על האיפוק [פרשת ויגש]

על האיפוק [פרשת ויגש]

 

בפרשה הקודמת - פרשת מקץ - התאפק יוסף:

 

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר: הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי? וַיֹּאמַר: אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי.

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת, וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא, וַיִּתְאַפַּק, וַיֹּאמֶר: שִׂימוּ לָחֶם.

 

רש"י מסביר: 'ויתאפק', נתאמץ. מתוך ההקשר עולה, כי יוסף התאמץ שלא לבכות בנוכחות האחים. הרש"ר הירש מרחיב ומדייק את אופי המאמץ ונסיבותיו:

 

עצר את רגשותיו. משיצא וראה את פניו, התחדשו רגשותיו והוא נזקק למאמץ מחודש.

 

המאמץ היה לא רק שלא לבכות, אלא לעצור את הרגשות הגואים וגורמים לבכי. בפרשתנו נכתב עוד פרק בתורת ההתאפקות:

 

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

 

רש"י מפרש:

 

'ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים' - לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו, ושומעין שאחיו מתביישין בהיוודעו להם.

 

הרמב"ן, לאחר שהביא את פירוש רש"י, כותב:

 

והנכון בעיני, שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה, ולא יכול יוסף להתחזק לכולם. ויקרא לעבדיו הוציאו כל איש נוכרי מעלי כי אדבר עמהם, ויצאו מעליו, ובצאתם מעליו נתן את קולו בבכי וישמעו מצרים ואנשי בית פרעה המוצאים מעליו כי עודם בחצר החיצונה.

 

המכנה המשותף לשני הפירושים, המוקד הוא באנשים האחרים, הניצבים. על פי רש"י יוסף לא יכול לסבול שזרים יהיו נוכחים ברגע ההתוודעות. על פי הרמב"ן יוסף לא יכול לעמוד בלחץ שמפעילים עליו כל הניצבים, לחץ שמטרתו להניע אותו למחול לבנימין.

הרשו לי להציג בפניכם פרשנות שונה להתאפקות של יוסף ולכישלונה. לשם כך, בואו ונתבונן במתאפק תנ"כי אחר, בהמן. לאחר שנודע לו כי אסתר מזמינה רק אותו, בשנית, עם המלך אל המשתה אשר עשתה, יוצא המן מהארמון שמח וטוב לב:

 

וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב. וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה.

וַיִּתְאַפַּק הָמָן, וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.

וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.

וַיֹּאמֶר הָמָן: אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי, וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ:

וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

 

אפשר להעמיד את ההתאפקות הזאת באחד משני אופנים. האחד: המן התמלא חמה על מרדכי, אך התאפק - עצר את פרץ החמה, לא נתן לו לפרוץ. הוא בא לביתו וסיפר את כעסו לאוהביו, וקיבל מהם עצה כיצד להביא את זעמו לידי ביטוי. השני: המן היה מלא רגש של שמחה, לפתע ראה את מרדכי ואז התעורר בו פרץ של רגש הפוך - הכעס. הוא התאפק - עצר את השמחה ו'הניח' אותה בצד. בא לביתו והתייעץ עם בני ביתו באיזו דרך לממש את הזעם בו בחר על פני השמחה.

אני בוחר באפשרות השניה, היא מעניינת אותי יותר מכיוון שהיא מעמידה את המן כמיכל לשני רגשות סותרים. הסתירה הפנימית ודרך ניהולה, היא זירה מאתגרת ופורה להתבונן בה. בואו ונשוב אל יוסף כשבאמתחתנו הפרשנות הזאת להתאפקות: התאפקות היא מאמץ להכיל שני רגשות סותרים, וחיפוש הדרך כיצד לנהל אותם. מהם שני הרגשות הסותרים אצל יוסף? מצד אחד - הגעגוע לאביו, הרצון לממש את הגעגוע ולפגוש אותו. מצד שני - הניכור והרצון להתנתק מאביו ומאחיו, לבנות במצריים משפחה חדשה בה יטלו חלק - מלבד אסנת מנשה ואפרים - בנימין והוא. בפעם הראשונה, הוא מצליח להתאפק, לכלוא את רגש הגעגוע ולהגביר את הניכור. בפעם השניה - הוא לא מצליח להתגבר על הרגש האחד, משנהו פורץ החוצה. אולי זה פשר הביטוי  לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו. הביטוי מזכיר את אשר אירע לאשת לוט - וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח [בראשית י"ט כ"ו]. כל האנשים שמרו על פנים קפואות - כנציב מלח, ועל רקע ה'מקהלה' הזאת בולט הניגוד של יוסף שרגש הגעגוע גובר בו ופורץ בזרימת הדמעות החמות.

בואו ונתבונן עתה במבט רחב יותר. בדרך כלל, בתורת המידות, המידה הטובה היא כיבוש היצר והאיפוק:

 

איזהו גיבור? הכובש את יצרו. שנאמר (משלי ט"ו ט"ז) 'טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר'.                               [אבות פרק ד' משנה א']

 

מי שאינו מושל ברוחו, מי שאינו כובש את יצרו, מי שאיננו מסוגל להתאפק - הוא אשר מידותיו פגומות ופרוצות. ההתבוננות ביוסף מעוררת מחשבות על הקביעה הזאת. אפשר לומר שיוסף מתגלה בחולשתו, כמי שאינו מסוגל למשול ברוחו. אך אפשר לומר, כי ליוסף היה האומץ להקשיב לליבו. הוא גילה כי הוא ניסה להתאפק ולהגביר רגש שלילי - הניכור - על פני רגש חיובי - החיבור. הוא הרשה לעצמו לבכות, לסגת, לרדת מהעץ עליו טיפס.

חכמת החיים איננה רק הכוח, אלא השליטה באיזון בין כוח לכניעה. לעיתים הנכנע לליבו, הוא הגיבור שאיננו מתבצר בעמדותיו וברגשותיו, ומודה בטעותו ונכנע לרגע העמוק יותר והנכון יותר.