על העיתוי [פרשת דברים]

על העיתוי [פרשת דברים]

 

כך פותחת פרשתנו את ספר דברים:

 

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.

אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.

וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם.

אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי.

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

 

כמה שאלות מתעוררות למקרא הדברים האלה:

א.    היכן דיבר משה? בסדרת המקורות המופיעה בתחילה, או במקום אחד - בארץ מואב המופיע בסוף?

ב.     מה פשר הדיבר המורה כי מחורב להר שעיר - אחד עשר יום?

ג.       מדוע חשוב להדגיש כי הדיבור היה אחרי הכאת סיחון ועוג?

ד.     מהו ביאור התורה? הרי משה אומר את התורה ולא מסביר אותה?

 

רש"י עונה על השאלה הראשונה באומרו כי משה לא דיבר בסדרת המקומות הנזכרת בפתיחת הפרשה, אלא על אודות הסדרה הזאת. כל מקום המהווה איבר בסדרה הזאת, הוא שם קוד לאירוע אותו מזכיר משה ומוכיח את העם על התנהגותו בהתרחשות הזאת. למשל:

 

'במדבר' - לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר? אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות ט"ז ג') 'מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב'.

 

על השאלה השניה - הסיבה לאזכור אחד עשר יום שאורכת הדרך מחורב לקדש ברנע, עונה רש"י באותה הדרך. אף כאן העובדה היא חלק מהתוכחה:

 

'אחד עשר יום מחורב' - אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום... ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה.

 

על השאלה השלישית, הסיבה לאזכור הניצחונות על סיחון ועוג, עונה רש"י:

 

'אחרי הכותו' - אמר משה: אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן.

 

על השאלה הרביעית, מהו ביאור התורה, עונה רש"י:

 

'באר את התורה' - בשבעים לשון פירשה להם.

 

הביאור - על פי רש"י - איננו תוספת של פירוש, אלא תרגום שהוא עצמו פירוש.

 

ברצוני להציע לכם פשר אחר לפרשה, הנותן גם הוא מענה לארבע השאלות. פשר זה יוביל אותנו להתבוננות במושג אחד ומיוחד - העיתוי. בואו ונתחיל עם תשובתו של רש"י לשאלה השלישית, הזכרת הניצחון על סיחון ועל עוג. אם נכונים דברי רש"י, הרי משה מגיע לתובנה הרת משמעות. בדרכו של עולם, אנחנו חותרים אל האמת, אל הטוב ואל היופי. משה על פי רש"י מורה, כי הראוי הוא תולדה של זמן, של עיתוי. לפני תחילת הכניסה לארץ, אי אפשר היה לומר את הדברים. לאחר תחילת הכניסה, התאים העיתוי לאמירה ולשמיעה וקבלה של הדברים. שימו נא לבכם, כי אפשר לפרש את דברי רש"י בשני אופנים. האחד - מבחינה אובייקטיבית דברי משה הם דברי אמת וטוב, שאינם תלויים בזמן ובעיתוי. ההבחנה היא מהבחינה הסובייקטיבית. לפני הניצחון, ליבם ותודעתם של ישראל לא פנויים לשמוע את דברי משה. אחריו, ישנה פתיחת הלב אל הדברים. האופן השני - גם מבחינה אובייקטיבית, לפני הניצחון הדברים אינם דברי אמת וטוב. העיתוי לא פותר רק בעיה פסיכולוגית, העיתוי יוצר את ההקשר בו הדברים נכונים וראויים. אני בוחר באופן השני, ועל בסיסו נמשיך בדרכנו.

 

נפנה אל השאלה הראשונה. משה דיבר את הדברים, בכל אחד מהמקומות המנויים בקבוצת המקומות המוזכרת בפסוק הראשון. לאחר מכן, לאחר הניצחון על סיחון ועוג, בעבר הירדן, הוא חזר ואמר את כל הדברים שאמר כבר לפני כן. גם כאן עומדת מול עיננו שאלת העיתוי. יש שתי אפשרויות: או שהדברים שאמר משה בכל מקום ומקום לא הצליחו להישמע על ידי העם, רק עכשיו לאחר כיבוש סיחון ועוג הם הצליחו לחדור אל הלבבות. או שהם פעלו את פעולתם, אבל זאת היתה פעולה קטנה. עתה הגיעה עת הדיבור הגדול, בעל המעוף הפרספקטיבה והחזון. מכל מקום, שוב עולה שאלת העיתוי, כתנאי הכרחי וכחלק אינטגראלי מהדיבור.

השאלה השניה עוסקת אף היא בשאלת הזמן. הדרך מחורב לקדש ברנע אורכת אחד עשר יום, למעשה התמשכה הדרך ארבעים שנה. העובדה הזאת בעיני משה היא רבת משמעות, לא מפני שהוא מוכיח את העם על כי בגללו אירע העיכוב - כמו שפירש רש"י. העובדה הזאת היא רבת משמעות מפני שאינו דומה דיבור במסע מהיר לדיבור במסע רב שנים. אי אפשר להתעלם מהזמן.

לשאלה השלישית כבר נתנו מענה, נפנה אם כן לשאלה הרביעית. מהו ביאור התורה? בואו ונתבונן בפסוק נוסף:

 

 וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.     [דברים כ"ז ח']  

 

ישנן שתי אפשרויות להסביר את הפסוק. האחת - משה כותב את התורה ואת הביאור שהוא פירוש שלה. השניה - משה כותב רק את התורה, והביאור הוא תיאור של הכתיבה. יכול להיות ש'בַּאֵר' קרוב ל'בְּאֵר', והכוונה לחקיקה באבן. אם כן, מהו הביאור בפרשתנו? אני מציע שהביאור הוא הדיבור המיוחד של משה שהתאים אותו לזמן. כמו החקיקה באבן, גם החקיקה והתאמה לזמן מהווים ביאור של המילים והמשפטים והכשרתם להטבעתם בלבבות.

 

נמצא כי על פי הצעתנו, ספר דברים הוא ספר העיתוי הנכון. עתה מצא משה את הזמן המתאים כך שדבריו ישמעו במלוא משמעותם. זכרו נא כי בתחילת דרכו של משה המתוארת בספר שמות, היתה לו בעיית עיתוי קשה:

 

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

                                                                                                      [שמות ו' ט']

 

רש"י מפליא ברגישותו לפרש:

ולא שמעו אל משה - לא קבלו תנחומין.

מקצר רוח - כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו.

 

משה אמר דברים יפים, אבל העיתוי היה גרוע. העם לא היה פנוי להקשיב, רוחו היתה קצרה ונשימתו קטועה. עתה, נשימתם של ישראל ושל משה ארוכה, הקצב שלה מתמזג בעיתוי הנכון.

 

פרנץ רוזנצווייג, הפילוסוף היהודי גרמני כתב ספר ששמו 'הספרון על השכל הבריא והשכל החולה.' רוזנצווייג מאפיין את מחלת האדם המודרני בכך שהוא שכח את הזמן. הוא בונה מגדלי מחשבה מופשטים מהזמן, והללו עומדים ליפול ולהתרסק. כדי לרפא את האדם ממציא רוזנצווייג מכונה מיוחדת המאפשרת לאדם לשוב ולחוות את המשך ואת התנועה שהם חלק בלתי נפרד מהזמן. הוא מושיב את החולה בכיסא מתנועע, מכריח אותו לפתח רגישות למראות המתחלפים עם תנועת הכיסא, וממילא - לזמן.

 

התמונה של הערכים שאינם מוחלטים אלא תלויים בעיתוי, צוירה כבר על ידי קהלת החכם:

 

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.

עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.

עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.

עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.

עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.

עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.

עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.