על התפילה ועל הפלילים [פרשת פנחס]

על התפילה ועל הפלילים [פרשת פנחס]

 

מעשהו החריף של פינחס אל מול גילוי הזנות בעם, מתואר בסוף הפרשה הקודמת:

 

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.

וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם - אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ - וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

  המשמעות הרגשית של המעשה עבור ריבונו של עולם, מתוארת בפתיחת פרשתנו:

 

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.

 

בתמורה על השבת החֵמה, כורת ריבונו של עולם ברית עם פינחס:

 

לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

הפער שבין המעשה האלים של פינחס ובין ברית השלום, יצר פרדוקס שמשך אליו פרשנים ודרשנים במהלך הדורות. מה היחס בין הרומח והקנאה ובין השלום? ישנן אפשרויות שונות להעמיד את היחס הזה: ברית השלום היא ברית הגנה, מפאת חשש לגאולת דם [אברבנאל], ברית השלום היא ברית הגנה מפני השחתת שהמידות שבמעשה ההריגה [העמק דבר]. בתלמוד הירושלמי נאמר:

 

'וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'

מה ראה?

ראה את המעשה ונזכר להלכה:

'הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן'.

תני: שלא ברצון חכמים.

ופינחס שלא ברצון חכמים.

אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו

אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה:

'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם...'

                                                                      [תלמוד ירושלמי, סנהדרין ט' ז']

 

על פי הירושלמי, אכן יש ניגוד בין המעשה ובין הברית, ניגוד חסר פשר. ברצוני להתבונן במצב הניגוד הזה. אדם עושה מעשה טוב, מניעיו טובים, אך מעשה שהוא כשלעצמו רע והקשרו רע - מעשה קנאות ללא משפט. איך מעריכים מעשה שכזה? איך עורכים את האנאליזה המדויקת שבין הטוב לבין הרע? אין לי תשובה ברורה לשאלה, אך היא מובילה אותי להתבוננות אחרת. משורר תהילים מגדיר באופן אחר את מעשה פינחס:

 

וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.

וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה, לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם.                           [תהילים ק"ו ל' - ל"א]

 

המפרשים פירשו 'ויפלל' - עשה דין, מלשון 'פלילים'. התלמוד פירש מלשון 'תפילה' -

...ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: 'ויעמוד פינחס ויפלל' [ברכות ו' ע"ב]. במקום אחר [סנהדרין מ"ד ע"א] מלכד התלמוד את שתי המשמעויות ומורה כי דיבורו ותפילתו של פינחס עם ריבונו של עולם היו עזים ומטיחים. מכאן צומחת התבוננותי בתפילה הפלילית, העזה והתובענית. גם תפילה זו - כמעשה פינחס - היא תופעה מורכבת, טוב ורע משמשים בה בערבוביה. נדרשת אנאליזה עדינה להבחין ביניהם. ההתבוננות הזאת מחוברת לאירועי הזמן. עקב חטיפת שלושת הנערים, נערכו תפילות המוניות במוקדים שונים בארץ. לאחר שנודע כי השלושה נרצחו, החלה התמודדות עם השאלה הקשה - כיצד יתכן שהתפילה לא נענתה. מנעד התשובות נע בין 'הקדוש ברוך הוא לא עובד אצלנו', לבין שרטוט מפה אלוהית בה יש מקום בו מצויות התפילות שלא נענו, ומשם הן פועלות את פעולתן. דמותו של פינחס איש הקנאה והרומח הזוכה לברית שלום, מאפשרת לי להתבונן על הפרובלמאטיקה של התפילות שלא נענו. משלוש נקודות מבט, מהוות התפילות הללו סטייה ממסורת התפילה היהודית:

 

א. תפילה בלשון רבים

 

ראשיתה של מסורת התפילה היהודית בתנ"ך, אך ראשית התפילה העכשווית היא תקנתו של רבן גמליאל: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה [משנה ברכות פרק ד' ג']. רבן גמליאל תיקן את התקנה, ושמעון הפקולי גיבש את הנוסח המממש אותה:  שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה [בבלי ברכות כ"ח ע"ב]. אחד המאפיינים של תפילה זו שתוקנה לפני רבן גמליאל, הוא היותה מנוסחת בלשון רבים: 'חוננו... רפאנו... שמע קולנו...'. ישעיהו ליבוביץ' שהורה כי בכך עקר רבן גמליאל את המשאלה מן התפילה - הפריז על המידה. האדם החולה או מי שיקירו חולה, מתפלל לרפואה, אך אין הוא מתייחס לחולה הפרטי. הוא מביע משאלה כי תהיה רפואה לחולים, ולבו - ללא מילים - מתייחס גם אל החולה הפרטי. על כן, אם החולה הפרטי לא נרפא, אין בכך סתירה לתפילה. התפילה ביקשה רפואה כללית, וייתכן וזו הפרטית לא נענתה.

 

ב. תפילת שווא

 

הצועק לשעבר - הרי זו תפלת שווא.

כיצד?

היתה אשתו מעוברת, ואמר: 'יהי רצון שתלד אשתי זכר' - הרי זו תפלת שווא.

היה בא בדרך, ושמע קול צווחה בעיר ואמר: 'יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי' -הרי זו תפלת שווא.                                                                        [משנה ברכות ט' ג']

 

התפילה מכוונת אל העתיד, תפילה המכוונת אל העבר איננה תפילה. אם המתפלל לא יודע את אשר אירע אך הדבר כבר אירע - התפילה עליו איננה תפילה. גם במקרה המעוברת וגם במקרה הצווחה - המאורע כבר התרחש, המתפלל לא יודע את אשר התרחש, והתפילה - תפילת שווא. בשעת התפילה על החטופים, אירוע הרצח כבר אירע. על כן התפילה לא היתה תפילה, ועל כן הקושיה על אי התקבלות התפילה איננה קושיה.

 

ג. המתחטא

 

מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי.

אמר לו: 'חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה'.

הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים - וחיה.

אמר רבי יוחנן בן זכאי: 'אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו - לא היו משגיחים עליו'.

אמרה לו אשתו: 'וכי חנינא גדול ממך?'

אמר לה: 'לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך'.

                                                                                                           [ברכות ל"ד ע"ב]

 

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: 'התפלל שירדו גשמים.'

אמר להם: 'צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא ימוקו.'

התפלל ולא ירדו גשמים.

מה עשה?

עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו: ריבונו של עולם. בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.'

התחילו גשמים מנטפין.

אמר: 'לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות.'

התחילו לירד בזעף.

אמר: 'לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה.'

ירדו כתיקנן, עד שיצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים.

באו ואמרו לו: 'כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן.'

אמר להן: 'צאו וראו אם נמחת אבן הטועים.'

שלח לו שמעון בן שטח: 'אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר (משלי כ"ג): 'ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך'.

                                                                                                       [משנה תענית ג' ח']

 

המשותף לשני המקורות הללו, בשניהם יש מתפלל מיוחד ויוצא דופן. רק תפילתו של חנינא בן דוסא מתקבלת, רק חוני המעגל יכול להרשות לעצמו את אשר אצל מתפלל אחר היה גורר נידוי.

 

בשלושת ההיבטים הללו, לוקה התפילה העכשווית. ראשית - היא מסמנת מטרה פרטית [הצלת שלושת החטופים] ולא מסתפקת בתפילה בלשון רבים ['מתיר אסורים']. שנית - למרות שמתברר שהיא תפילת שווא על העבר [שהרי בשעת התפילה כבר אירע הרצח], היא מקשה את קושייתה כתפילה תקפה. שלישית - כל המתפללים תובעים לעצמם את המעמד של המתפללים המיוחדים שרק תפילתם הפרטית היא שיכולה להיענות.

שלושת ההיבטים הללו הם סימפטומים של מחלת הדור. יש כאן הפרטה לאינדיבידואליזם מפונק, השם את היחיד במרכז ותובע את מימוש רצונו. גם כשמדובר ברבים, הרי הרבים הללו נתפסים כמעצימים את היחיד או היחידים שהם מושא תפילתם, ותובעים את קבלת תפילתם. על מתפללים שכאלה צריך לקרוא את דברי הרמב"ם -

 

סיבתה של טעות זאת כולה היא שבור זה והדומים לו מבין ההמון מתבוננים במציאות רק מנקודת-ראותו של פרט אחד מבני-האדם ולא יותר. כל בור מדמה שהמציאות כולה היא למענו כפרט. כביכול אין מציאות אלא הוא לבדו. וכאשר קורה לו דבר מנוגד לרצונו הוא מחליט בפסקנות שהמציאות כולה רע.                                       [מורה נבוכים חלק ג' פרק י"ב]

 

חכמים שעיצבו את תפילתם של ישראל, העמידו את המתפלל בעמדה צנועה המכירה בגבולות האפשר. יפה היא התפילה החזקה, כפי שאיש יפה נפש היה פינחס שנחלץ לעשות מעשה. אבל כשם שמעשהו היה מעשה פגום שדרש ברית מתקנת, כך תפילה זו מציפה את פגמנו וקוראת לשידוד מערכות בתפישת האדם את עצמו בגבולות המציאות.