על
קיבוע הרצון [פרשת מטות]
פרשת
מטות, פותחת בנדרים:
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'
אוֹ
הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל
נַפְשׁוֹ
לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ.
כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
את
הדיבר 'לא יחל דברו', מסביר רש"י: 'כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין'. מכאן
אפשר להסיק, שהנודר נוסך מימד של קדושה לדבריו. מהו 'מימד של קדושה' אינני יודע,
אני יודע שהוא מעלה את הדיבור למעלה ממעלת החולין.
הרצון
הוא אבי המוסר, הרמב"ם מנגיד אותו לתבונה - אם המדע:
השׂכל, שאותו השפיע אלוהים על האדם - [ו]היא
שלמותו האחרונה - ...בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר... ואִילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות
ולא מן המושׂכלות, שהרי אין אומרים "שמים כדוריים - יפה", ו"הארץ
שטוחה - מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו
(העברית) אנו אומרים על הנכון והכוזב: אמת ושקר ועל היפה והמגונה: טוב ורע. והנה
בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושׂכלים.
['מורה נבוכים', חלק א' פרק ב']
הטוב
והרע הם המפורסמות, כלומר - דעת הקהל היא המעצבת אותם. הדבר ברור בתחום האמנות -
דעת הקהל היא הקובעת מה יפה ומה מכוער. אין כאן קביעה אובייקטיבית, אלא שיפוט
סובייקטיבי. גם בתחום המוסר כך הם פני הדברים, הם תלויים בדעת הקהל. האם להכות
ילדים לשם חינוכם זה טוב או רע? בחברה מסוימת בתקופה מסוימת יחליטו שזה טוב - חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ
שִׁחֲרוֹ מוּסָר [משלי י"ג כ"ד], בחברה אחרת יחליטו בהיפוך.
לא
רק שהמוסר שייך למפורסמות, גם הכוח המכונן אותו - הרצון, הוא נזיל ומשתנה ומתהפך.
היום אני רוצה כך, ומחר אני רוצה אחרת. היטיב לבטא זאת ביאליק, שבמסה שלו 'הלכה
ואגדה' קרא לחידושה של ההלכה בקהילה החילונית:
בואו
והעמידו עלינו מצוות!
יוּתַּן
לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו
לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשייה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה
בספרות.
אנו
כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?
הרצון
הניגר הוא מקור הבעיה, וההלכה - אליבא דביאליק - היא פתרונו. והנה, התורה שבכתב
מצאה פתרון אחר לבעיה - הנדר. הנדר הוא ההופך קביעה של הרצון למוחלטת. אדם אומר -
'לא אלך מחר לשוק', ובבוקר מתחשק לו ללכת. הוא הולך. אומרים לו: 'אבל אמרת שלא
תלך!', והוא עונה: 'אז אמרתי.' אבל אם הוא נדר נדר כי מחר לא ילך לשוק, הרי למרות
שמחשק לו - הוא לא ילך. הוא לא יחל את דברו, לא יהפוך את המילים שהפכו לקדושות -
לחולין.
הבעיה
היא, שלקיבוע הרצון יש מחיר. הדבר בא לידי ביטוי חד, בפרשת בת יפתח. יפתח יוצא
למלחמה בבני עמון -
וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר: אִם
נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי.
וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי
בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה לַה'
וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה.
וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן
לְהִלָּחֶם בָּם, וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ.
וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית
עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד, וַיִּכָּנְעוּ
בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ
וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת, וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין
לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת.
וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת
בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ בִּתִּי, הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית
בְּעֹכְרָי, וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה', וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב.
[שופטים י"א ל' - ל"ה]
דוגמה
זו ושכמותה, גרמו לחכמים להתייחס בשלילה לנדרים. כבר שלמה הציב את היסוד ליחס
השלילי לנדרים:
כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל
תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים. אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר - שַׁלֵּם.
טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר, מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא
תְשַׁלֵּם. [קהלת ה' ג'-ד']
בעקבותיו
פתחו חכמים את ההתנגדות, תוך כדי מחלוקת ביניהם:
'טוב אשר לא תדור...' [קהלת
ה'] -
טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, דברי רבי
מאיר;
רבי יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם!
[נדרים ט' ע"א]
מנקודת
מבטי, החיפוש אחר הדרכים לקיבוע הרצון הוא חיפוש חשוב. הוא נוגע בבעיית הרצון
ההפכפך והרופס שהצגנו. בעיית בת יפתח מציגה לנו אתגר, כיצד לא ליפול בפח הרצון
המקובע. נראה לי שאפשר להציב לה פתרון אחר, שאיננו שלילה מוחלטת של קיבוע הרצון.
הבעיה של יפתח היתה שהוא אמר אמירה כוללת: 'היוצא מביתי' יכול להיות בעל חיים -
כפי שסביר שהוא חשב, ויכולה להיות בתו. אלו היה יפתח מדויק יותר בלשונו, היה נוקט
בניסוח צר יותר - 'בעל חיים שיצא מביתי, והיה לה' והעליתהו עולה'. הרצון שלנו בא
לידי ביטוי בשפה. השפה אף היא יכולה להיות ניגרת מתמסמסת ובלתי מדויקת. הרבה
עימותים וסכסוכים בין בני אדם נובעים מאי הדיוק של השפה. אתה אומר א' והשני מבין
ב'. ב' לא מתקיים והוא מתאכזב וכועס. אם רצוננו ברור ובהיר, ומתבטא בשפה מדויקת -
א' זה א' וב' זה ב'. רצון ברור יש לו סיכוי להיות יציב. אם מותר להוסיף משאלה
בימים טרופים אלה - מי יתן ונדע אנחנו וידעו מנהיגנו מה הם רוצים, ויהיה רצונם
בהיר וצלול, וכך אולי יוכל לפלס את דרכו בתוהו ובבוהו בו אנחנו נתונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה