על השוחד [פרשת שופטים]

על השוחד [פרשת שופטים]

 

בפרשתנו מופיע הדיבר:

 

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

 

הוא מקביל לדיבר:

 

וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.    [שמות כ"ג ח']

 

על פניו ההיגד פשוט, מקובל בכל מערכת משפט: השוחד הוא רע, ותולדתו עיוות הדין. ברצוני להציע לכם הפעם כלי מתודי, שבעזרתו נבחין בעוד פשרים של הכתובים ושל דברי החכמים הסובבים אותם. בואו ונראה את ביטויי הלשון לא כמטאפורות וכהמחשות אלא כטוענים את אשר הם אומרים. השוחד מעוור אין משמעו - השוחד גורם להטיית הדין, אלא השוחד גורם להטיה בראייה. השוחד מסלף אין משמעו השוחד גורם לעיוות הדין, אלא השוחד גורם להטיה בשמיעה.

הפילוסופים גילו כי החושים מטעים אותנו בתמונת העולם שהם מוסרים לנו, למרות זאת אנו מתפתים לשפוט את המציאות על פיהם. חוש הראיה מורה לי כי הבית המרוחק קטן, למרות שהתבונה מלמדת אותי כי הוא גדול לא פחות מהבית הקרוב. חוש המישוש מורה לי כי המים קרים, למרות שהתבונה מלמדת אותי כי חום ידי מוביל לתחושה הזאת. יתרה מזו, יש ואני רואה מראות, ורק לאחר זמן מתברר לי כי היה זה חלום ולא שיקוף של המציאות. אי אפשר לסמוך על החושים, ובכל זאת אנו עושים זאת וחיים בשקר. שהרי האמת - על פי הגדרתה הקלאסית - היא התאמה בין התודעה ובין המציאות, והשקר הוא אי התאמה ביניהם. הפילוסופים הסיקו מכאן מסקנה רדיקלית: את תמונת המציאות יש לבנות על פי התבונה לא על פי החושים.

מחקרים חדשים וביניהם אלה שזיכו את החוקר הישראלי דניאל כהנמן בפרס נובל, גילו עד כמה האדם הוא יצור לא רציונאלי ששיפוטיו מוטים ומטעים את עצמו. אך יש תחום נוסף של הטעיות שלמיטב ידיעתי לא טופל על ידי ההוגים והחוקרים, ואותו מסמנת התורה. האזור הזה הוא אשר לא החושים כשהם לעצמם מטים את כח השיפוט, אלא השוחד גורם להם שיטו את השיפוט. פתאום חפץ קטן נראה כגדול או גדול כקטן, וזאת על פי המסקנה המשפטית הנגזרת משיפוט חושים זה. איך פועל המנגנון הזה? מה גורם לכך שהראיה או השמיעה יתעוותו? כך אומר התלמוד:

 

אמר רבא: מה פשרו של השוחד?

כיוון שמקבל ממנו שוחד, מתקרבת דעתו אליו והרי הוא כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו.                                                [כתובות ק"ה ע"ב בתרגום]

 

רבא אומר דבר חריף. השוחד לא פועל על ידי הטיית הדעת לצד אחד. השוחד פועל על ידי התלכדות בין תודעת מקבל השוחד לבין תודעת הנותן. לאחר שחלה ההתלכדות הזאת, האדם לא רואה את האחר אלא את עצמו, וביחס לעצמו נתון שישנה הטיה.

ישנן פעילויות של התודעה, בהן נדרשת אובייקטיבציה.  האדם לא מסוגל לבצע אותן ביחס לעצמו. אחת מהן היא ראיית חובה לעצמו, אחרת - שחרור עצמו. כך מספר התלמוד:

 

רבי חייא בר אבא חלה,

בא אליו רבי יוחנן.

אמר לו: 'חביבין עליך יסורין?'

אמר לו: 'לא הן ולא שכרן.'

אמר לו: 'הב לי ידך!'

נתן לו ידו,

והקימו.

 

רבי יוחנן חלה,

בא אליו רבי חנינא.

אמר לו: 'חביבין עליך יסורין?'

אמר לו: 'לא הן ולא שכרן.'

אמר לו: 'תן לי ידך!'

נתן לו ידו,

והקימו.

 

מדוע?  

יעמיד רבי יוחנן את עצמו?!

אומרים: 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.' [ברכות ה' ע"ב]

 

אדם לא יכול להתיר את עצמו מסבך פגעי גופו ונפשו, ואדם לא יכול לראות חובה לעצמו. האני מטה את תמונת העולם כך שתתאים לעצמי. כדי לראות חובה צריך להיות משוחרר מההטיה הזאת, וגם כדי להשתחרר מדפוסי העצמי יש צורך להשתחרר ממנה. נוטלי השוחד מקלקלים את השורה, בכך שהם מטשטשים את הגבול בין האני ובין האחר. התוצאה היא בלבול זהויות שלא מאפשר ראיה פשוטה ונוכחה. הנה כך מספר לנו התלמוד:

 

שמואל עבר במעבורת.

בא איש אחד ונתן לו את ידו.

אמר לו שמואל: 'מאי מעשיך?'

אמר לו: 'יש לי דין.'

אמר לו: 'פסול אני לך לדין. '

 

אמימר ישב ודן דין.

עפה נוצה על ראשו.

בא איש אחד ונטלה.

אמר לו: 'מה מעשיך?'

אמר לו: 'דין יש לי'.

אמר לו: פסול אני לך לדין.

 

מר עוקבא, רוק היה מושלך לפניו.

בא איש אחד, וכיסה אותו.

אמר לו: 'מה מעשיך?'

אמר לו: 'יש לי דין.'

אמר לו: פסול אני לך לדין.                                                         [כתובות, שם]

 

מה פשר שלושת הסיפורים הללו? אפשר לומר - בשלושתם היתה טובת הנאה לשופט, טובת הנאה מוגדרת כשוחד. טובת ההנאה מטה את הדין, מכיוון שהשופט חייב משהו לבעל הדין. אך על פי דרכנו הפשר אחר. שלושת המעשים הללו הם מעשי שירות. מעשה שירות הוא מעשה שאדם עושה לעצמו, או ששלוחו שהוא כידו הארוכה עושה עבורו. כך מעשה התמיכה במעבר, הסרת הנוצה וכיסוי הרוק. המשרת איננו אישיות עצמאית, אלא ידו הארוכה של האדם. הוא מטשטש את האחרות שבין אדם לאדם וממיר אותה בזהות. כפי שהבחין רבא בחוכמתו, הוא הופך להיות כגופו ועל כן הדין ממילא מוטה.

 

רבי ישמעאל ברבי יוסי, היה רגיל אריסו שהיה מביא לו כל ערב שבת סלסלת פירות. יום אחד הביא לו אותה ביום חמישי.

אמר לו: 'מה שונה הפעם?'

אמר לו: יש לי דין, וחשבתי בדרכי אביא לך את הסלסלה.

לא קיבל ממנו את הסלסלה, ואמר לו: 'פסול אני לך לדין.'

הושיב זוג חכמים ודנו אותו.

בעת שדנו, רבי ישמעאל בעא והלך מחוץ לחדר, ואמר: 'אם ירצה בעל הסלסלה יטען כך, ואם ירצה יטען כך.'

אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי  [שהרי האריס הביא לו פירות שלו] כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.                                                                                                        [שם]

 

ראו נא יופיו של הסיפור. רבי ישמעאל היה אמור להיות השופט ולא עורך הדין. הוא היה אמור לשמוע את הטענות ולא לטעון אותן. הטיית הלב על ידי הרצון לתת לו שוחד מינימאלי שינתה את תודעתו מתודעת השופט השומע שוקל ומכריע, להתלכדות עם בעל הדין וטעינת טענות עבורו. אפשר לסכם זאת בדברי התלמוד על הפסוק בפרשתנו המורה כי השוחד מסלף דברי צדיקים:

 

אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת. [שם]

 

טירוף הדעת הוא כטריפת הביצה, שינוי מצבה והפיכתה מדעת מתבוננת ואובייקטיבית, לדעת מעורבת ונוטלת חלק.

אם נתבונן באשר זימנה לנו הפרשה, נמצא כי משמעותה חורגת משאלת הדין והשוחד. בכל מערכת יחסים שבין אדם לאדם, יש איזון עדין בין קרבה לריחוק. אם האיזון מופר לצד האחד - יהיה הריחוק לניכור. אם האיזון יופר לצד השני - תהיה הקרבה להתלכדות. במצב של התלכדות עלולה להתרחש תופעת ה'שוחד'. האדם מייחס תכונה רעה שלו - לזולתו, ולעיתים אף כועס עליו על כך. הפסיכולוגים קוראים לתופעה הזאת השלכה, בשפת המקורות היא הפיכת האחר לגופו. איזונה של הנפש דורש להיות רחוק ולא מנוכר, קרוב ולא מתלכד.