על
הידיעה [פרשת מקץ]
אין
מה לומר - פתרון יוסף לחלומות פרעה הוא פתרון יפה, אלגנטי ומבריק. ראיית שני
החלומות כחלום אחד, תרגום שבע הפרות והשיבולים לשבע שנים, היציאה מהקופסה -
מהפתרון אל העצה, כל אלה מורים כי אכן איש חכם ויצירתי עומד לפני פרעה. ובכל זאת,
תגובת פרעה חורגת מהמובן ומפליאה:
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה,
וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו.
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא
כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?!
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אַחֲרֵי
הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.
אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ
יִשַּׁק כָּל עַמִּי, רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.
הדיבור
עם יוסף מובן, אך הדיבור עם עבדי פרעה תמוה. רוח אלוהים?! אנחנו היודעים את המשך
הסיפור, יודעים שאכן ההיסטוריה אישרה את דברי יוסף. אבל הם לא ידעו. אולי הפתרון
מבריק אך לא יתממש? ומוזר מכל - ברגע אחד משנה פרעה את מבנה הממלכה, נותן לעבד
להיות על ביתו. הכיצד?! כך תמה בעל 'עקדת יצחק' [רבי יצחק עראמה, 1420- 1494]:
מה ראה פרעה ועבדיו קושט דברי אמת בדברי יוסף
שנאמר: 'וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו', ולמה גידלהו וירוממהו על כל ארץ
מצרים בטרם ידעו את מוצא דברו?
וכך
תמה גם האברבנאל [רבי יצחק אברבבנאל, 1437-1508]:
מה ראה פרעה שאמר לעבדיו: 'הנמצא כזה איש אשר
רוח אלוהים בו', ושאמר לו: 'אין נבון וחכם כמוך', ושעשאו אדון לכל ביתו ומושל בכל
ארץ מצריים טרם ידע אם יצדקו דבריו וייצא הדבר לפועל כאשר פתר אם לא?
ננסח
את השאלה באופן אחר: איך ידע פרעה, כי יוסף קלע אל האמת? השאלה הזאת הביאה את חכמי
המדרש לפתרון יצירתי:
אמר לו יוסף: מי הודיעך שלא פתרוהו [החרטומים]
כראוי?
אמר לו [פרעה]: כשם שראיתי את החלום, כך ראיתי
פתרונו, לכן אינם יכולים [החרטומים] לשחק בי.
[מדרש הגדול, מדרש שחברו רבי דוד בן עמרם עדני בתימן, במאה ה14]
לפרעה
היתה התשובה מראש, ולכן הוא יודע שפתרון החרטומים שקרי ופתרון יוסף אמת. אלא שאם
התשובה היתה בידי פרעה, למה נזקק לפותר? על כך מופיעה תשובה במדרש 'שכל טוב' [חובר
על ידי רבי מנחם בן שלמה ב1138]:
שנזכר מיד פתרון החלום, כי כמו שפתר לו - כן
היה רואה גם הוא, אלא ששכחו ועשיו נזכר.
פרעה
זקוק לפותר לא מפני שלא ידע את הפתרון, אלא מפני ששכח אותו. עתה כשנזכר - הוא יודע
שזה הפתרון האמיתי. יש פה שימוש בתורת ההיזכרות המוכרת לנו מבית מדרשו של אפלטון.
אפלטון תמה על אפשרות הידיעה, והגיע למסקנה כי היא היזכרות בידע קודם. חכמים אימצו
את עמדתו, והורו כי התינוק במעי אמו יודע את התורה כולה, ואחר כך בא מלאך וסוטרו
על פיו והוא שוכח אותה. כל ימי חייו עמל האדם להיזכר באשר ידע אז, שם. הרשו לי שלא
לקבל את דברי המדרשים, ולכן להותיר את השאלה על מקומה: מניין לפרעה הוודאות כי
יוסף קלע אל המטרה? מדוע הוא לא מחכה עד שיתאמת ולו מקצת הפתרון, לפני שהוא מעניק
לו סמכויות שלטון שכאלה?! בעיה דומה עומדת בפני הקהילה שבא אליה אדם ומוסר לה את
נבואתו:
וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת
הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'? [דברים י"ח כ"א]
הפתרון
שמציע ספר דברים הוא:
אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא
יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא, הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן
דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ. [שם
כ"ב]
פרעה
לא פועל לפי הקריטריון הזה, הוא לא מחכה לראות האם יהיה הדבר ויבוא או לא.
רש"י מתבונן בשאלה, האם יש דרך לקבל את דברי הנביא לפני מבחן ההתרחשות:
ואם תאמר זו במתנבא על העתידות, הרי שבא ואמר
עשו כך וכך ומפי הקדוש ברוך הוא אני אומר, כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות
לא תשמע לו, אלא אם כן מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב
בבמה בשעת איסור הבמות כדי לגדור את ישראל.
יש
אפשרות לקבל את דברי הנביא לפני מבחן התוצאה, בהתקיים אחד משני תנאים: או שהוא לא
קורא לעבור על מצווה, או שהוא צדיק ואזי גם אם הוא קורא לעבור על מצווה מקבלים את
דבריו. כמובן שמבחן המצווה איננו רלוונטי לפרעה, אבל מבחן האינטרס הלאומי המצרי
שקול לו. האם מינוי יוסף עלול לגבות מחיר מהממלכה? האם יוסף מתגלה לפרעה כאיש רוח
שלם והוא מוכן לסמוך עליו גם אם הליכה בעצתו עלולה לגרום נזקים למצרים?
ליבי
אומר לי, כי לא זה הפתרון לפרשתנו התמוהה. אני מרגיש שלו הייתי שואל את פרעה,
'מניין אתה יודע שאפשר לסמוך על יוסף?' הוא היה אומר לי: 'אני יודע.' אנחנו רגילים
לחשוב, שידיעה אמורה להסתמך על מערך שיקולים והיסקים תבוניים. אך התבוננות מעמיקה
מורה, כי בתחומים רבים לא כך הם פני הדברים. הפילוסוף הסקוטי דויד יום [1711-1776],
עומד על האופן בו מחפשת התודעה את הטוב:
הדבר נראה גלוי שתכליותיהם האחרונות של מעשי
בני אדם, לעולם ובשום מקרה אי אפשר לבססן בעזרת השכל, אלא הן מוצאות להן פרקליט אך
ורק ברגשותיהם ובנטיותיהם של בני האדם, ואינן כלל בכוחותיהם השכליים. שאל את
פלוני, למה הוא מתעמל ויגדך: מפני שהוא רוצה לשמור על בריאותו. ואם תשאל למה הוא
רוצה בבריאות, ישיב מיד: מפני שהמחלה גורמת כאב. ואם תמשיך בחקירותיך ותבקש הסבר,
מפני מה הוא שונא את הכאב, לא יוכל להשיב שום תשובה. זוהי תכלית אחרונה, ולעולם
אין מבקשים לה סמך בשום מושא אחר. [עקרוני המוסר]
כשאני
מחפש את הטוב, אגיע לנקודה שאותה לא אוכל לנמק. אם תשאלני, למה אתה רוצה בכך? תהיה
תשובתי: ככה. יותר לא אוכל לומר. המעניין הוא, שבאותה המידה נכון הדבר ביחס לחיפוש
אחר האמת. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, חקר את הסוגיה והגיע בה לתובנות עמוקות:
כאשר אדם לומד חשבון האם מלמדים אותו גם שהוא
יכול לסמוך על החישוב של המורה? אבל הרי ההסברים הללו חייבים פעם להסתיים...
[על הוודאות 34]
לימוד
חשבון - בניגוד למצופה - איננו עניין של תבונה בלבד. חייב להתלוות לו אמון במורה.
יש מהלכים לא מובנים לילד, שרק האמון במורה מאפשר לו להמשיך הלאה ולפתור את התרגיל.
הילד לומד מתוך כך שהוא מאמין למבוגר. הספק בא
אחרי האמונה. [161]
גם
כאשר מופיע הספק, הוא איננו מבטל את האמון הראשוני, הוא נבנה על גביו. בשלב מסויים
המנגנון הזה משתבש, ואז אנחנו מקדימים ספק לאמון. כשמתחולל השינוי הזה, הלמידה
נבלמת. מי שמחפש וודאות לפני שיתן אמון, יישאר עם בסיס ידע צר מאוד.
פרעה
יכול היה להקדים ספק לאמון ביוסף, אך היה מאבד את מדינתו. המוכנות שלו לתת אמון
היתה הימור, הימור שהציל את הממלכה. יש כאן סיכון רב, ומידת הזהירות מחייבת להימנע
ממנו. אך גאונות החיים היא היכולת לאתר את השעה ואת הרגע בה צריך לפעול כמו ילדים,
לתת אמון ולהפליג אל מעבר לגבולות המציאות. כאשר אנחנו מתבוננים בחיינו, נוכל לאתר
את רגעי ההעזה הזאת של נתינת אמון באחר למרות שעדיין לא הוכח לנו כי יש בסיס לאמון
שלנו. המסקנה שלי מההתבוננות הזאת היא כי אלה היו הרגעים שמכוננים את חיינו. בהם
בא לידי ביטוי האומץ ובהם - בשפתי הדתית - באה לידי ביטוי עזרתם של השמים. אז אנו
יודעים כי היתה בנו רוח אלוהים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה