'כדי שלא ישנו וישאלו' [מסה לחג הפסח]

'כדי שלא ישנו וישאלו' מסה לחג הפסח

 

חכמים הם שיצרו את ליל הסדר. יהודי תנ"כי הכיר את הצו:

 

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

                                                                                                    [שמות י"ג ח']

 

עיצוב ההגדה, אמירתה לבנים, הסדר של הלילה  - כל אלה הינם פרי רוחם היוצר של החכמים. כדרכם של החכמים, שאלת עיצוב ליל הסדר שנויה במחלוקת. רבן גמליאל, נאמן לשיטתו לבחור מבני שפה קבועים ופשוטים - כפי שעשה ביחס לתפילה - קובע:

 

כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור.                                                                [פסחים פרק י' משנה ה']

 

אל מול המבנה המינימליסטי והסגור של רבן גמליאל, מציעים החכמים מבנה פתוח ורחב היקף:

 

מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו.

ואם אין דעת בבן - אביו מלמדו: 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? ש...'                                                                                            [שם משנה ד']

 

'מה נשתנה', אימת הילדים הצעירים, אינו אלא חלופה שנייה. רק אם אין דעת בבן, אביו מלמדו בשיטת השאלה והתשובה. במקרה זה, האב שואל והוא עונה. אך החלופה הראשונה, אם יש דעת בבן, היא שונה. במקרה זה הבן שואל ככל העולה על דעתו, ואביו מתאים עצמו לשאלותיו. הכלל הפדגוגי של החכמים הוא:

 

ולפי דעתו של בן אביו מלמדו.                                                                  [שם]

 

מהי תכלית השאלות? כדי להבין את כוונת החכמים, יש לזכור שהם ניסו ליצור דברים משונים המעוררים את השאלה. למשל - עקירת השולחן. השולחן ועליו הקערה מונחים וממתינים לסעודה, ולפתע עוקרים את השולחן:

 

למה עוקרין את השולחן?

אמרי דבי רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות וישאלו.            [פסחים קט"ו ע"ב]

 

התכלית היא ההכרה. ההכרה מתרחשת אל מול השינוי. הטוב ביותר הוא כאשר השינוי גורם לתגובת פליאה ספונטאנית:

 

אביי הוה יתיב קמיה דרבה [אביי ישב לפני רבה בליל הסדר],

חזא דקא מדלי תכא מקמיה [ראה שעקרו את השולחן מלפניו].

אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן? [עדיין לא אכלנו, וכבר עוקרים את השולחן מלפנינו?]

אמר ליה רבה: פטרתן מלומר מה נשתנה.                                               [שם]

 

השינוי הוא אחת המתודות שתכליתן לעורר את התודעה. חכמים עיצבו סדרה של דרכים המצטרפת לעקירת השולחן:

 

תנו רבנן:

הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין?

אלא,

מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו.

 

אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.

 

תניא,

רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו.

 

תניא, אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערב פסח - בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו. וערב יום הכיפורים - כדי שיאכילו את בניהם.

                                                                           [פסחים ק"ח ע"ב - ק"ט ע"א]

 

התבוננות בברייתא הראשונה מורה, כי למעשה הדרך לפקיחת התודעה היא שתיית ארבע כוסות של יין. רק מפאת השאלה - 'וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין?' - מומרת הדרך הזאת בדרכים חלופיות. פקיחת התודעה החלופית כוללת מתנות - קליות ואגוזים - משחק אגרסיבי - חטיפת המצות - ושינה מוקדמת [על חשבון תלמוד תורה].

 

האם המערכת הזאת מציגה מערכת סגורה שתכליתה בה עצמה? האם עוררות התודעה תכליתה הפנמה עמוקה יותר של מענה האב לשאלות ששאל הבן? ייתכן. אך יכול להיות שיש כאן עוד סיפור נוסף, סמוי מן העין במבט ראשון. בואו ונתבונן בחג הפסח במבט נוסף, שיאפשר לנו לתת עוד פשר לשינוי ולמשחק הכלולים בסדר שהמציאו החכמים.

 

ערך היסוד הבא לידי בחג הפסח הוא החירות.  החירות מובלטת על רקע היפוכה - העבדות. הרגע המשוחזר בליל הסדר הוא רגע המעבר מעבדות לחירות - היציאה:

 

בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים.

                                                                                         [משנה פסחים, י' ה']

 

החירות הזאת היא החירות הפוליטית. שאלת החירות כוללת מעבר לחירות זו את החירות האונטולוגית, את שאלת חופש הבחירה של האדם. שאלת החירות הפוליטית היא הקומה הראשונה, היא מקבלת משמעות ופשר רק כאשר היא בנויה על אדני תמונת חופש הבחירה. אם האדם נעדר בחירה, אין משמעות לכך שינתן לו חופש פוליטי. לעומת זאת אפשר לשלול חופש פוליטי, גם על אדני חופש הבחירה. שאלת חופש הבחירה נתונה במחלוקת גדולה מאז ומקדם. גם בין ההוגים היהודים נחלקו הדעות. בואו ונתבונן בניסוח שניסח את הבעיה רבי חסדאי קרשקש, בר הפלוגתא הגדול של הרמב"ם:

 

 לפי שכבר קדם לנו שמיסודות הדת הוא הבחירה, ושתהיה רשות כל אדם נתונה לו; למה שלו תיפול שֵם המצווה למוכרח ואנוס לפעול דבר מוגבל, אבל צריך שיהיה מונח לרצונו הפשוט לכל אחד מהצדדין, ואז תהיה הצוואה לו ראויה ומתיחסת; והיה יסוד הבחירה, היות טבע האפשר נמצא; והיה ראשונים כבר נתחבטו בו, ומצינו בהם, לפי מה שהגיע לידינו מדבריהם, דעות מתחלפות; הנה צריך שנחקור בהם כפי התורה והעיון...

                                                                                ['אור ה', מאמר ב' כלל ה']

 

רבי חסדאי מניח כהנחת יסוד את דברי הרמב"ם בפרק החמישי מהלכות תשובה. הרמב"ם קובע שם כי לאדם יש בחירה, כי הבחירה היא עיקר - ולא פרט שולי במערכת התורה, וכי היא עמוד - כלומר שאם אין בחירה, בניין התורה כולו קורס. הסיבה לכך שהבחירה היא עמוד, היא שאין משמעות למושג 'מצווה' ביחס למי שאנוס לפעול בדרך זו או אחרת. רק אם שתי האפשרויות - לפעול או לא לפעול - פתוחות ושקולות, אפשר להתאים למצב הזה את ה'צו'. עתה מוסיף רבי חסדאי נדבך לאנליזה של מושג הבחירה: תנאי הכרחי למצב הבחירה - שתי האפשרויות השקולות העומדות בפני הבוחר - הוא היות טבע האפשר נמצא. כלומר: שאלת היסוד היא האם כל התרחשות כפופה למערכת סיבתית, או שיש התרחשות בה 'תסריטים' שונים אפשריים. זאת שאלה קודמת, מפני שהיא שמה בסוגריים את האדם הבוחר, וחוקרת את האפשרות כשהיא לעצמה. רבי חסדאי בונה על אדני השאלה הזאת את חקירתו. הוא מקדיש פרק אחד לטיעונים כי טבע האפשר נמצא, פרק שלישי לסינתזה בין שתי התשובות.

בואו ונשוב אל שולחן הסדר. חכמים עיצבו את הערב, כך שיש בו שינויים והפתעות. שולחנות נעקרים, מצות נחטפות, קליות ואגוזים מחולקים, השינה נעדרת. מכלול החילופים וההיפוכים האלה מביא את התינוקות לשאול. אבל קרנבל השינוי מההרגל יוצר עוד תוצא [אפקט]: כך נוצרת הדמיה של 'טבע האפשר'. במקום בו יש הכרח, אין אפשרות. עולם כמנהגו נוהג, מה שהיה הוא שיהיה. לעומת זאת אם יש בחירה הרי תנאי הכרחי לה היא האפשרות. יכול שיהיה כך ויכול שיהיה שונה - אחרת. כל יום לא מקבלים קליות ואגוזים, פתאום: שינוי! יש קליות ויש אגוזים. בכל יום השולחן [הקטן] מונח לפנינו, היום - שינוי! פתאום הוא נעקר. בכל יום כל אחד מבני הבית מקבל את פתו, היום - שינוי! הדוד יוסף חוטף את המצה של הדודה צילה, וזאת חוטפת לסבא אריה. בכל יום אני הולך לישון בשמונה, היום - שינוי! לאחר שחזרתי מוקדם מבית הספר, אני ער למרות שמחוגי השעון כבר מורים 'חצות!' קרנבל השינויים הזה הוא איור ותמונה של 'אפשרויות', והוא מהווה המחשה של התנאי ההכרחי למושג המרכזי התלוי מעל שולחן הסדר: החירות.

חכמים היו חכמים. הבנתם הפדגוגית הובילה אותם לבנות את החירות בתודעת התינוקות ובעזרתה גם בתודעת המבוגרים. טבע האדם נוטה להכרח ולהתקבעות. קשה לי להבין כי אפשר לפעול ולחשוב בכמה דרכים חלופיות. חכמים מחנכים אותנו למחשבת החירות, על ידי עיצוב הסדר כליל אי הסדר, ליל האפשרויות, ליל החלופות.

למה ערך החירות ומימלא ערך האפשרות חשובים כל כך לחכמים?

לכאורה - מפני שמדובר בחג החירות, ומפני שמהות החירות היא הבחירה, ויסוד הבחירה הוא האפשרות. למעשה - התשובה רחבה ועמוקה יותר. חכמים יצרו  מהפכה בתודעה. הם המציאו את היהדות מחדש, הפכו אותה מיהדות תנ"כית ליהדות חז"לית, וזה שינוי עמוק מאוד. במקום בית המקדש, ניצב במרכז התודעה החז"לית בית המדרש. ומהו המדרש? המדרש הוא אופן לימוד וחשיבה המבוסס על לימוד מקורות קדומים לא בדרך של פרשנות חושפת אלא בדרך של דרשה יוצרת. הפרשנות חותרת להבנה האחת של המקור. גם אם יש מחלוקת, הרי כל אחד מהחולקים בטוח שהפרשנות שלו היא האחת והיחידה. הדרשה מכירה בהמוני אפשרויות הטמונות במקור האחד, והיא פורשת אותם במניפת קרנבל ובוחרת מהם אחת המתאימה לארוס היוצר.

 

דבי רבי ישמעאל תנא: [ירמיהו כ"ג] 'וכפטיש יפצץ סלע', מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.

                                                                                           [סנהדרין ל"ד ע"א]

 

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: תלמיד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה.

תנא: תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים.                                                                                  [עירובין י"ג ע"ב]

 

מכאן נגזר הכלל הבית מדרשי היסודי:

 

אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש                                          [חגיגה ג' ע"א]

 

החידוש הוא האח של האפשרות. בעולם החכמים, בבית המדרש, יש זיקוקי די-נור של אפשרויות. לא קל לחיות בעולם של חירות שכזאת:

 

'בעלי אסופות' - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה?!

                                                                                                        [חגיגה שם]

 

ישנו מנוס מחופש. אנשים מפחדים מאפשרויות. הם מעדיפים שתהיה אמת אחת שתכפה את עצמה עליהם. אפשר לשמוע את הכאב ואת החרדה שבזעקה: 'היאך אני למד תורה מעתה?!' חכמים הציעו שני פתרונות למצוקה הזאת:

 

אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.                                                                        [חגיגה שם]

 

אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכניס בה דברי בית שמאי ודברי בית הלל דברי המטמאין ודברי המטהרין.                                 [תוספתא סוטה ז' י"ב]

 

המכנה המשותף לשני הפתרונות - הרחבת התודעה. ההרחבה נעשית או על ידי העצמת השמיעה, או על ידי הבניה של תודעה רבת חדרים המסוגלת להכיל דעות ועמדות שונות.

מכל מקום, זהו עולמם של החכמים, ונראה שהם בחרו בליל הסדר ככלי לבניית בית מדרש משפחתי. הלא כך שנו החכמים - בניגוד לדעתו של רבן גמליאל - על האופן בו אמור להתנהל הסדר:

 

ולפי דעתו של בן אביו מלמדו

מתחיל בגנות ומסיים בשבח

ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.    [משנה פסחים י' ד']

 

במקום לבחור בפרשות ספר שמות, המספרות את סיפור יציאת מצרים דבר דבור על אופניו, הם בחרו בפרשת 'כי תבוא' המוסרת תקציר ומכילה פסוקים 'מוזרים', כגון - 'ארמי אובד אבי'. הסיבה לבחירה הזאת היא שההוראה היא לדרוש. דווקא פרשה עמומה מהווה תשתית פורה לדרשה, כיוון שיש בה המוני אפשרויות שונות. הפשוט הוא אחד, והפסוק האומר דרשני מתפוצץ כהתפוצץ הסלע.

ליל הסדר הוא ליל הדרשה, ליל האפשרויות ליל החירות. לחכמים חשוב ערך החירות, מכיוון שהוא היסוד לכל מפעלם ולכל זהותם העומדת מול הקבוצות שוללות הדרשה. מי שלומד איך להתנהל בעולם של אפשרויות, ידע איך לדרוש, ומי שידרוש יבנה עצמו כבן חורין. ולאידך גיסא - מי שיהיה בן חורין, ידע איך לדרוש, להיכלל בקבוצת החכמים הדורשים.

 

חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים.                         [שם ה']