על הקדושה [פרשת קדושים] [9]

על הקדושה [פרשת קדושים]

 

פרשת קדושים מבליטה את מושג היסוד של השפה הדתית: הקדושה. המוני קולמוסים נשתברו בניסיון לבאר ולהנהיר 'קדושה' מה היא? ועדיין המושג חומק מכל נגיעה והגדרה. ככלל אפשר לשרטט שני כיוונים אפשריים ביחס למושג הקדושה. יש הרואים בקדושה איכות קיימת, מהות השונה מזו שאיננה 'קדושה', מהחולין. הללו מורים על דרכי התקדשות שבסופן יכול האדם לחוות את הקדושה ולהכיר באיכותה הייחודית. אחרים אינם מתרכזים בקיום האיכות אלא במשמעות המשפטית. הקדושה היא אותו אופן חיים הנוצר כששומרים על החוקים היוצרים קדושה. הזרקור של מושג הקדושה - על פי תמונה זו - מופנה אל הפעולה ולא אל הווייה.

ברצוני להציע בפניכם דרך שלישית, המחפשת פשר למושג באזור אחר. הפילוסוף מרטין היידיגר טען כי התרבות האנושית שצעדה בעקבות הפילוסופיה ואחריה המדע, החמיצה את ההוויה ואת הישות. המחשבה היוצרת מושגים ובעזרתם תופשת את היש, מחטיאה את המטרה. המושג 'סוס' הוא כלי התפישה שלנו, דרכו אנחנו ממיינים את הישים, מבודדים את קבוצת בעלי החיים, מתוכה את קבוצת היונקים, ומתוכה את קבוצת הסוסים. בסוף פעולת ההגדרה, בגדר הפנימית ניצבים ה'ניצודים', ואנחנו - נחה דעתנו כי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה - אל הסוס. אלא ששיטה זו - מחירה כבד מנשוא. ראשית - היא מאבדת את ישותו של הסוס הפרטי, זו אובדת אל מול המכנה המשותף של כל קבוצת הסוסים. שנית - היא קורעת את הסוס מהקשרו, מהסביבה, מהאחו, מהגבעות וההרים, מחיות אחרות החיות לצידו. הישות הולכתם לאיבוד, נותרים מושגים מנוכרים לה, שדרכם אנחנו בונים את היחס שלנו לעולם. לא פלא שיחס זה הוא מנוכר, שתלטני וכוחני. לא פלא שתולדותיו הן הרס ההוויה וכיליונה. היידיגר מציע דרך חלופית לשיטת ההמשגה הכובשת את מושאיה. הדרך החלופית היא האזנה לישות, מבלי לנסות ולכבוש אותה - בתחילה בכלי ההשגה ואחר כך בכלי העבודה.

בואו ונבנה מילון שכזה: הקדושה היא הישות שלא חוללה על ידי האדם. דיני הקדושה הם החוקים והמשפטים המגבילים את האדם לבל יפגע בישות, המורים לו איך לחיות בישות ולהתמזג בה מבלי לכבוש ולפצוע אותה. בואו ונקרא כך את פרשתנו:

 

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

 

הישות בתמונת העולם הדתית, מקבלת את איכותה מבוראה. מכיוון שריבונו של עולם הוא קדוש, כלומר שישותו אחרת ואיננה ניתנת להשגה וממילא לחילול על ידי האדם, על כן צריך האדם להיות קדוש - קרי קשוב ועדין ולא פוגע - ביחס לישות שיש לו אפשרות לחללה - העולם.

 

(ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

 

ראשית הזיקה העדינה אל הישות, היא חיבור האדם לשורשי ישותו שלו - אביו ואמו. אדם שאיננו מתייחס בכבוד וביראה להוריו, הוא המנוכר לישותו שלו, וממילא גם בישות העולם לא יוכל שלא לפגוע.

הצעד השני הוא השבת, כלי מחזיק ברכה שניתן לישראל למען ידעו את הישות ואת הקדושה. העבודה היא ערך חשוב עד מאוד, אך היא גם בעצם הווייתה פגיעה בישות. לחרוש באדמה משמע גם לפצוע אותה, ומכאן הדרך ישרה להלבישה שלמת בטון ומלט ולבנות עליה גורדי שחקים. אי אפשר לחיות מבלי לפגוע בישות ובקדושתה. שמירת השבת, ההימנעות ממלאכה למשך יום אחד, מחזירה את האדם אל הישות, אל יחס הכבוד והיראה אליה, ובכך משלימה את יראת ההורים.

 

(ד) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

 

האלילות היא מסכה. האדם נוסך ברזל ומבודד מהישות עץ או חיה והופך אותם לאלילים. שלילת האלילות היא הקריאה להקשיב להוויה כולה, לשמוע את קדושתה שיסודה בקדושת אלוהים, לא לבודד ממנה מרכיב זה או אחר. האלילות היא ראשית ההמשגה, גם מבחינה היסטורית - בדרך לידת שיטת ההמשגה היוונית מהאלילות - וגם מבחינה רוחנית ורעיונית.

 

(ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה', לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ.

(ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

(ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה.

(ח) וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

הדגש בפרשת השלמים הוא על הרצון. האדם הוא חלק מהישות, אבל חלק מיוחד. ייחודו הוא בכך שהוא יכול לנוע בין התמזגות בישות לבין ריחוק וניכור ביחס אליה. התנועה היא על ידי הרצון. הרצון הוא כלי התנועה של האדם בישות, על כן יש צורך לזקק אותו. פרשת השלמים היא כלי לזיכוך הרצון, לפעולה שהיא רק על פי הרצון ולא היטלטלות בידי ההכרח. ותכונת הרצון - בניגוד ליש הסטטי - היא הזמניות, על כן פעולת הרצון מוגבלת בזמן. בתום הזמן - חילול ופיגול, חילול הקודש, הישות, וריחוק ממנה.

 

(ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

(יב) וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'.

(יג) לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

 

השארת הפאה העוללות והפרט, מגבשת מצד אחד זיקה של דאגה לעני ולגר. מהצד השני, היא בולמת את זיקת הבעלות והקניין על השדה ועל הכרם. הבלימה מעצבת את הקשב לישות, את אי ההתערבות המאזנת את הכיבוש שבקציר ובבציר. מכאן לאיסור הגניבה שהיא השתלטות על הטריטוריה והרכוש של האחר, והשקר שהוא כיבוש המציאות בעזרת השפה. גם הלנת פעולת השכיר יש בה אטימת אוזניים לישות המורה כי העובד קנה את שכרו בפעולתו. הזמן שוב מככב וקורא להתאים את האדם לישות שהיא לעולם בזמן.

 

(יד) לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'.

 

המכשול לפני העיוור עלול להזיק לו, אך קללת החרש לא תפגע בו. מדוע לא לקלל חרש? אפשר לומר שהאיסור הוא על הסובייקט, המקלל משחית את נפשו בקללו את החרש. אך על פי דרכנו אפשר עוד להוסיף - הקללה היא ביטוי לרצון להרוס ולפגוע בישות. האוזן השומעת את הקללה היא רק חלק מהמכלול. הישות כולה מתעוותת על ידי הקללה. על כן גם בהעדר שומע אסור לקלל, ושימת המכשול היא עוול כשהוא לעצמו - מעבר לנפילת הנופל בו.

 

(טו) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.

 

הצדק והמשפט יכולים להיתפש כתיקון עוולות. מאחר שפגע איש באיש, יש לתקן את המעוות. אם הפוגע הוא דל או גדול, צריך להקפיד לא לשאת פניו, לא להדר ולא לעשות עוול במשפט. אך אפשר לשמוע את הצו באופן אחר. את הישות יש לשמור בישותה, בהווייתה הבראשיתית, שהיא יושרה וקיומה. מערכת האמונה על אי נשיאת פני דל, אי הידור גדול ואי עשיית עוול במשפט, על הצדק - היא מערכת השומרת על הישות עוד בטרם בוצע פשע. היא קובעת גבולות לרטיטת הישות, לגעשי הרוע העלולים לעשות פשע. כך היא שומרת על הישות בגבולות האפשר, גם אם יתנשאו רצונות רעים לפעול, מערכת הצדק שמה להם גבולות.

 

(טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'.

(יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.

(יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.

 

לכל דבר יש מקום, גם למילים. רוכלות במילים מעבירה אותן ממקומן ובכך מתחילה את עיוות הישות. אני מספר על חברי, והסיפור בונה מציאות שונה מהישות. על כן לא תלך רכיל. הדם הוא הנפש על פי התורה, מכאן יחס הכבוד אליו. לא רק שאסור לשפוך דם, אסור גם לעמוד עליו. לעמוד - כפשוטו, לדרוך. הם הוא יש שהוא יותר מעצמו, הוא לא רק  דם הוא גם הנפש. על כן אסור לדרוך עליו כפי שאנחנו דורכים הישות, על האדמה על הסלעים ועל האבנים.

יש בישות גם רוע, גם שנאה. ציור תמונת הישות כטובה מכל וכל, הוא ציור נאיבי שסופו השחתה. הפתרון איננו ביטול השנאה, אלא המרת שנאת הלב בתוכחה שבפה. כך אפשר לשמור על הישות בגבולות האפשר, לא שלימה ולא מושלמת אבל טובה דיה.

הכלאים סוגרים ומעצבים גם את הצווים שלפניהם, זאת שמירת ישות מזוקקת. להותיר את הדברים בישותם, לא לעוות ולהכליא.

 

(כ) וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

(כא) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵיל אָשָׁם.

(כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

 

זו פרשה קשה, גם מבחינה פרשנית וגם מבחינה ערכית. אבל מי שרוצה לשמור על הישות, לא יכול לברוח לעולם רך. האישה היא בעלת זהות כפולה, היא גם שפחה וגם חרופה. 'חרופה' משמע - מיועדת לאיש. ['האומר חרופתי - מקודשת, שנאמר: "והיא שפחה נחרפת לאיש".' קידושין ו' ע"א]. מכיוון שהיא שפחה - לא יומתו, מכיוון שהיא חרופה - יביא אשם. כל איסורי עריות באים לשמור על הישות, לא לתת לעוות את סדר הישים. אבל שמירת הישות איננה משימה קלה. יש התנגשויות, יש צד אחד ולעומתו צד שני. מכאן נשוב למבט על הפרשה שכותרתה - קדושים תהיו. להיות קדוש משמע - לשמור על קיומך בהתאמה לישות. לא לחלל בכוחנותך את הישות. להיות קשוב, לא לקחת הכל. אך בעולמה של תורה שהוא עולם של איזונים, המשימה רחוקה מלהיות פשוטה. אי אפשר לבער את הרוע מעוות הישות, אי אפשר לפשט את מורכבותה של הישות. על כן להיות קדוש משמע להתקרב אל הקודש, אף פעם לא להשיגו, ותמיד להרגיש גם בטעם החמוץ של החילול הבלתי נמנע.