על
ההרגלים [פרשת עקב]
בפרשת
עקב, מופיעה פרשה המזכירה פעמיים את סיפור המן.
וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר
הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ
לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא.
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת
הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי
לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה
הָאָדָם...
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'
אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר
אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים
תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.
וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף
וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.
וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ
הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל
וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ
מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא
יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.
המן
מוצג כחלק ממערכת של עינוי והרעבה שתכליתה... כאן ישנה עמימות. מהפסוק הראשון עולה
שהתכלית היא ניסיון ותכליתו שלו היא בירור האם ישמור העם את המצוות או לא. מהפסוק
השני עולה שהתכלית היא הודעה, הכנסה למודעות שהאדם לא יחיה על הלחם לבדו. האם אלה
שתי תכליתות שונות? האם הן מצטרפות זו לזו? ועוד: האם אכילת המן היא ניסיון? הרי
לכאורה היא הטבת התנאים ודאגה לעם. האם היא עינוי והרעבה?!
הפרשה
הזאת מהווה חזרה - כחלק מספר דברים - על המסופר בספר שמות:
וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל
מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי
יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר
בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה
לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר
לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ,
לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. [שמות ט"ז ב' - ד']
בהקשר
הזה, התמונה ברורה יותר. העם מתלונן, בוכה על כי אין לו אוכל. ריבונו של עולם אומר
למשה: בוא ונעשה ניסיון - ניתן לו אוכל, ונראה אם אז ישמור את מצוותי. ובכל זאת
עדיין התמונה מוזרה. בדרך כלל, ניסיון הוא עיצוב מציאות בה התנאים קשים יותר מאשר
במציאות הרגילה. כאן, על פניו, התמונה הפוכה. הניסיון נבנה על ידי שיפור התנאים.
קודם לכן היה רעב, עתה יש אוכל מסודר, לחם מן השמים. האברבנאל חידד את החידה וכך
כתב:
מה הניסיון שמנסה אותם בתת אליהם לחם לאכול דבר
יום ביומו, 'והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה' - וזה היה חסד גדול,
לא ניסיון?!
בספר
דברים החידה חמורה יותר. כאן הושמט סיפור התלונה של העם, מופיעה רק החלטתו של ריבונו
של עולם לשנות את התפריט ולהאכיל את העם במן. מה קשה בכך? מה מרעיב באכילה מסודרת
שכזאת? מדוע זה ניסיון?!
בכדי
לפתור את החידה הזאת, בואו ונעיין בסוגיה קצרה בתלמוד:
'כל ימי עני רעים'
[משלי ט"ו],
והאיכא שבתות וימים טובים!
[מדוע כתוב בספר משלי שכל ימי העני רעים, הרי גם העני יכול לאכול טוב בשבתות וימים
טובים, ואם כן לא 'כל' ימיו רעים?]
כדשמואל, דאמר שמואל: שינוי ווסת תחילת חולי מיעים
[התשובה, שינוי מהרגל האכילה - אפילו לטובה - גורם לחולי, לכן גם השבתות והימים
הטובים של העני - רעים לו]. [כתובות ק"י
ע"ב]
כנראה
שזה גם סיפורו של המן. אמנם המן הוא פתרון נפלא למצוקת הרעב, אבל הוא 'שינוי
ווסת'. בלשון המקרא - 'אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך'. לאכול אוכל שלא הורגלת בו,
זה עינוי גדול. זה גם היה הניסיון - רק כריתת ברית עם ריבונו של עולם, הביאה את
העם למוכנות לשנות את התפריט שלהם. עם כל הטוב שבדבר, היה בכך קושי רב, והוא
הניסיון.
מכאן
נוכל לחרוג להתבוננות כללית על האדם ועל חייו. בגיל צעיר מאוד, הופך כל אחד מאיתנו
לאוסף של הרגלים. ההרגלים הללו הם המהווים את אישיותנו. חלק מההרגלים הם הרגלי
פעולה - מה אנחנו רגילים לאכול, איך אנחנו רגילים לישון, איך אנחנו רגילים להרגיע
את עצמנו בעת צרה, איך אנחנו רגילים לבלות את שעות הפנאי שלנו ועוד. חלק מההרגלים שלנו עמוקים
יותר: איך אנחנו רגילים להגיב לדבר זה או לדבר אחר. ברבות הימים, אנחנו צפויים
מראש, מי שמכיר אותנו יידע איך ננהג בכל אירוע ואירוע. הניסיון הגדול הוא האם
נצליח בעתו ובזמנו, לחרוג מההרגל. האם נצליח לקרוע את כבלי ההכרח, ולשנות. למה?
כדי להיכנס להקשר אחר, לעיתים - של ריבונו של עולם, לעיתים להקשר אנושי חדש. מי
שלא יצליח לשנות את הרגלי חייו ולהתנסות בחדשים שלא ידע אותם ולא ידעו אותם
אבותיו, יישאר באשר הוא ולא יצליח לחרוג ממעגל שאבד עליו הכלח. המן מהווה סמל לחדש
וללא ידוע, למוכנות להתנסות בו ולהיות תלוי בו. אם נחרוג מגבולות האוכל נוכל לומר,
כי מסורת היהדות הבליטה את יכולת ההשתנות וההסתגלות לחדש, יכולת הגורמת לפריצת
גבולות ולחיים במציאות המשתנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה