יום רביעי, 2 בדצמבר 2015

על המצוי על האפשרי ועל המדומיין [פרשת וישב]


על המצוי על האפשרי ועל המדומיין [פרשת וישב]

 

חלומו השני של יוסף הוא חלום נועז, הגורם לגערת אביו:

 

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.

וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?!

וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.

 

על גערת יעקב ביוסף כותב רש"י:

 

'הבוא נבוא' - והלא אמך כבר מתה?! והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, שגדלתו כאמו. ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים. ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו', כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל.

 

למרות ביטול החלום, יעקב שומר אותו. על כך כותב רש"י:

 

שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כ"ו ב') 'שומר אמונים' וכן (איוב י"ד ט"ז) 'לא תשמור על חטאתי', לא תמתין.

 

יש כאן סתירה. אם החלום בלתי אפשרי להגשמה ומימוש, למה ממתין יעקב? אפשר כמובן לפתור את הסתירה, לומר כי יעקב ממתין להתגשמות החלק האפשרי של החלום. כך  אומנם מתבטלת הסתירה, אך ההתרחשות נותרת לא מעניינת. אני בוחר ללכת בדרך אחרת. לשם כך - בואו ונתבונן בכוח המכונן את החלום - בדמיון. הרמב"ם איש התבונה, מזער את כוחו ואת מקומו במערך כוחות הנפש:

 

והחלק המדמה - הוא הכוח אשר יזכור רישומי המוחשים אחר היעלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם עם קצתם, ויפריד קצתם מקצתם. ולפיכך ירכיב זה הכוח מן הדברים אשר השיגם - דברים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באויר, ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ, וחיה בעלת אלף עיניים, על דרך משל, והרבה מאלו הנמנעות, ירכיבם הכוח המדמה וימציאם בדמיון. וכאן טעו 'המדברים' הטעות המגונה הגדולה, אשר בנו עליה פינת הטעייתם בחלוקת המחויב והאפשר והנמנע. שהם חשבו, או הביאו בני אדם לחשוב, כי כל מדומה - אפשר, ולא ידעו שזה הכוח ירכיב דברים שמציאותם נמנעת, כמו שזכרנו.                                                   [שמונה פרקים, פרק א']

 

מבחינת הרמב"ם, הדמיון הוא כוח שלילי, שכן הוא מציב תמונות שקריות. תמונות שקריות, שכן הן אינן מתאימות למציאות. האמת היא התאמה בין התודעה ובין המציאות, והדמיון מרכיב משברי הזיכרון תמונות שאינן תואמות למציאות. שיטת המדברים הטוענים שהתמונה הדמיונית היא אפשרית, כלומר יכולה להיות אמיתית, היא טעות מגונה. לעומת הרמב"ם, ראו נא מה כותב הרב קוק על הדמיון ועל שיטת המדברים:

 

ההשערות הנשגבות


ההשערות האפשריות בתוכני הקודש הם  השירים היותר נשגבים, והאמת היותר עליונה בהם ועל ידם מתגלה.

 

האפשר המצוי


בקדושה אין גוזמא במציאות. כל המצויר והמדומה ואפשר להיות בציור, הוא באמת מצוי. וזה היה הגרעין העליון של שטת המדברים, שדחתה אותה הפילוסופיה...  

                                                                        [אורות הקודש א' רי"ד - רט"ו]

 

הראי"ה מצרף את מושג האפשרות הדמיונית למושג ההשערה. תמונת האמת - והמדע - של הרמב"ם יסודה בניסיון. הניסיון בנוי על אדני החושים. התבונה מפשיטה את תמונת החושים ועורכת אותה בשפה מתמטית. לעומת זאת הראי"ה מציב תמונת אמת אחרת, היא המקובלת במדע המודרני. הראשית היא הניסיון החושי, אך לאחריו מופיעה ההשערה. ההשערה היא בת הדמיון, מפליגה אל מעבר לחושים. רק לאחר שהוצבה ההשערה ונבנתה התיאוריה, נערך ניסיון הבודק אותה. ההשערה עצמה מפליגה אל מעבר לתמונה העכשווית, למחוזות שאין ביחס אליהם נתוני חושים. על כן הראי"ה מקבל את שיטת המדברים, אכן כל מדומיין אפשרי.

בניגוד לרמב"ם ששלל את הדמיון, רבי יהודה הלוי המשורר הפילוסוף נותן לו מקום של כבוד. הוא לא הולך עד הקצה כמו הראי"ה, ובכל זאת דרכו שונה מדרכו של הרמב"ם. ראשית - כל סיפור המסגרת של ספר הכוזרי מבוסס על חלום שחלם מלך כוזר. בחלומו אומר לו המלאך - 'כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים'. החלום מוציא את מלך כוזר למסע חיפושים אחר האמת. לא ייתכן שהרמב"ם היה בונה כך את ספרו. לגביו החלום הוא מדיום של טעות ושקר, אך רבי יהודה הלוי נותן אמון בחלום. שנית - בתיאור החסיד, נותן רבי יהודה הלוי מקום של כבוד לדמיון. בעזרת הדמיון מעלה החסיד בתודעתו את המאורעות המתוארים בתורה, וכך מפנים אותם בעולמו. לא בכדי הרמב"ם לא כותב על מתודה שכזאת, היא איננה אפשרית בשיטתו.

בואו ונשוב אל יעקב ואל יוסף. אם נלך בעקבות רש"י, הרי שיעקב חושף את אי אפשרות קיום החלום. הדמיון הפרוע של בעל החלומות, הדמיון הסוער של הילד המתגעגע לאמו המתה, בורא בחלומו מציאות דמיונית בה כל המשפחה - אבא אמא והאחים - מתכנסת יחדיו. אם יעקב חושב כמו הרמב"ם, הרי הוא גוער ביוסף על הטעות המגונה בסגנון המדברים. אם יעקב חושב כמו הראי"ה, הרי 'כל המדומיין אפשרי'. הגערה במקרה זה היא גערה מגמתית, תכליתה היא שלא תתעורר קנאת האחים.

נראה לי סביר יותר שיעקב חושב כמו הראי"ה. הרי הוא גוער ביוסף על כל החלום, גם על החלקים היכולים להתממש. אילו היה חושב כמו הרמב"ם, היה גוער בו רק על אמו. אם כך, מה פשר וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר?

יעקב חושב שמבחינה פוליטית שגה יוסף בכך שסיפר את החלום לאחיו, הסיפור יוביל לקנאה. אך מבחינת האמת - הוא חושב - כמו המדברים - שכל מדומיין אפשרי. הוא מצפה - כמו שכותב רש"י - מתי יתגשם החלום.

איך יתגשם החלום? השמים הם הגבול. רש"י מביא אפשרות אחת, השמש והירח הם יעקב ובלהה הממלאת את מקום האם המתה. אפשר לחשוב על עוד אפשרויות. למשל: אמנם האם מתה, אך מכיוון שעַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, הרי דמותה הופנמה ביעקב והוא עצמו מהווה את השמש ואת הירח גם יחד.

אם נחזור מהפרשה אל עצמנו, הרי שאלת הדמיון היא שאלה שכל אחת ואחד מאיתנו ראוי לו שישאל את עצמו. הדמיון הוא אח של השקר. אפשר לדון את בעל החלומות שבנו כשקרן, לנסות ולגמול אותו מדמיונותיו. ואפשר לדון את בעל החלומות שבנו כאיש בעל מעוף, משער השערות נועזות ופורץ דרך. במקרה זה צריך לשמור עליו מקנאת האחים, אך לא לקצץ את כנפי רוחו.

 

 

אין תגובות: