הכרת אלוהים בעידן הפוסט מודרני [בתגובה למאמרו של אלחנן שילה] [התפרסם במקור ראשון]

הכרת אלוהים בעידן הפוסט מודרני [בתגובה למאמרו של אלחנן שילה]

 

טוב עשה אלחנן שילה, שתלה בבית המדרש את שאלת אלוהים. השפה הדתית - כולל זאת המדוברת מעל דפי מוסף 'שבת' - מרבה לעסוק בנגזרות ובנגזרות של נגזרות ממושג היסוד של השפה הדתית - הלא הוא 'אלוהים',  אך אותו עצמו היא מניחה בקרן זווית. שילה שהחזירו למרכז הבמה, ראוי לברכה. על הדיון עצמו ועל מסקנותיו - אני חלוק.

שלושה אופנים של תפישת אלוהים מציג שילה: המקראי, הפילוסופי והקבלי. המקראי מציג אישיות היכולה להיתפס על ידי החושים, הפילוסופי - אחרות שאיננה נתפסת על ידי החושים. האופן הקבלי בואריאציה של האר"י מעמיד את האלוהות כמלאות אשר יש בידי התודעה אם לא לתפוס אותה, להגיע אליה, לדבוק בה ולהתמזג בה. אוסיף אופן נוסף - שחשיבותו תוכר לקראת סיום המסה - המשנאי. המשנה קוראת לריבונו של עולם 'המקום' או 'שמים', ובכך פותחת פתח לאופן הכרת אלוהים נוסף.

האופן המקראי הפרסונאלי, לוקה לדעתו של שילה בשתיים: בתמונת ההיררכיה המשעבדת הנגזרת ממנו, ובתמונת ההבחנה בין קודש לחול הנגזרת אף היא ממנו ומובילה לשלילת החולין. האופן הפילוסופי חסר, מכיוון שהוא מרחיק את ריבונו של עולם ומנכר אותו גם לרצונו שלו, ועל כן מאפשר כל מעשה ליברלי חילוני. אל מולם ניצב האופן הקבלי המצייר תמונה בה הכל אלוהות, וזו נחלקת לשניים: התמונה האחת מובילה לביטול היש, והשניה - אותה הוא מייחס לראי"ה - להעצמת היש. שילה בוחר באופן הקבלי ובתמונת העצמת היש, מפני שהוא פותר שתי בעיות שיוצר ריבונו של עולם. האחת - תמונת שיעבוד בה האדם משועבד לבוראו, וזאת בניגוד לתמונה המודרנית בה האוטונומיה והחירות הינן ערכים חשובים. השניה - תמונת ההבחנה בין קודש לחול, והנגזרת ממנה המונעת מהאדם המודרני את מבוקשו המצוי - בחלקו - בשדה החולין החילוני. מעתה, משאימצנו את תמונת האלוהות הקבלית בה האלוהות ממלאת את הישות כולה, ומשבחרנו בהעצמת היש, שתי הבעיות נפטרות. האלוהות ממלאת את הישות כולה, ועל כן אין בה הפרדה בין אדון לבין עבד וממילא אין שיעבוד. הישות המועצמת אין בה הבחנה בין קודש לחול, וממילא שערי החולין והחילוניות פתוחים בפני האדם. שילה מדגיש כי התמונה הזאת איננה אמיתית יותר מהאחרות, אלא מתאימה יותר לאדם המודרני. אמנם שלילת ההיררכיה מובילה לשינוי גופי הלכה היררכיים [כדוגמת העבדות], אך השינוי אינו מאיים על שילה. הראי"ה כלל את השינוי בתורת התפתחות ההוויה, ועל כן הוא יכול להכיל את השינוי הצפוי בהלכה. שילה טוען כי הראי"ה נרתע ממסקנות פורצות הלכה במשנתו מפאת אי התאמתן להמון, ואילו הוא הולך כאן מעבר לראי"ה ואיננו נרתע מהן.

מנקודת מבטי פני הדברים שונים. בשאלת ההתאמה לדור, צריך להבחין בין מה רוצה האדם הפוסט מודרני לבין מה הוא צריך. הרצון - כפי שבא לידי ביטוי בזירות חיים שונות ורבות - הוא לאלוהים נוח, שאיננו מפריע לחיים הנוחים הכוללים בסופרמרקט הרוחני שלהם גם חוויות של קדושה ושל אלוהות. הצורך הוא במי שיכול לשים גבולות, לצוות ולאסור. דורנו הוא דור אשר לא עצבו אביו, והכמיהה אותה אני מאבחן היא כמיהה לדמות אב עימה אפשר להתעמת ובה אפשר גם למרוד. האופן הפילוסופי והאופן הקבלי - מבית מדרשו של האר"י ובמיוחד בפיתוח החב"די ובעקבותיו בדרכו של הראי"ה ביטלו את האישיות של אלוהים והפכו אותו לכוליות. לא בכדי שילה כותב על ה'אלוהות' ולא על 'אלוהים'. המלאות המעצימה יכולה להוביל לאהבה לדבקות ולעוד מנעד רחב של חוויות. אך אין בה יחס של אישיות לאישיות, לא דיאלוג, ולא שימת גבולות.

דווקא מפאת התובנה אותה מבליט שילה המכירה כי מדובר רק באופן של תפישת אלוהים, אני מגיע למסקנות הפוכות. ריבונו של עולם הפרסונאלי, התנ"כי, הוא זה המתאים יותר מכל לאדם הפוסט מודרני. הפרסונאליות הזאת - כפי שאבחן ברגישות פרנץ רוזנצווייג - היא לעולם פיסות פיסות - או יד, או רגל, או עין - אך היא ישות ואישיות הניצבת מול האדם במלוא כוחה, ומאתגרת אותו כאשר יאתגר אב את בנו. אותה אפשר לאהוב כאהוב אישה, כמתואר להפליא בשיר השירים, וכן - היא גם משעבדת כשעבד אדון את עבדו. כשם שמבחינה וויזואלית, ריבונו של עולם התנ"כי מופיע פיסות פיסות, כך גם מבחינה רגשית. כל מנעד הרגשות נפרש, ומופיע קרעים קרעים. כך מתאפשרת לאדם זיקה מורכבת ועשירה, אך לעולם זיקה אל מי שישותו היא יותר מישות האנשים ושאר הברואים, ולא - כפי שקורה בתמונה אותה משרטט שילה - מי שישותו מבחינת אישיות מחוקה ונעדרת.

אלוהי המשנה משלים את התמונה, ונותן מענה לתשוקת החירות ולתשוקת החילון מהן יצא שילה. 'המקום' ו'השמים' משלימים תמונה של הטבע, ויוצרים שמות המאפשרים לנוע בין הטבע ובין מה שלמעלה ממנו. חכמים עשו זאת בדרך אלגנטית יותר מזו של הפילוסופים ואפילו מזו של הרמב"ם. בצדק העיר שילה כי תורת שלילת התארים סותרת את עצמה, כיוון שהתוצר שלה הוא חיובי. מה שאין כן הצירוף של 'שמים' ו'מקום'. כאן אין יומרה לשלילה, אלא יומרה לבטל את האישיות ההיררכית, ולכלול את מלוא הישות ללא הבחנה בין קודש לחול. אלוהי איש ההלכה הוא צירוף של אלוהי התנ"ך ושל אלוהי המשנה. לזה הוא פונה בתפילתו - אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, ולזה הוא פונה בתורתו ובחוכמתו. אם יש בו תשוקה למרחבים של איסור, הוא מביא אותם לידי ביטוי במרחבי חייו החילוניים ולא מנסה לכפות על אלוהים ועל שפתו הדתית שיכילו את אהבת האומנות שלו ואת תשוקת הכנסייה שבו.

אני מזהיר מפני העמדתה של דת שאלוהיה הפך לאלוהות חסרת אישיות. זו אין בה דיאלוג ועל כן אין בה חיים, אין בה גבולות ועל כן סכנת התוהו והבוהו אורבת לה, אילולא דמיסתפינא הייתי אומר - אין לה אלוהים.