על החנטה [פרשת ויחי]

על החנטה [פרשת ויחי]

 

שתי חנטות מתוארות בפרשתנו:

 

וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו, וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל.

וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים, וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם.

 

וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים, וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

 

מתוך ההקשר שבתורה ומתוך הקשרים חיצוניים, ברור שמדובר בפרוצדורה יוצאת דופן. רק מתוך ההשתייכות של יוסף לתרבות המצרית, הוא חנט את אביו ואחרים חנטו אותו. יהודים לא חונטים את מתיהם. הרש"ר הירש - שהתמודד עם מגמות של הליכה בדרכי הגויים שהתקיימו בזמנו בין יהודי גרמניה - כותב:

 

הרי כאן ניגוד מעניין בין ההשקפה המצרית - הבאה לידי ביטוי בחניטת המתים - לבין ההשקפה היהודית... המצרי חנט את הגוף, למען יעמוד בייחודו הפרטי. ואילו הנשמה לא עמדה באישיותה המיוחדת. היא נדדה מגוף לגוף - ועברה גם בגופי בהמות - פשטה צורה ולבשה צורה בגלגולים רבים. אך לדידן עומדת הנשמה לעד, ואילו הגוף נודד; משעה שהנשמה נאספה אל עמיה, דבר אין לגוף עם האישיות, אלא מצוה היא להביא את הגוף מיד במגע קרוב עם האדמה המפוררת (עי' סנהדרין מ"ו ע"ב). הרי הוא שב אל העפר, ועובר בכל גלגולי הגופים החומריים. המצרי מאמין בגלגולי נשמות, והוא מבקש להגן על הגוף מפני כל אפשרות של שינוי. אך היהודי מאמין במציאות אישית ונצחית של הנשמה, והוא מוסר את הגוף לשינויים חומריים.

אולי דווקא משום כך הבליט יעקב במצרים: "אני נאסף אל עמי קברו אתי" וגו' (לעיל מ"ט, כ"ט), כפי שהערנו לעיל. אפשר ודווקא חוסר האמונה באישיות קיימת של הנשמה - הוא שהביא בעקבותיו את מנהג חניטת הגופות, וכן את המבנים העצומים של הפירמידות שנועדו למשכנות המתים. מכיוון שהאמינו כי הנשמה נודדת, ביקשו להחזיק לפחות את הגוף. הנה לא היתה החניטה מנהג יהדות, ויוסף התחשב כאן במנהגי המצרים; אילו נמנע מלחנוט את אביו, היו רואים זאת כפגיעה בכיבוד אב. אולי משום כך השביע יעקב את יוסף שלא יקברנו במצרים, לבל יעשו עבודה זרה מגופו, כדברי חז"ל (בראשית רבה צו, ו); שכן ביסודו של דבר הרי שמירת החנוטים הנהוגה במצרים, איננה אלא עבודה זרה.

 

הרש"ר הירש תולה את ההימנעות היהודית מחנטת המתים, באמונה בקיומה הנצחי של הנשמה. לי לא נראה הדבר, אם אנחנו עוסקים בפרשנות התורה שבכתב. האמונה בהישארות הנפש מופיעה בעולמם של החכמים, במשנה ובתלמוד. בתורה האדם עם מותו נאסף אל אבותיו, לא ברור ובוודאי שלא מובלט האם ההיאספות כוללת את הקיום הנצחי. על כן אני מעדיף לחפש פשר אחר להימנעות מחנטה.

בטרם ניתן מענה לשאלה הזאת, בואו ונתבונן בהבחנה אחרת בין מנהג גויים במתיהם ובין דרכה של התורה. יש מבין האומות - בימים ההם ובזמן הזה - שנהגו לשרוף את המתים. יהודים לא שורפים את מתיהם. הנביא עמוס מוכיח גם את הגויים על שריפת המתים:

 

כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד.                                                               [הושע ב' א']

 

הרב יעקב ווינברג, בעל ה'שרידי אש', [מורו המובהק של סבי אברהם ארזי עליו השלום] שאף הוא פעל בין יהודי גרמניה במאה העשרים, נזקק לשאלה ביחס ליהודים שאימצו את מנהג שריפת המת:

 

בעזרת השם, תרצ"ח למב"י [למניין בני ישראל]

לכבוד האדון המרומם מורנו רבי זעלקעסן נרו יאיר, נשיא ה'חברה קדישא' בעיר ברלין.

 

על דבר השאלה אם מותר לעשות 'טהרת מתים' במי שמצווים לשרוף את גופם.

... הרב לערנער ועמו גדולי הדור באונגארן פולין וליטא, אסרו את קבורת אפר הנשרפים מטעמים הבאים:

א.    הנשרפים הם בכלל האנשים שפרקו עול מצוות...

ב.     יש בזה משום מסייע לידי עוברי עבירה, שהרי בזה שאנו קוברים אותם, כאילו אנו מסכימים להיתר השריפה.

ג.      יש בזה משום חילול השם, מאחר שבעלי דתות אחרות אינם מטפלים כלל בגופי הנשרפים לפי שרואים בזה הכחשת אמונת השארת הנפש...

                                                                  [שרידי אש חלק א' סימן קכ"ד]

 

הרב ווינברג תולה את שריפת המת, באמונה בהישארות הנפש. עד כדי כך שאותן אומות מקפידות שלא לקבור את האפר אלא לפזר אותו, שהרי הנפש היא הנותרת לחיי הנצח. אף כאן, אני מעדיף לחפש את פשר האיסור התנ"כי במחוזות אחרים, לא בשדה האמונה בהישארות הנפש או בתחיית המתים. הכיוון הנראה לי, מצוי בדברי הרש"ר הירש לפרשה אחרת העוסקת במוות:

 

וַיֹּאמֶר ה': אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.                                                                            [ויקרא כ"א א']

 

 

על פרשה זו כותב הרש"ר הירש:

 

 

אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בִגְוַע האדם תצמח מלכות האל; גוויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי האל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית, ולא מחיה; והוא שולח את המוות - ואת מבשריו, החולי והעוני, - למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כוהניהם הוא ליד גופת המת; במקום שהעין עששה והלב נשבר, שם ימצאו את הקרקע הראוי לזרע הדת. והנושא על בשרו את אות המוות, את סמל כוח המוות המתגבר על הכל - וכך משווה את המוות לנגדו תמיד - הרי הוא עושה מעשה דתי מובהק; והדבר ראוי בייחוד לכהן ולתפקידו.

לא כאלה כהני ישראל, כי לא כן תורת אלוהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח. אין הוא מורה לאדם כיצד למות, אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך ינצח את המוות בעודו בחיים, איך יתגבר על חוסר החירות, על השעבוד הגופני ועל החולשה החושנית; איך יחיה כל רגע של חיי חלדו כרגע של חיי נצח בעבודת ה'; איך יחיה כך כל רגע של חיי חירות מוסרית, של חיי מחשבה ורצון, יצירה ומעש וגם של הנאה; הנה זו התורה, שה' הקדיש את מקדשו למכון לה; ולעבודתה קידש את הכהנים, המורים לעם את בסיס החיים ואת כיוונם.

 

בואו ונמקד את התבוננותנו בעולם התנ"כי. זהו עולם הרואה את החיים בגבולותיהם, מלידה ועד יום המיתה. המוות הוא אירוע מכונן, התבוננות בו צובעת את החיים כולם. אך המבט של התורה לא מתרשם כל כך מהמוות. העצמת המוות מובילה לאי השלמה אתו, וזו מוליכה לאחד משני הקצוות - או לשימור המת על ידי חנטתו, או לכילויו על ידי שרפתו. המכנה המשותף לשתי האפשרויות הוא - אי השלמה אם המוות כפי שהוא לעצמו. התורה פוסלת את שני הקצוות, ובמקומם מעמידה את קו האמצע הפרוזאי - לקבור את המת כמות שהוא. זה חלק מתמונת עולם כללית המנתקת את התודעה מהמוות, כפי שבא לידי ביטוי במיוחד בהלכות הכהנים.

הוגים מודרניים אקזיסטנציאליים, המליצו לפקוח עיניים אל מול המוות. לדעתם רק מודעות למוות ולסופיות האדם, מעירה את האדם מתרדמתו. רק מודעות שכזאת מחזירה את התודעה אל החיים, בתאוות חיים וברצון לחיות אותם במלאותם. אם נשמוט את מבט התודעה מהמוות, מה יוכל לעורר אותנו משלוותנו הדוגמאטית ולהוביל אותנו לחיים של ערנות ומלאות? אולי מבט אל הקוטב השני, אל ראשית החיים, אל הלידה. המודעות לכך שהוטלתי לכאן בנקודת זמן מסוימת שלפניה לא הייתי, פועלת אף היא על התודעה כשעון מעורר. הנה כך מספרת הברייתא:

 

שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו.                                                                    [עירובין י"ג ע"ב]

 

 

ההתבוננות בראשית החיים - בריאת האדם התנ"כית או הלידה האישית - מובילות או לאישורם - נוח שנברא - או לשלילת ערכם - נוח שלא נברא. מכל מקום, נקודת הראשית מהווה מקור אור, זרקור, המטיל את אלומתו על העובדה הנוקשה: החיים. עתה, מנקודת ההתבוננות הזאת, נקרא האדם לפשפש במעשיו, לבחור, ולתת להם פשר ומשמעות.