על
המוות [פרשת חוקת]
פרשת
חוקת, פותחת בפרשת פרה אדומה. היא הפרשה העלומה, שסודה לא התפענח. מה שברור, היא
עוסקת בטהרה מטומאת המוות. ועוד בפרשתנו, פרשת מוות קונקרטי, מות אהרון המצטרפת
לפרשת הפרה האדומה:
וַיַּפְשֵׁט
מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו
וַיַּלְבֵּשׁ
אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ
וַיָּמָת
אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר
וַיֵּרֶד
מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר.
וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן
וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם
כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.
[במדבר כ' כ"ח - כ"ט]
יש
משהו פשוט ונקי בתיאור, תיאור המתרכז בהחלפת הבגדים יותר מאשר במוות. אין דרמה,
אין סערה, אין ייסורים ואין חרדה. חכמים העצימו את התיאור הזה:
כשהגיע זמנו של אהרון ליפטר מן העולם, אמר לו
הקדוש ברוך הוא למשה, לך ואמור לו לאהרון על המיתה.
השכים משה בשחרית, והלך לו אצל אהרון.
התחיל קורא: 'אהרון אחי!'
ירד אצלו.
אמר לו [אהרון למשה]: 'מה ראית להשכים ולבוא לכאן
היום?'
אמר לו משה: 'דבר מן התורה הייתי מהרהר בלילה,
ומתקשה לי הרבה, לכך השכמתי ובאתי אצלך.'
אמר לו [אהרון למשה]: 'ומהו הדבר?'
אמר לו [משה לאהרון]: 'איני יודע מהו [אינני זוכר
מהו], אלא אני יודע שבספר 'בראשית' הוא. הבא אותו [את הספר] ונקרא בו. נטלו ספר 'בראשית'
וקראו בו כל פרשה ופרשה, ועל כל אחת ואחת אמר [אהרון]: 'יפה עשה ויפה ברא הקדוש
ברוך הוא'. וכיוון שהגיעו לבריאת אדם, אמר משה:
'מה אומר לאדם שהביא מיתה לעולם? ואני ששלטתי
במלאכי השרת ואתה שעצרת את המוות - לא סופנו לכך? עוד כמה שנים יש לנו לחיות?'
אמר לו [אהרון]: 'קטנות הן.'
היה [משה] יורד ויורד [מגלגל בדברים] עד שהזכיר
לו יום המוות.
מיד הרגישו עצמותיו של אהרון גוויעתו.
אמר לו [אהרון למשה]: 'שמא בשבילי הוא הדבר?'
אמר לו [משה לאהרון]: 'הן.'
מיד ראו אותו [את אהרון] ישראל שנגרעה קומתו.
אמר לו אהרון [למשה]: 'ליבי יחיל בקרבי ואימות
מוות נפלו עלי' [אני מפחד].
אמר לו [משה לאהרון]: 'מקבל עליך למות?'
אמר לו [אהרון למשה]: 'הן'.
אמר לו [משה לאהרון]: 'נעלה להר ההר'.
מיד עלו שלושתם, משה אהרון ואלעזר, לעיני כל
ישראל.
... כיוון שעלו, נפתחה להם מערה, ומצאו שם נר
דולק, ומיטה מעשה שמים, והיה אהרון פושט כלי [בגד] אחד ואלעזר לובשו, וערפל חתלתו
[ערפל כיסה אותו שלא ייראו מבושיו].
...אמר לו משה לאהרון: 'אהרון אחי, עלה למיטה זו.'
עלה.
'פשוט ידיך' - ופשט.
'קפוץ עיניך' - וקפץ.
'סתום פיך' - וסתם.
מיד ירדה שכינה ונשקתו, ויצאה נשמתו. והיו משה
ואלעזר מנשקים אותו על לחייו, ועלה ענן הכבוד וכיסה אותו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'צאו מכאן!'
כיוון שיצאו -
נסתמה המערה.'
[ילקוט שמעוני כ']
במדרש
- בניגוד לפשוטו של מקרא, יש חרדה. יש חרדה, ויש התגברות עדינה עליה.
פרנץ
רוזנצווייג, הפילוסוף היהודי הגדול, העמיד את המוות ותודעתו ביסוד הגותו. בפתיחת
ספרו - 'כוכב הגאולה' - הוא יוצא כנגד הפילוסופיה המשככת את אימת המוות.
הפילוסופיה מורה כי הנפש היא מהות האדם, ועל כן - מות הגוף איננו מהווה קושי או
בעיה. לעומת זאת, רוזנצווייג - כפילוסוף קיומי - חושב כי המוות הוא בעיה, חרדת
המוות טבעית. אסור לטשטש אותה, המודעות למוות היא תנאי הכרחי לחיי ערות מלאים:
צריך שאחת בחייו יטול [האדם] בידו כוס רעל ברתת
וביראה; שפעם אחת בחייו יחוש את אימת עוניו ובדידותו ותלישותו מכל העולם, ולילה אחד
ארוך יעמוד פנים אל פנים מול האין. אולם הארץ דורשת אותו לשוב. בל ישתה הוא את
הציר החום בלילה ההוא. מוצא אחר נועד לו ממיצר האין, לא הצלילה אל פי התהום הפעור.
אל לו לאדם לפרוק מעליו את אימת החלד; בפחד המוות - יוסיף לחיות. [עמ' 46 בתרגום העברי]
מורו
של רוזנצווייג - שאף אני רואה בו את מורי ורבי הפילוסופי - הרמן כהן, חולק עליו. הוא
שם את בעיית המוות בסוגריים:
...המוות הוא רע מטאפיסי, ועל סיבתו או סילוקו
האפשרי יכולים להתפלל בעלי המסתורין. אלה אינם נושא עניינו של איש תורת המידות,
ולפיכך גם לא של הדתיות האמיתית... והוא הוא פועלה הכביר של הנבואה, ומכאן נגלה
הקשר הפנימי שבינה ובין מוסר אמת, שאין היא משקיעה עצמה בחקרי לב על טעם החיים
בפני חידת המוות, אלא דוחה את כל שאלת המוות, וממילא את שאלת החיים לאחר המוות,
שמשמעותה המוסרית בוודאי לא נעלמה ממנה, מפני שאלת טעם אחר של החיים, זה הטעם
הנעשה מפוקפק מכוח טעם הרע המגולם בעוני. העוני נעשה לנציגה העיקרי של צרת האדם.
['דת התבונה ממקורות היהדות' עמ' 170 בתרגום
העברי]
הרב
סולובייצ'יק בחיבורו 'איש ההלכה', הולך יותר בדרכו של הרמן כהן מאשר בדרכו של
רוזנצווייג. הוא מזכיר את הסיפור על סבו, רבי חיים מבריסק. אל ר' חיים הגיע פעם ר'
יצחק איש פטרסבורג, לשכנע אותו להכניס את שיטת המוסר לבית המדרש של וולוז'ין.
לחיזוק דבריו הביא ר' יצחק את דברי החכמים, שהורו כי הכלי החזק ביותר במאבק עם יצר
הרע הוא 'יזכיר לו יום המיתה'. אמר לו ר' חיים:
אדם החש במעיו, נותנים לו שמן קיק. ברם ברי הדבר,
שאם יפרנסו את הבריא בשמן קיק, יחלה ויפול למשכב. אם פגע בך מנוול זה [יצר הרע],
אם נורמלי אתה ברוחך ונפשך, שלם בתודעתך ואופייך, עסוק בתורה, משכהו לבית המדרש.
זוהי הסגולה היותר בדוקה במלחמת האדם עם יצרו. אולם אם חולה אתה ברוחך, שטות נזרקה
בך, ואיזו אנומליה פסיכית בצבצה בעולמך, אז עליך להשתמש בסמי מרפא חריפים ביותר,
שחולים ניזונים בהם - זכירת יום המיתה. אנו בוולוז'ין הננו, ברוך ה', בריאים בנפש
ובגוף, שלמים בתורתנו, ואין צורך כאן בשמן קיק...' [עמ' 68]
הרב
סולובייצ'יק מספר, כי כאשר היתה אימת המוות תוקפת את ר' חיים, הוא היה לומד את סדר
טהרות [העוסק בטומאת המת והטהרה ממנה]. המשוררת זלדה, עסקה בהתבוננות בעולם. נדמה
ששניהם ידעו את פחד המוות, אך כמו הרמן כהן, הסיטו את המבט ממנו, בהיותו מחוץ
לגבולות האפשר של האדם:
הכרמל האי נראה
כאשר אמות
לעבור למהות אחרת -
ייפרד הכרמל האי - נראה
שהוא כולו שלי,
כולו תמצית האושר,
שמחטיו, אצטרובליו, פרחיו וענניו
חקוקים בבשרי -
מן הכרמל הנראה
עם שדרת האורנים שיורדת לים.
האם תענוג השקיעה האדומה
הוא מיסוד התמותה שבי?
ותענוג הבשמים
ורגע ערפילי הים
ורגע השיבה
למבט התקיף של שמי ירושלים,
לעליון על הכל -
האם מיסוד התמותה הוא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה