על הדעת הצלולה [פרשת משפטים]

על הדעה הצלולה [פרשת משפטים]

אסופות החוקים שבתורה, מציבות בפני קוראיה אתגר מיוחד. אופן ארגון החוקים, לא תמיד ברור ומובן. האם יש קו המחבר בין החוקים? בלשון התלמוד, השאלה היא: האם דורשים 'סמוכים'? לעיתים התשובה באה בדרך ההמשגה, לעיתים בדרך הדרשה. אני נוטל קטע מפרשתנו, ודורש בה את ה'סמוכים':

(לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ.

מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק, וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג, כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע.

וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.

וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ.

שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם, וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.

וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'.

לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר.[1]

כמה קשה להגיע אל המשפט. הרי המשפט הוא בתחום המוסר, תורת הטוב והרע. הטוב והרע - כפי שהורה הרמב"ם - הם מן המפורסמות. אפשר כך ואפשר אחרת, יש להכריע והאמת נעדרת. אין אמת שמכריעה את התודעה, התודעה מכריעה - מה הוא טוב ומה רע. על כן אפשר להטות את המשפט, לכאן ולכאן. כאן נדרש הצו, 'לא תטה'.

כשם שישנן הטיות של הטוב ושל הרע, כך ישנו השקר. לכאורה, השקר עוסק ב'אמת', ובמחוזות ה'אמת' אין הטיות. ה'אמת' איננה מן המפורסמות, 'אמת' יש רק אחת. ולא היא. העד מעיד. אם יש התאמה בין המציאות ובין התודעה, הרי זו עדות 'אמת'. אם אין התאמה - העדות היא עדות 'שקר'. אך התודעה מוטה, מחשבות ורצונות מעוותים אותה. התורה מורה - על פי העדים יקום דבר. אך מי לידינו יתקע שלא מדובר בעדים מוטים. לכך בא הציווי - 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'. וראו - לא 'אל תשקר', אלא 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'. כי השקר הוא כמו משולש ברמודה של התודעה, אזור שהתודעה נשאבת אליו ומוטה על ידו מצלילות ה'אמת' המכוונת ומותאמת למציאות.

המשפט המוטה השקר והשוחד, מסמנים את אזור עיוותי התודעה הצלולה. על השוחד מורה התורה, הוא לא רק מסלף את התודעה הוא גם מעוור את העיניים. אין זו רק מטאפורה ומשל. הראייה מושפעת מעיוותי התודעה. האדם רואה את מה שהוא מאמין ורוצה לראות.

ה'הטיה' ה'שקר' וה'שוחד', מצטרפים ל'לחץ'. ה'לחץ' מעוות אף הוא את התודעה, את הנפש, את התפקוד. הוא יוצר חרדה ומועקה, מונע שמחה שחרור והתפתחות. הלוחץ מפעיל כוח, הוא נוטה לאתר את החלש וללחוץ לאיים ולהפחיד אותו. לכן בא הצו, לא ללחוץ את הגר. זיכרון מצריים מאזן את התשוקה לכוח, בולם ומרסן אותה.

השמיטה והשבת מצטרפים לשרשור, מוסיפים את מושג ה'מנוחה'. כדי שלא יופעל לחץ על התודעה, צריך לתת לה 'מנוחה'. ה'מנוחה', מוציאה את האדם מהמערכת מפעילת הלחצים. כך פעם בשבוע בשבת, כך פעם בשבע שנים - בשמיטה.

הרוצה לשמור על צלילות התודעה, שלא תהה מוטה, לחוצה, עיוורת, משוחדת ומשקרת, חייב לבנות לעצמו מערכת ערכים קוהרנטית. 'אלוהים' מייצג את הערך העליון המכונן במערכת הערכים של כתבי הקודש. לכן אסור להזכיר אלוהים אחרים, להעלות אותו על דל השפתיים. החלופה של סופרמרקט של רעיונות ומערכות ערכים, מייצרת רעשים ולחצים בתודעה. האדם חייב להשליט סדר בחייו, רק כך יגיע לתודעה צלולה ולא מוטה.

שלושת הרגלים, הם שלוש פעמות הזמן היהודי. על פי כתבי הקודש, הן פעמות הטבע ומלאכות השדה. האביב, הקציר והאסיף. זאת הוויית החיים בתוכה נתון האדם. העמדת חג יציאת מצריים בראש המערכת הזאת, מעמידה כלל מעשי כערך עליון המכונן את המערכת. הערך המעשי העליון, הוא המאפשר לאדם לא לטבוע במציאות, אלא להתנהל בה. הערך העליון - זיכרון יציאת מצריים - מהווה מגדלור המכוון את התודעה אל היעד ומונע טביעה במי החיים התובעניים.

הסיומת של החטיבה, איסורי חמץ ונותר. התודעה הצלולה הישרה שאיננה מוטה, היא הבזק של רגע. מיד לאחר מכן יבואו הלחצים, ההטיות, השוחד. אזי יקומו שוב הכוחות המאזנים, המנוחה, הזיכרון, יאבקו להשיב את המוטה אל הזקיפות, אל המרכז. זה המאבק הסזיפי ששמו חיים. כך כותבת המשוררת אווה קילפי, על הדעת היוצאת ממקומו והדרך לשמור עליה:

דעתי שבה אל צד מיטתי

ברגע קצרצר נטול סבל

ונגעה בי בחוטמה.

ראיתי שגם היא סבלה,

יגעה ופרועה, נראתה כמו סמרטוט.

אך בכל זאת מוכנה להמשיך.

היא דמתה לכלבי הזקן

שלא בגד בי מעולם

ושלמענו נאבקתי

בנוהל הווטרינריה

בעד זכות היצור למות במלונתו.

החזקתי גם את ראשו

עד שהוא שקע.

הדעה מיטלטלת, יוצאת מאיתנו ואנחנו ממנה. צריך להיאבק כדי להחזיר אותה, זה לא קל. ובכל זאת, מי שיש לו מצפן ומגדלור וערך, יכול להצליח.

---

[1] שמות כ"ג ו' - י"ח