על קריאת שמע [פרשת ואתחנן]

על קריאת שמע [פרשת ואתחנן]

 

בפרשת ואתחנן מופיעה הפרשה הבאה:

 

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

 

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, עַל לְבָבֶךָ.

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.

וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.

 

חכמים בחרו את הפרשה הזאת, והעמידו אותה כפרשה הראשונה של יצירתם החדשה: 'קריאת שמע'. בתלמוד ישנן דעות שונות, האם מצוות קריאת שמע היא מהתורה או מדברי החכמים. המחלוקת איננה משנה את העובדה: אין קריאת שמע בתורה. יהודי מקראי לא קרא קריאת שמע, לא היתה בעולמו קריאה שכזאת. יצירתם של החכמים מעמידה קריאה, התבוננות ביסודי עולמו הדתי של היהודי. אין זאת תפילה, והחכמים דאגו להבחין הבחנה חדה בין תפילה לקריאה:

 

האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה.                                                           [משנה ברכות, פרק ב' משנה ד']

 

התפילה היא עמידה לפני ריבונו של עולם, על כן לא ראוי לערוך אותה על האילן. קריאת שמע היא התבוננות שבין האדם לבין עצמו, לכן אפשר לערוך אותה גם על גבי האילן.

 

קריאת שמע תלויה בזמן, יש קריאת שמע של ערבית ויש קריאת שמע של שחרית. התבוננות במשנת הזמן של ערבית - היא המשנה הראשונה במסכת ברכות, מגלה עוד טפח מסודותיה:

 

מאימתי קורין את שמע בערבית?

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן

עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר,

וחכמים אומרים עד חצות.

רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.                   [משנה ברכות, א' א']

 

התלמוד מקשה על המשנה:

 

על מה עומד התנא שהוא שונה 'מאימתי'?    [בבלי, ברכות ב' ע"א, בתרגום]

 

השאלה 'מאימתי?' היא שאלה מסדר שני. קודם כל צריך לדעת שיש חובה לקרוא קריאת שמע, ורק אחר כך אפשר לשאול מהו הזמן בו חלה החובה הזאת. כתשובה לשאלה מפנה התלמוד לפסוק מהפרשה שהבאנו לעיל - 'בשכבך...'. על פי דרכנו רומזת המשנה בכך שהיא מתחילה מהקומה השניה, כי למעשה אין קומה ראשונה. אין בתורה ציווי לקרוא את קריאת שמע, חכמים יצרו את הציווי ואת הזמן בו הוא חל.

 

על הזמן המופיע במשנה כתחילת זמן קריאת שמע של ערבית - 'משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן' שואל התלמוד:

 

והרי כוהנים ממתי הם אוכלים תרומה? משעת צאת הכוכבים, ישנה התנא 'משעת צאת הכוכבים'?                                                                           [שם]

 

הזמן הראשוני הוא זמן הכוכבים, זמן התרומה בנוי על גביו. מדוע לא שנה התנא את הזמן הראשוני שהוא גם קל יותר לזיהוי?

 

התלמוד עונה כדרכו. לי נראה כי זאת דרכם המיוחדת של החכמים ליצור מצד אחד מהפכה, ומצד שני רצף של שימור. מהצד האחד חכמים חוללו מהפכה גדולה בתודעה היהודית, המירו את המוקד מבית המקדש לבית המדרש. הם החליפו את הכהן בחכם, את הנביא בלומד התורה. קריאת שמע היא ביטוי של המהפכה הזאת. במקום עבודת הקורבנות, ניצבת עתה בפסגת חייו הדתיים של האדם מישראל עבודת התודעה המייחדת את אלוהים. כמעט ואפשר לומר כי מעם של פעולה הפך העם לעם של תודעה. קביעת הזמן בהתאם לכניסת הכוהנים לאכול מתרומתם, משמרת את הזיכרון של המוקד הקודם - בית המקדש.

 

 

 

מעשה שבאו בניו מבית המשתה.

אמרו לו: לא קרינו את שמע.

אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות.

ולא זו בלבד, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר,

וכל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר,

אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות?

כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

 

מול המוקד הקדום - בית המקדש, והמוקד העכשווי - בית המדרש [בו מתנהל כל הדיון], מופיע לפתע מוקד שלישי ומאיים - בית המשתה. בית המשתה הוא מוקד של שמחה ושתיית יין, המנוגד בשפת המקורות לבית האבל:

 

טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ.                                                                           [קהלת ז' ב']

 

האזכור של בית המקדש על ידי זמן הכוהנים, יכול להוביל למחוזות של אבל. בית המשתה המופיע במשנה מהווה קצה קרחון של עמדה הקוראת לחיות ולשמוח, למרות החורבן.

והנה, לא רק שבית המשתה כשהוא לעצמו מהווה איום על בית המדרש, במקרה זה הוא גרם לכך שבני רבן גמליאל - נשיא בית המדרש - לא יקיימו את מצוות קריאת שמע. היינו יכולים לחשוב שרבן גמליאל יגער בבניו על עצם הליכתם לבית המשתה ועל הזנחת קריאת שמע. אך רבן גמליאל באצילותו ובהורותו העדינה רק מורה להם כי אם לא עלה עמוד השחר, הם חייבים לקרות. אל נא תשכחו כי זאת המשנה הראשונה מכל המשניות. מי שערך אותה ידע שהוא קובע לא רק את צורתה אלא גם את אופייה של כל היצירה - המשנה. הקביעה ההלכה - התוצר של בית המדרש, יכולה להתנגש עם החיים, ואת ההתנגשות הזאת יש לנהל ברוך ולא בקפדנות זועמת - היא הרת חשיבות לכל תפישת החוק היהודי.

חכמים הם אלה שקבעו את מהותה של היהדות כדת של חוק, חוק המתפרש וחודר אל כל פינות החיים. רבן גמליאל נשיא בית המדרש ביבנה הוא מקובעי הטון של כל המהפכה הגדולה הזאת. עמדתו ביחס לחוק חשובה עד מאוד לקביעת אופייה של היהדות לדורות. עמדתו כאן נשזרת בעמדתו ביחס לפערים שחשפו תלמידיו בין הצו ובין מימושו:

 

חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא.

אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון?

אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת.

 

רחץ לילה הראשון שמתה אשתו.

אמרו לו תלמידיו: לא לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ?

אמר להם: איני כשאר כל אדם, אסטניס אני.

 

וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין.

אמרו לו תלמידיו:

לא לימדתנו רבנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים?

אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה.

                                                                                     [משנה ברכות, ב' ה'-ז']

 

ראש המחוקקים יודע שיש חוק ויש חיים, ויש פער ביניהם. רק מי שיודע להתנהל ברכות בפער הזה, יכול להעמיד מערכת חוק כלוז של חיים לאדם ולעם.

 

קריאת שמע הפכה לסמל המוות היהודי:

 

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים.

אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן?

אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.

יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.

                                                                                              [ברכות ס"א ע"ב]

 

יהודי מנסה להיפטר מהעולם תוך כדי אמירת שמע. אך כפי שראינו, קריאת שמע היא גם סמל החיים היהודיים. היא הביטוי ליצירה של בית המדרש המעמידה אותה, ומשנת קריאת שמע היא המשרטטת נתיב רך של החיים אל מול החוק, חיים של שמחה ושל בית המשתה, למרות חורבן בית המקדש.