על
ידיעה ועל אי ידיעה [פרשת מסעי]
פרשת
מסעי, מאפשרת לנו להתבונן ביחס שבין המציאות ובין תודעת המציאות. הפרשה פותחת
ברשימת מסעי בני ישראל:
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר
יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם, בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם
לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם.
נדרשת
תודעה היסטורית עמוקה, בכדי להצדיק כתיבת שמות מקומות שלקורא בעוד כמה דורות תהיה
חסרת פשר. אפשר היה לחשוב על כתיבה אלטרנטיבית, שלכל היותר תציין את הנקודה
הראשונה ואת הנקודה האחרונה. חשוב לתורה שיהיה כתוב, כל מקום ומקום בו עבר העם.
מאחר ומוזכרים כל המקומות, יש ביניהם כאלה שמוזכר בהם אירוע מיוחד הקשור אליהם.
בואו ונתבונן באחת מההרחבות האלה:
(לז) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ
בְּהֹר הָהָר, בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם.
(לח) וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר
הָהָר עַל פִּי ה', וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.
(לט) וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים
וּמְאַת שָׁנָה, בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר.
(מ) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד,
וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(מא) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, וַיַּחֲנוּ
בְּצַלְמֹנָה. [במדבר
ל"ג]
ההמשך
של פסוק ל"ז הוא פסוק מ"א. הם נסעו מקדש להר ההר, ומהר ההר לצלמונה. אלא
שבתווך ארעו שני אירועים. האירוע הראשון הוא מות אהרון, האירוע השני - לא ברור.
הכנעני מלך ערד שומע. מה הוא שומע? ואם הוא שומע - מדוע שמיעתו מהווה אירוע בעל
משמעות שיש לציין אותו?
רש"י
בדרכו, פותר את התעלומה על ידי דרשת סמוכים:
'וישמע הכנעני' - כאן למדך שמיתת אהרן היא
השמועה, שנסתלקו ענני הכבוד וכסבור שנתנה רשות להלחם בישראל, לפיכך חזר וכתבה.
על
פי פירושו של רש"י, השמיעה מוסבת לסיפור הקודם - מות אהרון. זה אירוע
משמעותי, מפני שבמאבק בין ישראל לכנעני יש חשיבות עליונה למצבה של הרוח. אם מת אדם
משמעותי לעם ישראל, הדבר מהווה נקודת חוזק לאויב - לכנעני. הכנעני סובר שמכיוון
שישראל ספג מהלומה - מות אהרון, הוא הכנעני יכול עתה לתקוף אותו.
ברצוני
להציע לכם הצעה אחרת. על פי הצעה זו, סיפור שמיעת הכנעני הוא ציטוט מקוצר מפרק
קודם בספר במדבר:
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב
הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ
מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם
נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי, וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם.
וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן
אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם
חָרְמָה.
[במדבר
כ"א א' - ג']
כאן
הסיפור מלא יותר. ההתרחשות התחילה כאשר בא ישראל דרך האתרים. מה היתה אותה ביאה -
לא ברור. יש מהפרשנים המשמיטים את הא', ומורים כי המדובר בתרים, במרגלים [ "וִיהוֹשֻׁעַ
בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ
בִּגְדֵיהֶם" (במדבר י"ד ו')]. מכל מקום - בעקבות התרחשות זאת היתה היתקלות,
ובה לקח הכנעני שבי מישראל. בעקבות תקרית השבי החרים ישראל את ערי הכנעני וקרא להן
- 'חרמה'. בבוא עת סיכום הספר, בפרשת מסעי, בחרה התורה להזכיר את הסיפור אך להשמיט את תוכנו. זאת העובדה
הספרותית. ביחס למשמעותה אפשר לשער השערות. אני משער, שהיחס של התורה אל האירוע
הוא אמביוולנטי. מהצד האחד היא רוצה שנדע מה היה, ומהצד השני - לא. היה כאן כישלון
שהוביל ללקיחה בשבי של לפחות חייל ישראלי אחד. היתה כאן פעולת תגמול חריפה שהובילה
להחרבה מוחלטת של ערי הכנעני. למינוח חרם במשמעות המלחמתית יש הוראה חמורה בתורה:
הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא
לְפִי חָרֶב, הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי
חָרֶב.
וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ
רְחֹבָהּ, וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה'
אֱלֹהֶיךָ, וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. [דברים י"ג ט"ז - י"ז]
בואו
ונניח שההחרמה היתה נכונה מבחינה צבאית, כפי שהן הפצצות כבדות על עיר אויב ומחבלים.
התורה רוצה מצד אחד שנזכור את אשר אירע, ומצד שני היא מקשה על הזיכרון. רק מי
שיתאמץ ויפתח את הפרקים הקודמים, ידע מהי אותה שמיעה עליה רומזים פסוקי פרשתנו. יש
צד האומר - יש דברים שהכרח לעשות אותם, אך כדאי לעמעם ולטשטש אותם.
הצורך
לדעת איננו רק צורך חיצוני, של מי שרוצה שידעו הדורות את אשר אירע. אנחנו רוצים
לדעת, מאז ומעולם אנחנו משתוקקים לעוד פיסות של מידע. תשוקת הדעת שלנו מתעצמת על
ידי הכלים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו. מה בדיוק קרה? מי נפגע? מאליה פורצת פרשת
עץ הדעת, המצביעה על טבעו הפרובלמאטי של האדם. הוא רוצה לדעת, גם אם הידיעה תעלה
לו במחיר גירוש מגן עדן ואפילו במחיר מותו. הדעת היא קשה. 'יוסיף דעת יוסיף
מכאוב'. בזירת המלחמה - הידע מכאיב שבעתיים. מלחמה היא עיסוק קשה, הן האבידות
הנגרמות ללוחמים, והן הפגיעה שעליו לפגוע באויב. יש חובה מוסרית לדעת מה קורה, אך
יש מחיר לידיעה הזאת. יש מי שתפקידו מחייב אותו לדעת הכל, יש מי שיוכל לתפקד טוב
יותר - בחזית ובעורף - אם לא ידע. אדם נדרש לשליטה עצמית גדולה, כדי להכריע מתי
הוא צריך להשיג ידע ומתי עליו להימנע מידע.
במדינה
דמוקראטית מקבלים הדברים עוד חידוד. הדמוקרטיה בנויה על בסיס ההנחה, כי על הציבור לדעת כדי שיוכל לבקר
את מנהיגיו. לא אחת נקלעת המדינה לקונפליקט בין תחושת המנהיגות כי יש דברים שצריך
למנוע מהציבור לדעת כדי שאפשר יהיה לנהל את המדינה, ובין תחושת המונהגים כי דווקא
את אותם דברים עליהם לדעת. אומנות האיזון הזאת היא עדינה ומורכבת, קשה לקבוע לה
כללים ועקרונות. אך על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת החובה לבדוק את איזוניו שלו,
ולבחון האם תשוקת הדעת במקרה מסוים מקורה הוא בריא או חולה. האם היא נובעת
ממעורבות ורצון להיות שותף לאחריות, או שהיא נובעת ממציצנות. התורה לא נותנת לנו
מרשם, אבל מעוררת את המודעות לבעיה. היא מזכירה את פרשת חורמה ומסתירה אותה בה
בעת. מי יתן ונדע לנהל את עצמנו ואת קהילתנו בחכמת הלב, ולבנות את תודעתנו באיזון
הנכון שבין ידיעה ובין מה שקרא הפילוסוף ניקולאס קוזנוס - אי הידיעה המלומדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה