זאת, זאת האמת לאמיתה. אני נמשך לעבור ברחוב שוב ושוב, בין אם ברגל ובין אם במכונית. כל פיסת רחוב רוויה בזיכרונות, בעוברי היא צובטת בליבי – מכאיבה אך גם נוסכת כוח. לעיתים אני הולך עד לתחילת הרחוב, בפגישתו עם רחוב כ"ט בנובמבר. משם אני מתחיל בעליה התלולה, חולף על פני בית המצורעים מימיני והתיאטרון משמאלי. בית המצורעים היה כאן עוד בטרם נוצרתי בבטן, את בניית התיאטרון ליוויתי מביתי בבית מספר 14. הפועלים היו פורצים בצעקות 'בארוד! בארוד!' ואמא היתה ממהרת לסגור את התריסים. לאחר כמה דקות היה נשמע קול נפץ חזק, ומטח של שברי אבנים היה פוגע בתריסים. אלה התריסים שגוננו על החלונות, החלונות אותם חיזקנו בפסי שתי וערב של דבק נייר חום – לפני פרוץ המלחמה. אני מטפס במעלה הרחוב, עובר על פני הבניין ומשלח בו את מבטַי. לאחר מכן ממשיך לטפס במעלה התלול, עובר על פני החנות שפעם היתה חנות המכולת. המוני זיכרונות מתדפקים כאן על דלתותיי, אך ממשיך ומטפס אל עבר הפסגה. ישנה פיסה אחת הרוויה בזיכרון מתוק, אבא ואני הולכים בשבת לבית הכנסת. אני דורך במקום המדויק, בו אני זוכר את אבא מספר לי מפרשת השבוע. העלייה הזאת עבורי היא עלייה לרגל, קדושתה לא פגה, כל כמה שאני שב ומטפס.

-         'באיזו דירה?' שאלתי בקול מהסס וצופה את התשובה, וזו אכן באה –

-         'בדירה האחרונה'.

למרות שדירה זו היא בית ילדותי, באותה שעה לא יצא המקרה בתודעתי מגבולות הצירוף האקראי. סיפרתי לבני ביתי כי התקשרה אישה שמצאה את ניקו, ולשאלתם אמרתי כי היא גרה ברחוב מרכוס.

-         'מרכוס 14?' שאלה ביתי,

-         'לא, כמה בתים ליד' השבתי.

סירבתי לבקשתה לבוא עימי, תירצתי עצמי בתירוצים מתירוצים שונים. נסעתי והחניתי את מכוניתי בריחוק מה, ליד הכניסה לגן השושנים. כך אני אוהב - לחנות בריחוק מקום, ללכת ברגלי עד למקום אליו אני נישא. הדירה ברחוב מרכוס 14 עודה ברשות אימי, למרות זאת מאז עזבנו אותה לא נכנסתי אליה. אימי משכירה את הבית, והדיירים מתחלפים בו כפעם בפעם. אינני יודע מי הם הדיירים, למרות שלעיתים מספרת אמא דבר עליהם. עברתי ברטט בשביל המרוצף והמתעקל, עובר על פני המדרגות המובילות לחצר האחורית. זו החצר בה שיחקתי עם חברי השכנים, בה פגשתי לראשונה מקרוב בכלב. היה זה הכלב הלבן והשעיר של ילדי משפחת בראון, שעורר בי גם תשוקות חדשות וגם פחדים עמוקים. נכנסתי אל חדר המדרגות, אצבעותי מלטפות ברפרוף את תיבות הדואר. לא ירדתי במדרגות שהובילו אל המקלט, למרות המשיכה שכמעט ולא הצלחתי לעמוד למולה. עליתי קומה אחר קומה, עד שהגעתי אל הקומה האחרונה. רגלי נרעדה מאליה, כשדרכתי על המדרגה עליה מעדתי כשירדתי אל המקלט. עמדתי מול הדלת והיססתי, עד שנשלחה ידי והקישה כמה נקישות. נביחותיו של ניקו היו קלושות, הוא ישב בפינת ההול ולא רץ לקראתי. האישה היתה עדינה ונלבבת, 'מעולם עוד לא ראיתי דבר שכזה. הכלב מתנהג כאילו שהוא בביתו, תראה -  הוא אפילו לא קופץ לקראתך.'

-         'את יודעת איזה צירוף מקרים? פעם גרתי בבית הזה.'

-         'אה, זה מסביר את הכל, הכלב מכיר את הבית.'

-         'לא, לא' צחקתי. 'זה היה כשהייתי ילד, לפני הרבה שנים.'

חדרי הבית קראו לי בהמון תמונות של זיכרון, פניתי אל האישה ואמרתי:

-         'תרשי לי להסתובב קצת בבית?'

אינני איש של מסתורין אלא איש של תבונה, ובכל זאת התמונות לא היו בי אלא בבית. כמו שיירי בושם אחר לכת האישה שנשאה אותו, כך מילאו את הבית שיירי התמונות. היו שם הרבה אבאים והרבה אמהות, כל תמונה היתה אבא כשהיא לעצמה. גם את עצמי מצאתי שם בתנוחות מתנוחות שונות, תוהה על הזר הקרוב. עברתי מהמטבח אל ההול ומההול אל הסאלון, ממנו שבתי אל האמבטיה חדר השירותים וחדר הילדים. בפינת ההול בצומת שבינו בין הסלון ובין חדר הילדים, עמד קנקן מתכת בגווני חום מאורך וגבוה. היה זה הכלי היחיד ששרד מאותם הימים, כנראה עבר מדייר לדייר מבלי שהשליכו אותו אל הפח. בקנקן היו שתי נוצות דהות של טווס, הן הנוצות שהבאתי עימי כששבתי מבית דודי שבכרמל. בפינת החי היה טווס, ואנחנו ליקטנו את נוצותיו. הדיירת קראה את מבטי הנעוצים, ואמרה:

-         'אתה רוצה את הקנקן?'

-         'אם אפשר – רק את הנוצות?'

שמתי את הנוצות בתרמילי, כרבולותיהן המרוטות מציצות מהתרמיל. בכוח ניתקתי את עצמי, לקחתי את ניקו ונפרדתי מהאישה. ירדתי עם ניקו במדרגות, מותקף על ידי התמונות הנזרקות לעברי. לבר המצווה שלי קיבלתי מדודי אחי אבא הגדול, שעון עצר עגול וכסוף. יום לאחר חגיגתי רציתי לנסותו, החלטתי למדוד כמה זמן יקח לי לרדת את כל מדרגות ביתי. לחצתי על הלחצן ליד דלת ביתי, ופרצתי בריצת ירידה מהירה. אחרי הסיבוב הראשון – ליד דלת משפחת סופר, נתפסה רצועת השעון במעקה המדרגות. השעון נשלף מידי והתעופף, נפל בחלל הפנימי ארבע וחצי קומות. עם זכוכית מנופצת ומחוגים שעצרו מלכת, אספתי אותו מרצפת קרקעית הבנין. זמן מה עוד שמרתי את גופתו במגירתי, עד שנעלם ואינני יודע לאן.        

 

ח

 

כמה חודשים חלפו, ושוב ניצל ניקו רגע של היסח הדעת וברח. שוב חלפו כמה ימים של חרדה, ושוב הגיעה שיחת טלפון. כששמעתי שניקו הגיע לדירה ברחוב רמב"ן 40, בלעתי את רוקי כמי שמנסה לטמון כלי מפליל ששימש לו לביצוע פשע. לאחר בליעה זו, הגבתי תגובה גלויה של אדישות כשהתברר לי שהוא מחכה בדירה שהיתה של סבי וסבתי מירושלים. כמה פעמים רציתי לדפוק בדלת הדירה ולבקש מבעליה החדשים לבקר בחדרים היקרים לי. פחדתי והתביישתי ולא עשיתי זאת, ועתה היקרה ניקו את ההזדמנות לפני. בעלת הבית היתה מאוד נחמדה, ונענתה לבקשתי לטייל בין חדריה. שוב נתקלתי בדמויות הבושם האווריריות, המוני סבתותי וסבי שבת דמותן נותרה בבית. אף אני במקום בו עמדה המיטה, בארון מחבואי ואפילו בחלל הקטן שמעל לשירותים. לא יכולתי לעמוד מול תאוותי, טיפסתי על האסלה ודחקתי עצמי לתוכו. יצאתי מהשירותים ועברתי אל הסאלון, הוא הסאלון בו עמד הרדיו וניצבו תקליטיו של בטהובן. מהסאלון יצאתי אל המרפסת, ממנה ראיתי בילדותי את הרב רבינוביץ' מעופף אל בית הכנסת. מהמרפסת נכנסתי לחדר שהיה חדר עבודתו של סבא, בו היה ארון הספרים שעליו עמד בטהובן. מהסלון דרך דלת חדשה נכנסתי לחדר האוכל, בו ישנתי בילדותי ובו נערכו לילות הסדר החרוטים בזיכרוני. על הקיר היתה תלויה תמונת שמן ענקית, פעם ניצב כאן ארון ענק עשוי עץ זית. על הארון היה מונח שעון עשוי אף הוא מעת זית, כפעם בפעם היה סבא מורידו כדי למתוח אותו. מתיחת השעון היתה טקס מחושב, ראשיתה – סבא מוריד את כיפתו השחורה  - כדי שלא תיפול - ומניחה על השולחן. עתה היה עולה על כסא – שעליו הונח עיתון, ומוריד את השעון הגדול. השעון הונח על השולחן, וסבא פתח את דלת חללו בעזרת מפתח מיוחד שהיה שמור עמו. מהדלת נשקף התוך הקסום, גלגלים אחוזים בגלגלים ורצועות מתוחות ביניהם. סבא הזמין אותי במנוד ראש צופן סוד, ואני שילחתי את עיני אל חלל קרביו של השעון. כל כך נפעמתי מהמראה, שרק שעות אחר כך – בדרך כלל בלילה בשכבי במיטתי – הבחנתי באשר ראיתי וטיילתי בין חלקי המראה. אחר כך היה סבא מכניס את המפתח אל חור המנעול הפנימי, שוהה לרגע קט שהיה רגע קסום ומפחיד. הרגשתי כאילו המפתח נכנס אל בין קרבי שלי, וכשסובב סבא את המפתח סבו תוכַי כבקרסולה. חשתי עונג בלול בבחילה דקה, כשהקפיץ הפנימי נמתח עד כאב. היה בחלל השעון חור מנעול נוסף, למתיחת הפעמון שהיה אמור לצלצל מידי שעה בשעה. אל החור הזה לא הכניס סבא את המפתח, 'הצלצול מפריע' אמר לי, 'במיוחד בשעות הלילה השקטות'.

שנתו של סבא היתה שינה מופלאה, סיפורי סיפורים נערמו אצלי עליה. בכל לילה היה עולה על משכבו בשעה קבועה, באמצע הלילה היה מתהפך וישן את מותרו על צידו השני. כשם שעלה על משכבו בשעה קבועה, כך קם מידי בוקר באותה שעה מוקדמת. ללא שעון מעורר הקיץ משנתנו, מתגאה כילד בצעצועו בשעונו הביולוגי המשוכלל. מלבד שעת הלילה היה ישן שעה בצהריים, מקפיד עליה באדיקות כיהודי על צום יום הכיפורים. פעם אחת לאחר מות סבתי, נסע סבא כדרכו לחופשה לנתניה. חופשותיהם של סבא וסבתא ואחר כך של סבא לבדו בנתניה, פותחות לי פתח למערות רחבות ידיים מלאות בסיפורים. אני אוזר את כל כוחותי כדי לשוב ולסגור את הפתח, לאחר שהוצאתי ממנו רק את סיפור מנוחת הצהריים. ובכן, אותה שנה נפש סבא שבוע ימים, במלון שקד אליו נסע מידי שנה ושנה. משפחתי שלי התעתדה לנסוע לחופשה בצפון, ואני הצעתי כי בדרך נעבור ונאמר שלום לסבא. ילדי אהבו מאוד את סבא רבה – סבא אברהם, ושמחו על ההזדמנות לבקרו במלון. הגענו אל המלון בשעת הצהריים, היא שעת מנוחתו המקודשת של סבא. אמרתי לרעייתי:

-         'אני חושש שסבא ישן.'

-         'עד שבאנו, לך ובדוק' אמרה היא לי.

עליתי לחדרו של סבא והקשתי קלות על הדלת, להפתעתי שמעתי את קולו הקורא לי:

-         'כן.'

נכנסתי ומצאתי את סבא שוכב במיטתו, עיניו פקוחות והוא מכוסה בשמיכה דקה.

-         'סבא' קראתי בשמחה, 'הילדים מחכים לך למטה'.

סבא חייך מתחת לשמיכה בחיוך שובב ואמר לי:

-         'אין דרכי לקום באמצע המנוחה. אנחנו ניפגש כבר בירושלים...'     

אחזור לסיפור השעון. מפאת הקפדתו של סבא על השקט בשעת שנתו, לא מתח את קפיץ הפעמון. פעם אחת שגה סבא ומתח את קפיץ הפעמון במקום את קפיץ המחוגים, והפעם ההיא זכורה לי היטב. סבא כעס על טעותו, אך מהר מאוד כבש את כעסו.

-         'לפחות תכיר את הצלצול.'

בהגיע המחוג הגדול לספרה שתים עשרה, נשמעו שבעה צלצולים צלולים ומלווים בבנות קול דקות. מכל הצלצולים והצלילים ששמעתי מאז ועד עתה, נותרו בי צלצולים אלה כצלצולי שלי. בעולמי שככל עולם נוטה לעיתים להיסדק ולהתפרק, הם באים וקוצבים את משכי ומשיבים לו את יציבותו. בשמונה צלצל השעון שמונה צלצולים, ולקול התשעה בשעה תשע נכנסתי למיטה שהציעה לי סבתא. אותו הלילה התעוררתי מידי שעה לקול צלצולי השעון, ככל שארכו השעות הקדמתי והתעוררתי לקראתם. בבוקר קמתי והלכתי לבית הספר, ומידי שעה שמעתי בתוכי את צלילי השעון המצלצלים.

עתה עמדתי ליד הקיר, מתבונן בתמונה שתפסה את מקום הארון. מהסלון עברתי אל המטבח, הלב החי של הבית כשסבתא שלטה בו ברמה. השיש נותר אותו השיש, הארונות הוחלפו באחרים. בחלון הכפול היו בקבוקים מסוגננים, כאוסף בקבוקיה של סבתא אך דומני שבקבוקים אחרים. מתחת לחלון היה מסמר תקוע בקיר, עליו היה תלוי בזמנה של סבתא נקניק גדול שנפרס והלך מיום ליום. לידו היה מסמר נוסף, עליו קפצה עיני בצהלה מהולה בדמעה. על המסמר היה תלוי מד חום בצורת מפתח, הוא מד החום שהיה כאן בעוד סבתי חיה.

-         'הי, זה מד החום של סבתא שלי' נמלטה קריאה מפי.

בעלת הבית התקרבה, העבירה אצבעה על מד החום שצבעו טורקיז.

-         'כן. הוא היה כאן. לא הצלחתי להוריד אותו.'

-         'איכפת לך?...'

-         'אם תצליח להוריד אותו – הוא שלך. גם אני אשמח.'

ניסיתי להוריד את מד החום, אך לא הצלחתי לשחררו מאחיזת המסמר. לא נכנעתי סובבתי ועיקמתי, שמחתי עליו כמוצא שלל רב.

קשרתי את ניקו לרצועתו ויצאתי תוך כדי התנצלות מהבית. יצאתי מהבית ברחוב רמב"ן, והלכתי לביתי דרך עמק המצלבה.  עם שאנחנו הולכים בשבילים, באה לפני דמותו של בלק כלבו של דודי. כיוון שבא כלבו של דודי, נסרך אחריו גם אביו מולידו – כלבו של עגנון. עתה הכרתיו כבר מקריאת הספר, וידעתי את אורחו ואת רבעו.

 אמרתי לעצמי: בלק הראשון גלה ממקומו, וטירופו הובילו לעבור משכונה לשכונה בירושלים שלפנים מן החומה ובזאת שמחוצה לה. טירופו טלטלו ללא תכלית, אך שימש לסופרו כדי לאחד את כל שכונותיה הפזורות של ירושלים. ניקו שלי הוליכני אל בית ילדותי ואל בית סבא וסבתא, ומי יודע מה הוא צופן לי בעתידו.

באתי לביתי ושחררתי את ניקו לחיבוקים שחיבקו אותו ילדי. הפעם הצפנתי את הסיפור יותר מאת קודמו, וסיפרתי שמצאתי את ניקו בבית בניות. מדוע הצפנתי את הסיפור? אפשר לומר כי רציתי את הסוד לעצמי, אפשר לומר כי נבוכתי מפאת המסתורין. אך היום כשאני כותב ונזכר באשר ארע, נדמה לי כי הרגשתי שההצפנה בונה את הסוד והיא ערובה להמשכו.

 

ט

 

הבריחה הבאה לא אחרה לבוא, ואני נדרכתי בעקבותיה בציפייה לשיחת הטלפון. העברתי בראשי את האפשרויות, תוהה האם יפתיע אותי. תקלה לא צפויה הופיעה, בִּתִי הצעירה ענתה לטלפון.

-         'אבא, מצאו את ניקו.'

-         'איפה?!' נזעקתי וקפצתי אל השפופרת שכבר הורדה.

-         'מה קרה?' שאלה בתי בתמיהה, 'למה קפצת כך?'

-         'או... שום דבר' עניתי במבוכה, 'פשוט... פשוט נמאס לי כבר מהבריחות האלה.'

-         'גם לי כבר נשבר ממנו. אולי נמסור אותו למישהו, ודי?'

-         'אמיר לא יסכים' אמרתי וחשתי שאפי מתארך, כפי ששיחקתי עם ילדי בכל פעם שאמרו דבר שאיננו אמיתי.

אמיר הוא בני שאהב את ניקו יותר מיתר בני המשפחה, ואני הסתתרתי מאחריו בהרגישי כי משימתו של ניקו לא תמה.

-         'מה הכתובת?' שאלתי, מנסה להעמיד פנים אדישות.

-         'רשמתי כאן' אמרה בתי, 'אהרוני 8...'

העפתי בה מבט בקצה עיני, בודק אם הכתובת עוררה בה דבר. נדמה היה לי שלא, את פרק ההיסטוריה הזה היא לא ידעה. בנימה מרושלת ככל שיכולתי אמרתי:

-         'אני אלך להביא אותו.'

באהרוני 8 היה ביתם של דודי ודודתי, כשאני הייתי כבן עשר. לאחר מכן עברו ממקום למקום, אך בבית זה גרו באותן השנים. הרבה זיכרונות ארוגים בי סביב הבית הזה, אך במוקד שלהם זיכרונות המלחמה השניה שלי – מלחמת יום הכיפורים. לכאורה מה לילד מכורבל בעורף ולסיפורי מלחמה? אותם יש להשאיר ללוחמים ששבו ממנה פצועים ומצולקים. אינני מתיימר לקחת את הסיפורים ממספריהם, ובכל זאת לכל אדם סיפורו שלו – גם אם קטן הוא ושולי. לא רק מפאת גילי הצעיר עברה המלחמה ההיא לידי ולא פגעה בי, היו לכך עוד סיבות. ראשית – אבא נהרג במלחמה הקודמת, אילולא נהרג היה מגויס למלחמה הזאת. כך היה מעגלנו הקטן 'מוגן', ללא חרדה שלפני וללא פצעים שאחרי. שנית – המלחמה הזאת בניגוד לקודמתה – לא שילחה את מוראותיה לירושלים. אילולא כמה אזעקות וסוכות עזובות מאין מפרק, אי אפשר היה להבחין בירושלים במלחמות הצפונית והדרומית. אך דווקא ממקום זה פצעה אותי המלחמה, כמי שלא חש באיום ולא מגן על עצמו מפניו. החרדה לשלומו של דודי, כמה מכרים רחוקים יותר שנהרגו, והסיפורים... כל אלה היו כלי המשחית שפגעו בי. ואולי היה זה פצעי שקרם מעטה חום דק , ועתה נקרע המעטה במכה שניה שחדרה אל תוכו. המכה הראשונה איבדה את הכרתי, ועתה – שש שנים מאוחר יותר חשתי את שני המכאובים יחד.

צעדתי לאט ברחוב אהרוני, חושף את שרידי הבושם המשייטים באווירו. כאן הלכתי עם סבא באותה שנה לבית הכנסת בחג הסוכות, כשהרחוב שחור משחור מפאת ההאפלה. אני זוכר אותי יושב לידו בשטיבלאך, והדרשן מנסה לדרוש מענייני דיומא.

-         'רבותי' אמר הדרשן. 'על החג הזה נאמר 'והיית אך שמח'. אתם מבינים מה פירוש הדבר 'אך שמח'? 'אך שמח' זה רק שמח. השנה הזאת אני מרגיש יותר מבכל שנה, כמה קשה יכול להיות לאדם להיות רק שמח ולו לשבוע אחד...'

צעדתי בשביל ונכנסתי אל הבניין, טיפסתי לאיטי במעלה המדרגות. ליד הדלת עצרתי לרגע, נזכרתי כיצד נפתחה במוצאי יום הכיפורים ומצאה חייל עומד בפתחה.

-         'חשבת שנשכח אותך?' שאל החייל את דודי, ומסר לו מעטפה שלקחה אותו אל המלחמה.

צלצלתי בדלת וחיכיתי לפתיחתה, נזכרתי כי בבית הזה שמעתי ברדיו כשהודיעו בפעם הראשונה על מספר ההרוגים.

-         'עד כה נהרגו בקרבות שמונה מאות חמישים ושישה חיילים...' שמעתי את קולו של הקריין שבקע כנראה מבין שיירי הבושם.

מאוחר יותר טבע המספר הזה במספרים הגדולים, אך עבורי הוא היה חוד התער שקרע את עורי. מהמספר הזה התחלתי לכתוב שירים, כתיבה שלא פסקה מאז ועד עתה.

את הדלת פתח לי בחור צעיר מר וזעום, ניקו ישב בפינת החדר ורעד.

-         'בא לי להרוג את הכלב שלך' אמר, 'נכנס לי לתוך הבית ומתנחל.'

התנצלתי קשרתי את ניקו ויצאתי, לא העזתי לבקש לסייר בין חדרי הבית.

      

י

 

תהיתי לאן יברח ניקו בפעם הבאה, הימרתי על שכונת גאולה על בתי משפחתי החרדית. אך הבריחה הבאה היתה שונה מקודמותיה, שבוע תמים לא שמענו דבר. נפשו של בני יצאה מדאגה, והוא יצא לכמה וכמה מסעות חיפושים חסרי תוחלת. לאחר שבוע צלצל הטלפון, ולאחר ששמעתי את אשר נאמר לי אמרתי בליבי:

-         'הפעם הפתעת אותי, תיקו'.

האישה דיברה איתי מנתניה, ניקו הגיע לבית סבא וסבתא – גורדון פינת ברנר. יצאתי לדרך, אחרי שסיפרתי לבני ביתי כי ניקו נמצא בחדרה. בכיסי הנחתי את מד החום בצורת המפתח שמצאתי בבית סבתא בירושלים, ובתרמילי את נוצות הטווס הדהויות שמצאתי בבית ילדותי. נוצות הטווס הציצו מתרמילי ככרבולת של תרנגול. נסעתי באוטובוס, וכל הדרך הנחתי למחשבותי להוביל אותי. מידי פעם שקעתי בנמנום, ואת מצב תודעתי אפשר היה לתאר בלשון התלמוד: נים ולא נים, תיר ולא תיר. כנראה שלמטרות מסוימות זהו המצב המתאים, והמראות שנגלו לי עתה חשפו פנים בפרשת תיקו שטרם עמדתי עליהן. בשקיעת נמנום אחת ראיתי כי יחד עימי שקע הכביש, הוא נגלל סביב האוטובוס כגליל כך שנמצאנו נוסעים בתוך מנהרה. עתה ידעתי כי מסעותי בעקבות תיקו הם כזרימה בתוך עורקי המרחב שלי. היה לי המרחב כישות חיה, והמקומות כאיברים החיוניים שבגוף. מידי פעם היה מישהו במעמקי תודעתי קורא לי קריאות עידוד והערה: 'תיקו! תיקו! תיקו!', אלה העבירוני מרובד תודעה למשנהו ושינו את מוסיקת המחשבות שלי. פעם אחת נגחה בי שכנתי – אישה רבת מימדים שישבה לצידי – במרפקה, 'אדוני, אתה צועק מתוך השינה שלך לתוך השינה שלי'.

כשהתקרבנו לנתניה אחזה בי התרגשות עזה, פרי אותם הימים הרחוקים בהם נסעתי לסבא ולסבתא. הרבה עבר על העיר בארבעים השנים האחרונות, יש אומרים כי לא הרבה נותר מאותה העיר. בכל זאת היו מספר בתים שנותרו מאז, ואף התחנה המרכזית לא השתנתה שינוי עמוק. ירדתי מהאוטובוס ופניתי אל הרחוב הראשי, התחלתי לצעוד לאיטי לעבר בית סבא וסבתא. נכנסתי לחנות של משחקים וספרים, נדמה היה לי כי עודנה עומדת כאן מאותם הימים. כאן קנתה לי אמא חוברת ציור או ספר, לקראת ימי החופשה שעתידים היו לבוא אלינו. לא עמדתי בפיתוי ובחרתי לי ספר, התחבטתי בין השביעייה הסודית ובין אחותה החמישייה. בסופו של דבר בחרתי בחמישייה, מפאת תמונת הכלב שהיתה על הכריכה. התיישבתי בבית קפה סמוך והתחלתי לקרוא בספר, לוגם לאיטי מהקפה ההפוך. עם כל דף עלו בי המוני דפים אחרים, מהרפתקאותיה של החבורה הסודית. שלושת האחים ובת דודם שרצתה להיות לבן, וכלבה טימי שהיה חבר חמישי בחבורה. הדוד המדען המוזר והדודה המנסה לחברו למציאות, והמנהרות העלומות בהן מוביל הכלב את הילדים. עם כמה עיוותי מראה, הצגתי מולם אותי את אחותי ואת בנות דודי. בלק השלישי היה לכלב החבורה, הדוד והדודה – דומים למקור. שילמתי למלצרית וקמתי, מחפש בעיני מראות ישנים. כשהמשכתי בדרכי לאורך הרחוב הנתנייתי הארוך, בדקו מחשבותי את סודיותה של החבורה. מה היה הסוד? שאלו מחשבותי, הן שאלו ואחיותיהן ניסו לענות. 'הילדים פעלו בסודי סודות כדי שהרעים לא ידעו', אמרה מחשבה אחת. 'הפגישות בביתן בחצר' ענתה חברתה. 'אבל האמא ידעה' נענתה הראשונה, 'הן היא היתה מביאה להם לימונדה ועוגיות'. העברתי בליבי את שיחת מחשבותי, תוך כדי כך שאני עובר על פני חנות הבשר בה עבד סבי. ליבי אמר לי – 'הפגישות היו ליבת הסוד, האמא ידעה עליהן אבל לא אותן. היא לא ידעה את הסיסמא ולא ענדה את הסמל, ולכן לא נכנסה אל מעמקי הסוד.

באתי אל בית סבא וסבתא ומצאתי שם זוג זקנים נחמד, הם חיבבו את ניקו והתרגשו לשמוע על קשרי עם ביתם. לרגע חשבתי לבקש מהם לקבל את ניקו, אחר כך עצרתי בעצמי. מצד אחד עייפתי מהטיפול בו ומהמרדפים אחריו, מצד שני הרגשתי שהמסע עוד לא תם. הזקנים שמחו לתת לי לשוטט בבית, ודמויות הבושם היכו בי וצבטו צביטות של געגועים. שיירי סבתא עמדו במטבח – פעם מבשלים קפוסטה ופעם מדליקים נרות שבת, סבא צעד בחוסר שקט מכאן לשם בדמויות שונות שהתנגשו ביניהן. על הקיר בחדר השינה ראיתי כתם אפרפר, שריד לתמונת הורי סבתא שהיתה תלויה מעל מיטתה. בחדר הקטן עמדתי ליד החלון, ממנו שילחנו – בת דודי ואני – את רצועת הוילון כחכת לווייתנים. יצאתי אל הסלון ואל מרפסתו, להפתעתי ראיתי כי על המעקה עדיין ניצב קן כקן היונים של ילדותי.

-         'מי מקנן בקן?' שאלתי את הזקנה.

-         'יש לנו יונה קבועה' ענתה לי בחיוך שבע נחת כאילו היה מדובר בנכדתה.

ניקו נראה מרוצה במחיצת הזקנים, הזקן הרבה ללטפו והוא השיב לו אהבה. קשה היתה פרידתי מהבית, אך גברתי על עצמי קשרתי את ניקו ויצאתי. בעמדי ליד הבית שוב גבר עלי יצרי, החלטתי ללכת אל הים בדרך בה הלכנו בילדותי. כמעט בחוש – כלומר במה שדומה לו – ראיתי את עגלת הילדים של אחותי, יריעות הפלסטיק שלה משובצות באדום ובירוק. העגלה התקדמה ואני אחריה, אוחז ברצועתו של ניקו הרץ בחדווה. עברנו את תחנת כיבוי האש, היא התחנה שהיתה נקודת ציון באותם הימים שקטעה את הדרך הארוכה והחמה אל הים וממנו. בקצה הרחוב עקפנו את המלונות שהתווספו ברבות הימים, והגענו גרם המדרגות הגדול היורד אל החוף. התרגשות עזה אחזה בי ברדתי במדרגות המעוטרות בחול, כשיבת אהבים שחדוות עכשיו וזיכרון משמשות בה בערבוביה. הסרתי את נעלי ורגלי טבעו בחול, שנדמה כי הכיר בהן את השב אחרי שנים. לאחר שצעדתי כה וכה בקו המבדיל בין המים לבין היבשה, התיישבתי על החוף והנחתי לגלים ללחך את כפותי. מקצב הגלים חדר לאט אל תוכי, צירף אותי אליו ובכך הרגיע את המערבולות שבתוכי. הים היה כחול ונראה שקט, מתפרש עד למקום שקצות האצבעות של עיני הגיעו. על החוף הזה רצתי עם אבא, אל הים הזה הוא נכנס ושחה עד שנעלם מהעין כשאמא דואגת לו עד טירוף. ישבתי והרגשתי כי במקצב הגלים המכים ונסוגים, ניעור בי געגוע צובט עד אימה. עם הגלים נישאו געגועי אל אופק חסר תכלית, מעט קצף כעוס והמון תנודות כומרות מיעים. מקצב  הגלים עירפל את מחשבותי, איפשר למילת 'געגוע' לקרום עור וצורה. 'גע  -  גוע' גל ושברו, 'גע גע גע' טלטלה אותי המילה, וכיסופי נגיעה הרעידוני עד כי נפשי חישבה להישבר. הרגשתי את חזהו הגדול של אבא קרוב מאוד אלי, כמעט ונגעתי בו כמעט והתכרבלתי בו כבאותם הימים הרחוקים. נפשי יצאה מקרבתו, ביקשתיו – ולא מצאתיו. סירת מפרש חלפה על פני, שני מפרשיה פרושים משני צידי התורן. פירושים רבים נתלו בכל אחד מהמפרשים, כיבבות חנוקות של בכי. כל הפירושים שפירשתי בימי חיי גאו מתוכי אל עבר סירת המפרש, ובתווך צעקה גדולה ומרה אל הדבר הנעלם אותו ביקשו לפרש. מימין לשמאל שטה אוניה, חולפת על פני ספינה ששטה משמאל לימין. מה בין ספינה לאוניה? המראה היה דומה, ובכל זאת ברור היה לי כי זו אוניה מלאה כח ואון, ואילו השניה ספינה ספונה סוד השט על פני המים.

 

י"א

 

נערה חטובת איברים חלפה על פני, רכנה וליטפה את ניקו. עוד געגוע נוסף על געגועי, ודווקא הוא ניער את תודעתי ממצולותיה. הבטתי בניקו המתענג בהתלטפותו, קופץ על רגלי הנערה המנומרות בחול ומלקק אותן. לפתע בא בי מראה בלק הכלב הגדול והמאיים, כנוע ונימוח בפני בת דודי הצעירה. לא ראיתי אותו בכך, אך אחותה הגדולה ממנה סיפרה לי כיצד היתה עושה עליו את שיעורי הבית ומניחה עליו את כפות רגליה. פתאום הכתה בי ההבנה, לא מחמיאה במיוחד אך נוקבת עד התהום הקטנה שלי. ביום מותו של אבא, נקרעו בי שני קרעים. האחד – חירות נגזרה עלי, הרבה הוראות ועצות שאבא היה נותן לי היה עלי לתיתן לעצמי. עצם דמותו ונוכחותו שהיוו את גבולותי נעלמו, ואני ניסיתי להעמידם בכוחותי. לא היה זה העדר גמור, נותרה אמא נותרו קרובי ומורי. ובכל זאת רב ההעדר מהיש. הקרע השני היה הקרע מגופו. אמא ומשפחתה היו עצורים יותר, גופם מכוסה ושפתו בלומה. אבא היה איש של גוף, אהב את גופו והעניק לי בשפע ממגעו. הוא היה מחבק ומתאבק, נושא אותי על כתפיו ומושיבני על גבו בעוד הוא עושה שכיבות סמיכה. בין הררי שריריו נשזרו שורשי, ובלכתו נותרו עקורים חשופים וזועקים למגע. משהו בכלבים משך את ליבי הפצוע, משהו שאזוריו הציות חסר החירות והמגע. חיי היו הפוכים, אך הלב דורש את השלמתו. אולי מכאן אותה קשירה מנקשר ליבי בבלק – הראשון והשלישי – ואחריו בניקו שבאותה שעה הלכתי אחריו במסע חיפושי.    

באותה שעה אמרתי לליבי: 'אם אסע לירושלים, ישוב ניקו ויברח ויכריחני לצאת אל עוד תחנה במסעי. הפעם לא אתן לו להוביל אותי, אקדים ואסע בעצמי.' אך לאן? חשבתי לערוך מסע בנתניה, בין בתי הדודים והדודות שחלקם חיים וחלקם כבר לא. טיילתי בתוכי אל כל הבתים האלה, אך ליבי אמר לי שלא זאת התחנה הבאה. הנערה הזדקפה חייכה אלי והלכה, ניקו נבח באכזבה. אז ידעתי כי  אסע לימין אורד, הכפר בו גר דודי לפני שנים רבות. 

 

י"ב

 

נסעתי באוטובוס מנתניה לחיפה, ומחיפה אחרי ציפייה של שעה ארוכה עד לצומת ממנה עולה הכביש לימין אורד. צעדתי ברגל בכביש, ניקו מקפץ לפני ועימו מיטלטלות מחשבותי ורגשותי. משהו היה טפל, משהו היה עד ולא עד בכלל. ההליכה האיטית הניחה לי לסקור את מסעותי המופלאים בעקבות ניקו, שהובילני באורח סתום ונעלם בעקבות עברי. אך מה היה לי מכל זה? ביקור במחוזות דהויים שדמויות ריח בשום עמומות מרחפות בהן? געגועי הנוראים היו אל הממשות, לא ממשות כוללת אלא לפיסה ממשית חיה ונושמת – אל אבא. חשבתי לפנות לאחורי ולשוב, אך ניקו משך אותי בכוח רב – רב מהכוח הרגיל האצור בדמותו הקטנה -  קדימה. התיקו התלמודי ניצב בפני, תולה בעיה ללא תשובה ומותיר את הלומד במצב מעורפל ולא פתור. דורשי רשומות שלא הצליחו לעמוד ולהחזיק עצמם במצב התלוי והעומד, דרשו את ה'תיקו' כראשי התיבות: 'תשבי יתרץ קושיות ובעיות'. 'הנה אנוכי שולח לכם, את אליהו הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.' מילות הפסוקים ומנגינתם התנגנו בי כשסבתי עם הכביש בפיתול האחרון בדרך העולה לימין אורד.

כמה גילויי אליהו פצעו שיגרות של ימים בשנות הגלות הארוכות. שניים מהם ידעתי מעולמי הקרוב. אמא – שאיננה נמנית על בעלי הסוד והמסתורין – היתה מספרת על ליל הסדר בבית סבא שלה בתל אביב. היא נשלחה לפתוח את הדלת לאליהו  הנביא, והלכה מפוחדת במדרון הארוך. כשפתחה את הדלת ראתה אותו, עומד ופניו מאירות אליה. אף אני ראיתי אותו פעם אחת. היה זה ביום חתונתי. ישנתי עד שעה מאוחרת, והלכתי עם חבר שנלווה אלי להתפלל בשטיבעלאך שבשכונת קטמון. עמדתי בבגדי חולין שלא העידו על היותי חתן, והתפללתי בין עשרות המתפללים. לאחר שהסתיימה התפילה ראיתי זקן אחד חבוש שטריימל ועוטה קפוטה שפילס דרכו אלי בין המתפללים המצטופפים. הוא הגיע אלי, אחז בידי ולחץ אותה: 'דרך צליחה' אמר לי, משתהה על ה'לֵי', והלך.

מספרים כי פעם אחת נגלה בחלום לרב אחד, כי הנפח בכפר הסמוך זוכה שאליהו יבקר אצלו. אמר הרב: אלך אל הנפח ואראה אדם גדול, ואולי אזכה גם אני לראות את אליהו כשיבוא לבקרו. נסע הרב אל הכפר, וביקש מהנפח להתארח בביתו. הנפח התפלא אך הסכים, והרב שהה בביתו ימים אחדים. למרות כל מאמציו, לא הבחין הרב באליהו. לא ביום ולא בלילה לא הופיע איש, אף לא אדם שאליהו יכול היה להסתתר אחרי מסווהו. לבסוף התייאש הרב וחזר לביתו, מאוכזב ותוהה על פשר חלומו. באותו הלילה שוב חלם חלום, ובחלומו נאמר לו: 'אליהו שהתגלה לנפח, לא היה אלא – אתה'.

קרבתי אל המחסום שבשער הכפר, מחסום שלא היה באותם הימים. כעס היה בי על סיפור אליהו, שצף בי עם הליכתי. לא בזאת חשקה נפשי. אני רציתי את אליהו הישן והטוב, אליהו שהוא אחר ומביא משק קסום לעולם האפור. לא רציתי את דמות אבא הפנימית אשר הפנמתי בכל שנות הגעגועים, רציתי את אבא האחר על ריחו ועל תחושת גופו. בכל זאת נכנסתי אל הכפר, לעוד פרק ממסע הגעגועים.

י"ג

 

סבתי עם השביל אל עבר הבית שהיה בית דודי, תהיתי אם לדפוק בדלת ולבקש לסייר בחדריו. עד כה היתה לי עילת ניקו להיכנס אל הבתים, עתה הייתי צריך להכריע אם להיכנס בכוחות עצמי. קמה בושתי וגם ניצבה, ופיתתה אותי לוותר על הכניסה. מנגד התקוממה תשוקתי, לבוא אל הימים הרחוקים. תשוקתי כבר עמדה לגבור על בושתי, כשקול אחר עצר את רגלי מבוא בשביל המוליך אל הבית. היה זה קול עמום שלא הבנתי לגמרי את מילותיו, אך הוא הורה לי כי סיור שבלב יגבר על זה שברגל. אולי מתוך הטעיה עצמית ואולי לא, נעניתי לקול ונותרתי לעמוד ליד הבית. עיני ליבי טיפסו במדרגות, לחצו על כפות המנעול ונכנסו פנימה. פניתי אל הימין אל עבר הסאלון, נדמה לי שירדתי בכמה מדרגות – אך אינני בטוח. זכרתי את החדר הגדול הזה, בליל חנוכה אחד בו באנו אל הכפר אימי אני ואחותי. היה זה אחרי המלחמה, אבא כבר לא היה עימנו. לאחר הדלקת הנרות הושכבנו – כל הילדים לישון, והמבוגרים יצאו חרש מהבית והלכו לחברים לשחק בקלפים כמנהג החנוכה. באמצע הלילה התעוררתי, והכרתי לדעת כי נותרנו לבדנו. פרצתי בבכי, בכיי העיר את אחותי שבהכירה במצב הצטרפה לבכיי, ושתי הבכיות העירו את בת דודי הצעירה שהצטרפה למקהלה. בת דודי הגדולה התעוררה וניסתה להשליט סדר בבית, ונכשלה. בשעת מצוק וצרה זו, גילתה בת דודי מנהיגות והעמידה אותנו בשורה. עמדנו בשורה הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, כשבת דודי נותנת לכל אחד את כריתו לאחוז בה. כך יצאנו מהבית צועדים זה אחר זה, קוראים להורינו בקולי קולות שפצעו את הלילה הכפרי. בין השבילים צעדנו, עד שעברנו על פני הבית בו התנהל משחק הקלפים. אינני זוכר בדיוק, אך דומני כי הורנו יצאו לקראתנו צוחקים עלינו בצחוק גדול.

למעלה משלושים וחמש שנים עברו מאז הלילה ההוא. שלחתי את סיפורו לבת דודי המצויה היום במרחקים, והיא השיבה אותו אלי במראה שלה ששינתה מעט או הרבה את הסיפור שבי. בסיפורה, לא אני הייתי הראשון שפרץ בבכי – אלא אחותי. הכריות לא היו בסיפורה, לעומתם היו ה'פיג'מקעס' שלי ושל אחותי. אלה היו פיג'מות שקיבלנו מדודים שבאמריקה, שהיו שולחים לנו חבילות בגדים כפעם בפעם. הבגדים היו בגדים שהם כבר לבשו ועבר זמנם, ואנחנו נקראנו לחזור וללבוש אותם. אינני יודע מדוע קיבלנו את החבילות הללו, לא נראה לי שמצבנו הכלכלי דרש זאת. נדמה לי כי היתה כאן רוח של שולי דור השואה, ומפגש בין תחושות אשם של פלג המשפחה שפנה לאמריקה מול זה שפנה לארץ ישראל. מכל מקום, מצאנו את עצמנו לובשים בגדים המקובלים שם, ואילו כאן הם מוזרים ומגוחכים. ביניהם היו ה'פיג'מקעס', פיג'מות שהן חליפה ולא כפות רגליים בעלות סוליית פלסטיק. אחותי ואני צעדנו בהם במצעד, מה שהוסיף גיחוך למחזה הגרוטסקי.

בהתבונני בשני הסיפורים, סיפורה של בת דודי נראה הגיוני יותר. וכי מה תראה ילדה על ככה, לתת לכל ילד כרית ביד? מניין באו בי הכריות הללו? עתה ידעתי -  במנהרה סודית מוביל אותי טימי כלב החמישיה שלנו, מביקורנו שלנו בימין אורד, לביקור בנות דודי בירושלים. נדמה לי שהיה זה ביקור מוקדם מאוד, עוד לפני המלחמה. בבוקר אחד מבקרי הביקור, קמנו בחדרנו שבמרכוס 14, ופרצנו במלחמת כריות סוערת ושמחה. עד כדי סער הקרב, עד כי פקעו הכריות וגשם של נוצות ירד עלינו לקול מצהלותנו. באותו ביקור לקח אותנו אבא לגן החיות, ותמונה של ושל בת דודי עם הג'יראפה בשחור לבן נותרה לי ממנו. גם למוזיאון לתולדות החקלאות לקחנו, ותמונות של אבני רחיים גדולות וכבדות נותרו בי ממנו. באותו הביקור ירדנו לשחק בגינת ביתנו, ואני התגאיתי בכדור מיוחד שהיה לי. היה זה כדור נוקשה במיוחד, שיכול היה לקפוץ לגבהים. בטיפשותי הקפצתי אותו בשביל הבית. הכדור קפץ לגובה רב, נחת בקשת ושב לקפוץ אל הרחוב. מיהרנו אחריו אך הוא דילג מעלינו בזלזול, יורד במורד רחוב מרכוס. עוד שתיים ושלוש קפיצות, והוא הגיע אל גינת הוילה של שרובר. זו הוילה שצורתה צורת אוניה, והיא היתה בית פלאים מוזר וזר לילדותנו. הכדור נפל אל גינת הוילה, וכל מאמצנו למצוא אותו – עלו בתוהו. כמה וכמה שנים לאחר מכן, מידי פעם בפעם, הייתי עורך חיפושים באותה ערוגה אחר כדורי. בשנים האחרונות, לאחר מותה של הגברת שרובר, ננטשה הוילה וחסר בית פלש לתוכה. נפלאו דרכי הבתים, ונפלאו המנהרות הסודיות המחברות מראה למראה. אלו המנהרות היוצרות עולם אחר, סמוי מן העין ובעל גיאוגרפיה שונה. אינני מבעלי הסוד, אך יש והמסתורין כובש אותי ושובה את ליבי אל מחוזותיו הקסומים.

י"ד

   

עיני שבו מהסלון, טיפסו במדרגות אל חדר הילדות. שם היינו באותם הימים, שם שיחקנו ושם קראנו בספרים. נזכרתי באחד מביקורי בבית דודי, בפעם ההיא נסעתי לבדי. באותם ימי ילדות שאחרי המלחמה, ליבי היה מנוקב בפחדים מסויטים. אף הפעם תקפוני פחדי, מיד לאחר שהגעתי אל הכפר. דודי ניסה בכמה וכמה דרכים, להפיג את חרדותי. הוא נתן לי במתנה ספר מספרייתו, ספר הנמצא בארוני עד היום הזה. שם הספר 'המשימה – רכש', והוא מספר את סיפור המאמצים לרכישת נשק בימים שקדמו להקמת המדינה. לא קראתי את כל הספר, אך הקדשת המחבר ומילות הפתיחה הסעירו אותי וליווני במשך שנים ארוכות.

הקדשת הספר היתה כזאת:

להנדה, חברתי לדרך ולחיים, וילדנו אמנון, אבישי ומרים, ולביתי רוחמה – שהיה לי למצפן.

לא הבנתי מי היא רוחמה, ולמה על אישה כתב המחבר בלשון זכר – 'שהיה לי'. גם לא הבנתי כיצד רוחמה היא אשתו וביתו, כשהנדה היא חברתו לחיים. כעבור כמה שנים למדתי לדעת כי רוחמה שם מקום הוא, אך אז לא הבנתי כיצד בית שכל כולו נייח, יכול להיות מצפן העוזר לנווט בתנועה בדרכים.

פרק הפתיחה סיפר על המצעד ביום העצמאות הראשון של מדינת ישראל, מצעד שלא צעד מפאת פרצי השמחה ששטפו את הרחובות. המחבר המאוכזב שוטט בין החיילים, והתבונן בכלי הנשק השונים שלהם. כל כלי נשק עורר בו זיכרונות, סיפורים על הדרכים שהוא וחבריו ליחידת הרכש עמלו לרכוש אותו בהם. באותה שעה גמלה בליבו ההחלטה, לכתוב את סיפור הרכש. מה מצא ליבי בתמונה זו? אולי בת קול של המסע שלי הנוסע והולך אך איננו מגיע למחוז חפצי. אולי את השלכת הלב לכתיבת מסע מפאת אי הגעתו אל מחוז החפץ.

באותו ביקור ניסה דודי גם דרך אחרת, הוא גילה לי סוד צבאי כמוס. הסוד היה כי במרכז הכפר, בשעת חירום ישנו מנחת למסוקים מפני פצועים מהצפון. משום מה סבר כי ידיעה זו תרגיע את פחדי. עתה, בעמדי לפני פתח הבית, ידעתי כבר את אשר לא ידעתי באותם הימים. במלחמה בה לחם אבי, בוצע פינוי מסוקים של הפצועים הרבים בקרבות שבצפון העיר. אבא שהופקר בשטח פצוע, לא זכה כנראה לפינוי. או אולי פונה אך כבר במצב בו אי אפשר היה להצילו. תחושה מוזרה פיעמה בי, מגיעה עד לסף ההכרה, נוקשת עליה ונסוגה לאחור. באותם הימים לא מצאתי עניין בסיפור מנחת המסוקים, עתה הוא היה סיפור מלא ורווי כאב ועניין. מעין תורת יחסות נצנצה בי, על הזמן שהיה והינו. ההייתי אני שבעכשיו באז, או היה האז בעכשיו. כה מוזרות היו המחשבות, עד שלא הצלחתי לאחוז בהן, והן פרחו ממני אל השמים המתכהים שמעל הרי הכרמל. הכנסתי את ידַי אל כיסי, בכיס ימין מיששתי את מד החום בצורת  השעון שלקחתי מבית סבתא מירושלים. בכיס שמאל הרגשתי את שעון הכיס העגול שלי. הוצאתי את השעון וראיתי כי מחוגיו מתאימים לצבעי השמים הנמוגים והולכים. הרבה שעונים היו לי במשך השנים, רבים מהם נשברו התקלקלו או אבדו. רעייתי צוחקת עלי באומרה, 'יש לך סיפור עם שעונים'. בנוסף לאובדנים, אינני יכול לסבול את תחושת השעון הכרוך על פרק היד. רצועת השעון נדמית לי כאזיק, אני מוריד את השעון כפעם בעם ומוסיף עילות לאובדנם. עד שקניתי לי ביום הולדתי האחרון שעון כיס. כמה מעלות טובות התלכדו בו בשעון הזה. ראשית -  הוא לא אוזק את חירותי, שנית -  יש מידה של ארכאיות המתאימה לי, ושלישית – הוא מזכיר בצורתו ותחושת מישושו את שעון העצר שקנה לי דודי לבר המצווה זה שנשבר יום אחרי שקיבלתיו.  

 

ט"ו

 

סיימתי את הסיור בבית, ועקפתי אותו אל המקום שעל פי זכרוני היתה בו פינת החי. להפתעתי ראיתי שם טווס, כנראה מבני בניו של טווס הימים ההם. ליד הטווס הידסה תרנגולת, מזכירה לי את דרכו של דודי להפנט תרנגולות. הזיכרון הזה פגש זיכרון נוסף, דודי יושב איתי אל מול ההרים, מחפש נקודה מדויקת ממנה אם נקרא אל ההרים יענה לנו ההד. כשמצא את הנקודה נעץ בה בלוט, ומהנקודה ניסינו לקרוא למרחקים. זיכרון רדף זיכרון. עתה באה תמונה של סיפור אותו סיפר לנו בבואנו, על קבוצת בני נוער שאיבדה את דרכה על הרכס שממול לכפר. הלילה ירד והילדים לא נמצאו, קולם נשמע אך המחפשים לא הצליחו לאתר את המקום בו הם נמצאים. דודי אחז בשלושה פנסים, ויצר איתם זוויות של אור. על פי תיאורו של מדריך קבוצת הנערים את גודל הזויות שהוא רואה, הוא איתר את מיקומו המדויק. עמדתי מוצף בזיכרונות, התמונות דאו בתוכי זו לצד זו וזו בתוך זו. מניפת זנב טווס נפרשה בי, ותודעתי שלי הופנטה בהפנוט תרנגולות. המון בנות קול והדים נישאו אלי מההרים, ואלומות של אור ריצדו בשמים כזרקורים מחפשים מטוסי אויב. כאב נורא של געגוע צבט את ליבי. בקצה פינת החי הבחנתי בדמות בושם אוורירית. ניקו משך את הרצועה אל עבר כלב הבשמים, קרב אליו ורחרח אותו. בלק השלישי ישב ללא נוע, לא ברור היה לי אם הוא מרגיש בנו. ידעתי כי מסעי קרב לקיצו, הרגשתי כי אני רחוק ממשאת נפשי.

משכתי את ניקו וצעדתי בשבילי הכפר החיצוניים, במקום בו גבול מטושטש בין הישוב ובין היער. מצאתי לי סלע וישבתי עליו, מרגיע את נפשי במראות ההר והעצים. לאט חדר אלי השקט, כסם הרגעה למכאובי. פתאום צפו בי מילות שירה של זלדה:

כאשר אמות

לעבור למהות אחרת

יפרד הכרמל האי נראה

שהוא כולו שלי

כולו תמצית האושר

שמחטיו, אצטרובליו, פרחיו וענניו

חקוקים בבשרי

מן הכרמל הנראה...

עתה ידעתי – לא בבשרי. מתחת לקליפת ההר נמצא הכרמל האי נראה. בילדותי למדתי לדעת – מאותם מקומות שאינם חסומים בפני ילדים – כי כל התינוקות בטרם יוולדו נמצאים מתחת למדרכה שליד הכיכר, היא הכיכר שהיתה בראש רחוב ביתי. בכל פעם שהייתי דורך על המדרכה בדרכי לגן או ממנו, הייתי הולך באותו אזור בזהירות כדי שלא אפגע בתינוקות שמתחת למדרכה. עתה ידעתי כי אם התינוקות מצויים בירושלים מתחת למדרכה שליד הכיכר, המתים מצויים בכרמל האי נראה שמתחת למעטפת ההר.

לפתע הרגשתי משיכה חזקה ברצועה, ניקו השתחרר מאחיזתי ופרץ בריצה מהירה אל עבר הוואדי. ננערתי מהגיגי והתחלתי לרדוף אחריו, אך הוא היה מהיר וכבר התרחק במורד. עמדתי על שפת הנחל ושאפתי אוויר מלא ראותַי, צעקה נוראה התפרצה מפי:

- 'תי – קווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו...'    

 

ט"ז

 

לפתע הרגשתי הרגשה מוזרה. למרות שעמדתי על סלע שעל שפת הנחל, כאילו הוטחתי אל הסלע הזה ממקום אחר. נחבטתי בסלע עליו עמדתי, ונזרקתי ממנו בקשת גדולה. כמו הכדור שלי שקפץ מהשביל אל הרחוב ומהרחוב אל גינת הוילה של שרובר, כך נפלתי על צלע הנחל וממנו נזרקתי בעוד קשת גדולה ונחתתי באפיקו. ראשי נחבט בחוזקה, ידי נשלחה מהר אל כיסי השמאלי והרגישה לשמחתה כי השעון לא נפגע. בירכי הימנית חשתי כאב עז, שלחתי את ידי אל הכיס השמאלי. לחרדתי גיליתי כי מד החום נעלם והכיס קרוע, רק מאוחר יותר הבנתי כי מעוצמת המכה הוא חדר אל תוך ירכי וגרם לכאב הנורא. פקחתי את עיני וראיתי מעלי את השמים שהשחירו בינתיים חגים סביבי. הכאב היה חזק אך תודעתי המסתובבת חדה ובהירה. מעטה השמים זרוע הכוכבים נקלף כעור יבש, חושף שמים אחרים טהורים וצלולים ממנו. השמים החדשים היו זרועים בהמוני דמויות, סדורות במעגלים זה בתוך זה. המעגלים חגו כבמחול, לקול צלילי שעון עץ הזית המוכרים לי מבית סבא וסבתא שבירושלים. במעגל החיצון סבבו שעונים, הכרתי בהם את שעונַי מהראשון שקיבלתי לכיתה א' ועד האחרון שקדם לשעון הכיס. היה שם שעון העצר שנתו לי דודי, מרוסק אך רוקד עם האחרים. היה שם שעון עץ הזית, והיה שם שעון הקוקיה שהיה תלוי בבית סבא וסבתא שבנתניה. ציפור השיר שהיתה מציצה מידי שעה מדלתו, עמדה בחוץ והוסיפה את ציוציה לצלצולים. ליד שעון הקוקיה הבחנתי בשעון היד של אבא, זה שהוחזר עם חפציו מן המלחמה. במעגל פנימי ממעגל השעונים, סבו חיות מחיות שונות. ראיתי שם שני טווסים, זה של פעם וזה של עכשיו. היתה שם היונה שקיננה בבית סבא וסבתא שבנתניה, והיה שם הנחש שהכרתי בו את זה שהכיש את בלק השני. היתה שם תרנגולת ישנה שנת הפנוט, והיה שם הג'ירף מגן החיות. ראיתי שם הקרפיון שהביא סבא מהחנות והניחו באמבטיה, איך זיהיתי אותו מכל הקרפיונים שבעולם – אינני יודע. הבחנתי אפילו באחד הלווייתנים שצדתי עם בת דודי מחלון בית סבא וסבתא שבנתניה. היה שם הסוס של הדוד פרי, הראשן שגידלתי פעם בצנצנת, צב וארנבת שגידלו ילדי. במעגל פנימי ממנו סבו כלי משחית וכלי תחבורה. היו שם טנקים ומסוקים אוניות ספינות וסירות מפרש, על ירכתי אחת האוניות ראיתי כתוב 'שמפוליון'. במעגל פנימי ממנו סבו דמויות מחופשות. היו שם צ'רלי צ'פלין, הגיבן מנוטרדם, התקופה הכחולה והתקופה הורודה. לצידם הנמר הקוזק המלך אליהם חיפש אותי אבא, ואפילו השיכור אליו התחפשתי בכוחות עצמי אחרי המלחמה. המעגל הפנימי היה מעגל של כלבים. ראיתי שם את בלק המיתולוגי, את בלק השני ואת בלק השלישי. לצידם רב פפא, ואחריו טימי כלבה של החמישיה. ליד טימי פיזז תיקו, רצועתו מתבדרת במרומים. שמחה גדולה היתה בשמים, מוסיקת פעמוני השעון וקרנבל המעגלים החגים. הכאב ברגלי היה חזק מנשוא, אך להפתעתי הוא הוסיף תבלין למעגלי הריקודים. לפתע שמעתי קול קריעה נוראה, ואראה את יריעת השמים החדשים נקרעת לשניים קרעים. המעגלים נפצעו לשניים, ומבעד לקרעים נשקף תהום שמיים נוסף. ידעתי כי זו לבנת הספיר, חשתי את עצם השמים לטוהר. שם, בלובן הטהור ההוא, ראיתי את...