על אי הידיעה [פרשת
שמות]
פרשת שמות מתארת את
שיעבוד בני ישראל במצרים, היא הפכה לסמל לתקופות האופל בהיסטוריה של עם ישראל.
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף...
וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, וַיִּבֶן
עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס...
וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל
עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת
שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.
וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם,
אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה.
השעבוד, עבודת
הפרך, הריגת הילדים, הכאת שוטרי בני ישראל [בפרק הבא], צעקות בני ישראל - כל אלה
משתלבים בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי, מאפשרים לראות את מצרים בראי גרמניה של
המלחמה הגדולה. החיסרון בקריאה הזאת, שהיא פוטרת אותנו ממבט קיומי עכשווי על
הפרשה. אשרינו שזכינו שיצאנו ממצרים, ועתה חיינו - גם אם יש בהם קשיים - הם חיים
של חירות ואין בהם מאומה מכל הזוועות המתוארות בפרשה. הרשו לי להציג בפניכם קריאה
אחרת של הפרשה, קריאה מינורית, הרואה בה ראי לחיים של האדם העכשווי.
השינוי מתחולל על
פי הפרשה, בקימתו של המלך החדש. כך כותב רש"י - ומביא בדבריו את דברי החכמים
- על הפסוק:
'ויקם מלך חדש' - רב
ושמואל. חד אמר חדש ממש. וחד אמר, שנתחדשו גזרותיו.
'אשר לא ידע' - עשה עצמו כאלו לא ידע.
בואו וניזכר
בהיסטוריה של בני ישראל במצרים. כאשר מגיעים יעקב ובניו למצרים, מייעץ להם יוסף -
המשנה למלך - כך:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו: אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה
וְאֹמְרָה אֵלָיו: אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי.
וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן, כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ, וְצֹאנָם וּבְקָרָם
וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ.
וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר: מַה מַּעֲשֵׂיכֶם?
וַאֲמַרְתֶּם: אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה,
גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ, בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי תוֹעֲבַת
מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן. [בראשית מ"ו]
הדברים דברי אמת,
הרי אנחנו יודעים - כקוראי התורה - שהאנשים רועי צאן. למרות זאת, הם אינם מובנים
מאליהם. מדוע יוסף צריך להדריך אותם לומר זאת? מפני שהיתה חלופה. יכולים היו
האנשים לנקוט באסטרטגיה אחרת. הם היו יכולים לבוא פתוחים לאתגרים שמציבה בפניהם
הארץ החדשה, מוכנים לעבוד בכל עבודה נחוצה. ייתכן שאז היה מכוון אותם שר העבודה
המצרי לשוק הבנייה, חלקם - אל החקלאות. הם היו גרים במצרים עצמה ולא בחבל המבודד
גושן, משתלבים בחברה המצרית. מה היה האינטרס של יוסף להנחותם בדרך הזאת? יכול
להיות שהוא חשב במושגים של ייחוד. הוא רצה לשמור על השונות של בית יעקב, כדי שלא
יתבולל ויתמזג בחברה המצרית. יכול להיות שהוא חשב במושגים של נוחות. המגורים בחבל
הארץ המרוחק, העבודה המיוחדת שלא מוכרת במצרים, אולי היא אפילו פטורה ממס מכיוון
שהפקידות המצרית לא מכירה בה כעבודה. הפריווילגיות האלה ניתנות למשפחת יעקב,
מכיוון שפרעה ידע את יוסף. יש כאן היכרות אינטימית, הגורמת להטבות יוצאות דופן
ביחס לאזרחים המצרים.
והנה קם מלך חדש,
או שהמלך הוותיק משנה את גישתו. הוא מחליט שצריך להיות שוויון, הקבוצה הזרה חייבת
לשאת בעול עם הציבור המצרי. הוא דורש ממנה להשתלב במשק המצרי על פי צרכיו, ולא
להיות בעלי מלאכה שהמצרים כלל לא מכירים בנחיצותה. עם ההשתלבות בשוק העבודה,
מוטלים גם מיסים על העובדים - מי שעובד ומרוויח צריך גם - במדינה מתוקנת - לשלם
מיסים. זה ברור לכל אזרח, אבל למי שלא התרגל לשלם מיסים - זה עול נורא. עבודה היא
ערך חיובי, אבל למי שלא הורגל בה היא עבודת פרך. פרעה גם דורש תכנון משפחתי, זה
חלק מחשיבה כלכלית של מדינה מסודרת. על פי המדרש ילדו הנשים העבריות שישה בכרס
אחת, זאת הגזמה אך היא מתארת את המשפחות ברוכות הילדים שאפיינו את העברים. לא רק
בסין מגבילים את הילודה, גם במדינות אחרות עושים זאת באמצעי הכוונה רכים יותר.
המצרים היו נוקשים, והרגו תינוקות. אך אפשר לראות זאת לא בקטגוריה של השמדת עם,
אלא בקטגוריה של תכנון שמטרתו לשלב את הזרים בחברה המצרית ובאמות המידה המקובלות
בה. יש גם זכויות לעובדים. בבוא היום, כשריבונו של עולם יאכיל את עמו במן, יקום מי
שיוגדר כאספסוף וימחה:
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים
וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. [במדבר י"א ה']
מצרים היא מדינה
סוציאלית, ולעובדי ולמשלמי המס יש גם הטבות. אם כך, האם הכל טוב? האם זעקת בני
ישראל לא היתה אלא צעקת המפונקים? לא. מצרים היתה גיהינום. הגיהינום לא היה מחנה
ריכוז או מחנה השמדה, הגיהינום היה מדינה מודרנית מנוכרת. בין חיי פרזיטיות בגושן
ללא תשלום מיסים, ובין הניכור של המדינה המודרנית ש'לא יודעת' או משימה עצמה לא
יודעת את החיים של האנשים בעלי השם הפרטי ואת מצוקותיהם - יש תווך. אפשר לדעת,
ולהכיר, ולהתייחס למצוקות גם בעולם של עבודה מסודרת, של חובות. עולה בעיני תמונה
חז"לית. רבן גמליאל - שהוא אחד מגיבורי התרבות שלי - הודח מתפקידו כנשיא לאחר
שהתעמת באופן כוחני עם רבי יהושע. התלמוד מספר שהוא הלך להתנצל רבי יהושע. רבן
גמליאל - שהיה עשיר גדול, הופתע למראה כתלי ביתו השחורים של רבי יהושע:
אמר רבן גמליאל: הואיל וכך היה, אלך ואפייסו לרבי יהושע. כשהגיע לביתו, ראה
את קירות ביתו שמושחרים הם. אמר לו: 'מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה'. אמר לו: 'אוי
לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים'.
[ברכות כ"ח ע"א. תרגום]
החיים יכולים להיות
גיהינום, כשלא רואים את האדם הניצב מולנו. גן העדן איננו גן שלא עובדים בו, לא
שומרים, לא משלמים מיסים ולא מתכננים תכנון כלכלי גם של היקר מכל - הילדים. גן
העדן הוא מקום שבו עובדים שומרים משלמים מיסים, מתכננים - ו... רואים ונראים. גן
העדן הוא המקום שכשמישהו לא נמצא, המעביד מתעניין ושואל: 'איכה?'. מצרים היתה גיהינום,
ראוי היה לברוח ממנה. בתום מסע הבריחה הגענו לארץ ישראל, מי יתן ונשכיל להפוך אותה
לגן עדן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה