על
החתירה למגע עם הרוע [פרשת ויגש]
פרשתנו
פותחת בנקודת שפל שאין למטה ממנה מבחינת בני יעקב. בנימין מואשם בגניבת גביע
הניחוש של המשנה למלך מצריים. הצעתו של יהודה להישאר בשבי ובעבדות עם בנימין -
נדחית. האחים אינם יודעים כי המשנה הוא יוסף. ייתכן שיוסף מתכנן להפריד את המשפחה
- הוא ובנימין מצד אחד ויתר האחים מצד שני. על רקע המצב הסבוך הזה, נתבונן בפעולתו
של יהודה ובחלופות שעמדו בפניו:
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: בִּי
אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ
בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.
יהודה
יכול היה שלא לגשת, להירתע ממגע עם בעל הכוח הנראה כאיש רע ושרירותי. הוא בוחר
לדבר, ולא רק לדבר ממרחק בטוח, אלא גם לגשת. הוא מתקרב אל מקור הכוח שיכול לפגוע
בו ובאחיו, הוא חותר למגע. אפשר לעמוד על ייחודה של תגובתו, אם נשווה את התמונה
הזאת לתמונה אחרת:
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ
כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר
הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.
וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ
מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ
אֻכָּל.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת
הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה, מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה?
וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא
אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר:
הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם. שַׁל נְעָלֶיךָ
מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת קֹדֶשׁ
הוּא.
וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי
אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, כִּי
יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים. [שמות ג' א' - ו']
משה
רואה מראה מוזר, ואף בפניו עומדות שתי חלופות. הוא יכול לסגת ולהתרחק מהמוזר שיכול
להיות גם מסוכן, אך הוא בוחר לגשת אליו. בחירתו מוצאת חן בעיני ריבונו של עולם, עד
כדי כך שהיא מופיעה כסיבה להמשך הדיבור עמו: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת,
וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. אך מנגד, לאחר שריבונו של עולם
מזדהה כמי שעומד מאחורי המראה המוזר, מגיב משה תגובה הפוכה של רתיעה: וַיַּסְתֵּר
מֹשֶׁה פָּנָיו, כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים. על פי דעה אחת מדעות
החכמים, תגובת הרתיעה זוכה לביקורת מריבונו של עולם:
[שמות ל"ג] 'ויאמר: לא תוכל לראות את
פני'.
תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה:
כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה.
[בבלי,
ברכות ז' ע"א]
'כשרציתי - לא רצית'
מכוון לתמונת הסתרת הפנים של משה. אילו לא היית נרתע, הייתי גם אני נגלה לך בפני.
אני אוהב את הניגשים אלי, פנים אל פנים, ולא את הנרתעים ואת מסתירי הפנים.
על
רקע זה בולט האומץ שמפגין יהודה שאיננו ירא, הוא ניגש לדבר עם המשנה למלך. המדרש
הרגיש באופי הנועז של מעשה יהודה. הטקסט הגלוי של דבריו הם דברי התרפסות של החלש
בפני החזק, ארבע עשרה פעם חוזרת המילה 'עבד' בהטיותיה השונות בדברי יהודה. למרות
זאת, ראו חז"ל בטקסט הסמוי דברים חזקים וכעוסים המעוררים מורא בלב יוסף:
כיון שראה יוסף סימנין של יהודה שהוא כועס בהן,
מיד נזדעזע ונבהל.
אמר: אוי לי שלא יהרגני.
מהן סימנין שהיו בו?
שלבית שילה אמרו: שתי עיניו זולגות דם,
ויש אומרים: חמשה לבושים היה לבוש ונימה [שערה]
היה לו בליבו, וכיון שכעס היה קורע את כולן. [בראשית רבה צ"ג]
יהודה
של המדרש הוא איש חזק, איש שכאבו - הדמעות - הופך לכוח.
שאלת
העמידה מול הרוע [זכרו נא, נכון לעכשיו יוסף מהווה רוע ביחס ליהודה], היא שאלה שהתחבטו
בה חכמים. בואו ונתבונן בסוגיה הבאה:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מותר להתגרות
ברשעים בעולם הזה, שנאמר: [משלי כ"ח] 'עוזבי
תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם'.
...ואם לחשך אדם לומר: והא כתיב [תהלים
ל"ז] 'אל תתחר במרעים, אל תקנא בעשי עולה'?
אמור לו: מי שלבו נוקפו [ירא
מעבירות שבידו (רש"י)] אומר כן...
איני [הא
כיצד]?
והאמר רבי יצחק: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל
תתגרה בו...
לא קשיא: הא במילי דידיה, הא במילי דשמיא [בעניינים
שלו - אל תתגרה, בענייני שמים - התגרה].
ואיבעית אימא: הא והא במילי דשמיא, ולא קשיא:
הא ברשע שהשעה משחקת לו, הא ברשע שאין השעה משחקת לו.
ואיבעית אימא: הא והא ברשע שהשעה משחקת לו, ולא
קשיא, הא בצדיק גמור, הא בצדיק שאינו גמור... [ברכות
ז' ע"ב]
מעבר
לניסיונות השונים להעמדת שני הקולות הסותרים - מותר להתגרות ברשעים או אסור - כך
שלא תהיה מחלוקת ביניהם, בוקעת הדילמה: האם יש לחתור למגע עם הרוע ולהיאבק בו, או
שיש להימנע ממגע ולבנות בועה של טוב המנותקת מהרוע?
ייתכן
שאין הכרעה בשאלה, ייתכן שזאת שאלה של מזג ושל אופי. יהודה, האיש שבברכותיו מדומה
לאריה, הוא אדם הבוחר לגשת, לחתור למגע מול כוח המופעל עליו. ברור שהוא מסתכן.
ברור יש מקרים שבהם הוא יפגע וישלם מחיר. יש מקרים שבהם בעל המזג הזהיר והנמנע
יצליח לשרוד עד יעבור זעם. יש מקרים הפוכים, בהם הנועז יצליח להציל את המערכה,
ואילו הזהיר ישאיר אותה תקועה בכישלון. כדאי לנסות להגיע לכך ששתי האפשרויות
תהיינה פתוחות בפנינו, ונוכל להכריע באיזו מהן לנקוט - מתוך בחירה. ברור, לפחות
לי, כי בסופו של דבר, המקרים בהם היה מישהו נועז שהצליח, מהווים דגם הזדהות המשרה
אופטימיות. אפשר לפוגג את הרוע, אפשר להכניע את הכוח המופעל עלינו. יש מקום
לתקווה, יש מגדלור המאיר את דרכנו - גם בשעה שספינתנו מיטלטלת בין גלי הרוע של
החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה