על הזמן [פרשת פנחס]

על הזמן [פרשת פנחס]

בפרשת פנחס, נפרשת מערכת קורבנות הזמן. כבש בבוקר וכבש בין הערבים - בסתם יום של חול. שני כבשים - בשבת. שני פרים איל ושבעה כבשים - בראש חודש. וכך קרבן הפסח, הבכורים, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות והעצרת שלאחריו. תודעת הזמן בבית המקדש, היתה שונה בתכלית מתודעת הזמן מחוצה לו. איש הלכה תנ"כי או חז"לי, הבדיל בין זמן לזמן בעיקר על פי המלאכה. ביום של חול הוא עשה מלאכות שונות, בשבת - לא, ביום טוב - באופן חלקי ומורכב. אמת המידה הזאת לא היתה קיימת במקדש. המלאכות האסורות - שחיטה, הבערת אש ובישול - נעשו בשבת במסגרת הקרבת הקורבנות. איש בית המקדש הבחין בין קודש לחול לא על פי המלאכה, אלא על פי סוג הקרבנות ומספרם.

מכאן מקום להתבונן - שוב - באחת מסוגיות היסוד של התודעה האנושית: הזמן. הזמן הוא ישות חמקמקה. מצד אחד - הכל בו, מצד שני - איפה הוא? האם הוא קיים? ראשיתו בתנועה, המשך שהיא אורכת. מכאן הפשיטה אותו התודעה, העמידה אותו כשהוא לעצמו. אף כלים המודדים אותו יצרה - השעונים, אותו ולא את התנועה הנושאת אותו. מכאן ואילך התפצל הזמן לשניים, למשך הפעולה ולזמן כפי שהוא לעצמו. בהיותו מופשט, הוא נתון לאמות מידה שונות. יש המודדים אותו בזמן החמה, ויש בשעון שאיננו תלוי בתנועת גרמי השמיים. נמצא אותה נקודה, יכולה להיות מתוארת על ידי 'זמנים' שונים. כך הדבר גם בחודשים, כך הוא גם בשנים.

היכולת לאחוז בזמן בכלים שונים, עיצבה גם את זמן החכמים. כך פותחת המשנה הראשונה במסכת ברכות, שהיא המשנה הראשונה במשנת החכמים כולה:

מאימתי קורין את שמע בערבית?

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן [ברכות א' א'].

התלמוד תוהה:

והלא כוהנים, ממתי הם אוכלים תרומה?

משעת צאת הכוכבים.

מדוע לא שנה התנא 'משעת צאת הכוכבים'?! [ברכות ב' ע"א. מתורגם]

מעבר לתשובת התלמוד, יש כאן ביטוי לתופעה אותה תיארנו: הזמן כפי שהוא לעצמו לא קיים. קיימות מערכות המבנות אותו. אתה יכול להחזיק באחת או בשנייה - על פי רצונך. התלמוד מורה, כי 'מלתא אגב אורחיה קמשמע לן'. יש לתלמוד מגמה ואינטרס להשמיע לנו הלכה מסוימת, לכן הוא אוחז במערכת 'זמן הכוהנים' ולא במערכת 'זמן הכוכבים'.

היכולת לתמרן בין מערכות זמן שונות, יוצרת חירות וחופש. היא מתעמתת עם תודעת זמן אחרת, בה הזמן כופה עצמו על האדם ושולל את חירותו. זמן החירות של החכמים, מגיע לשיאו במהפכת קידוש החודש שלהם. מזמן הכופה את עצמו על האדם, יצרו חכמים מצב הפוך בו האדם מקדש את הזמן. הוא הקובע מתי יתחיל החודש, מתי יהיו המועדים התלויים בו. מכל קצות הארץ הגיעו העדים, וכך הפך 'קידוש החודש' לקרנבל חירות וזהות. סעודות גדולות היו עושים לעדים [ראש השנה ב' ה'], הקרנבל במיטבו. שיאה של מהפכת 'קידוש החודש', הושג על ידי רבן גמליאל. הוא כלל ב'אדם' הקובע את הזמן, גם את האיש החשוב שלא אמון על תיאורים מופשטים. לכן, צייר את צורות הלבנה השונות האפשריות, על העד היה רק לזהות - 'כזה ראיתי!' [ב' ח']. ומעשה ובוא שניים ואמרו: ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו [למחרת] - לא נראה. רבן גמליאל קיבל אותם. רבי דוסא בן הרכינס מחה ואמר: 'וכי כיצד מעידין על האישה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה?!' רבי יהושע חשב שדברי רבי דוסא הגיוניים. רבי יהושע הסיק את המסקנות מהאמת, קבע על פיה את מועד יום הכיפורים. רבן גמליאל כפה על רבי יהושע, לבוא אליו ביום שחל יום הכיפורים להיות על פי חשבונו, עם מקלו ומנעליו.

את שיטת רבן גמליאל, אפשר להבין באחת משתי דרכים: או - הוא הבין שלמרות החזות הלא הגיונית, יש מקום אסטרונומי לעדות העדים. או - הוא הבין שהם טעו. אבל, הוא חשב שהחודש מקודש גם אם הם טעו, ועל פי התלמוד - אפילו אם הם הזידו [ראש השנה כ"ה ע"א]. על פי האפשרות השנייה, עמדתו של רבן גמליאל מתאימה, למה שמכונה היום 'פוסט מודרניות'. אחד ממאפייניה, עולם ייצוגים ללא מיוצגים. מכאן, אין אמת, אין אפשרות וצורך לבחון האם הדימוי אמיתי - תואם למציאות או לא. זהו עולם של חירות האדם היוצרת, העלול להתגלגל גם לכדי תוהו ובוהו ואנרכיה.

יש בה בתמונה הזאת משהו מקומם, עומד בסתירה לשכל הישר. המתבונן יראה, כי אותה בעיה קיימת גם מול התפישה המתמטית של הזמן. איש הזמן בפילוסופיה החדשה - אנרי ברגסון - עמד על כך ותמה:

...הופתעתי מאוד בראותי כיצד הזמן הממשי, הממלא את התפקיד הראשי בכל פילוסופיה של ההתפתחות, מתחמק מן המתמטיקה. כיוון שמטבע מהותו הוא חולף, הרי ששום חלק מחלקיו אינו נוכח עוד משמופיע חלק אחר ממנו. רבידה של חלק אחד על גבי משנהו לשם מדידה אינה בגדר האפשר כאן, לא תצויר בדמיון ולא תעלה על הדעת. ['מחשבה ותנועה' עמ' 12 בתרגום העברי]

המתמטיקאי מפשיט את הזמן מהמשך, וכך הוא יכול ל'רבד' - לשים זמן על זמן ולהשוותם. רבן גמליאל מפשיט את הזמן מגרמי השמים, וכך הוא מקבל את עדות העדים למרות שהמסומן על פיה - איננו בגדר האפשר.

תפיסת הזמן של מקורות היהדות, עומדת לביקורת. היא מורה כי זמן מסויים מאפשר פעולה מסוימת ומשנהו לא. במיוחד הדבר בולט ביום הכיפורים. יום הכיפורים מכפר. נמצא שסליחה עד נקודת זמן מסוימת מתקבלת, ומעבר לו - לא. בתפיסת הזמן המחולנת, אין הבדל בציר הזמן בין נקודה לנקודה. סליחה תמיד תפעל, לא חשוב עם בעיצומו של יום או אחר צאתו. אתגר קרת כתב סיפור אירוני ומכאיב - 'ימים נוראים'. איש ואישה יוצאים מבית הכנסת ביום הכיפורים. האישה מעליבה את בעלה בפני כולם, צועקת על התנהגותו הגסה אליה. בבואם הביתה הוא מכה אותה, עד זוב דם. לבסוף היא מבקשת סליחה:

'סליחה,' שמע אותה לוחשת מפינת החדר, 'סליחה, מנחם, באמת לא התכוונתי, אני מצטערת.' והוא ואלוהים סלחו לה, בעיתוי מופלא ממש, שלושים שניות בלבד לפני המועד האחרון שמותר ['געגועי לקיסינג'ר' עמ' 119]

 מעבר לסרקזם ביחס לזמן, יש כאן לעג לסליחה. האישה שהיתה קורבן ללעג הראשוני ולהכאה האחרונה, היא המבקשת סליחה. הבעל הגס והאלים הוא המקבל את הסליחה, יחד עם אלוהים.

בתמונת העולם של החכמים, ה'זמן' וה'תשובה' שייכים למערכת מחשבתית אחת. כשם שביחס לזמן האדם לא כפוף למשך אלא מתוך הזמן המופשט שולט ומעצב את הזמן, כך ביחס לתשובה. האדם לא משועבד על ידי גורלו, עוונו לא נשמר מדור לדור. הוא מפשיט את עצמו מהמשך, ומנקודה מופשטת זו הוא יכול לעצב את חייו, לצבוע אותם בצבעים חדשים, ליצור את עצמו מחדש.

מסופר כי חכמי חלם נהנו מאור הלבנה כשהיתה מלאה, ודאגו מה יהיה כשתתמעט. חשבו ושקלו ולבסוף מצאו עצה. הביאו חבית ומלאוה מים, הלבנה המלאה השתקפה בה. סגרו את החבית, שמרו את הלבנה המלאה לימים בהם תתמעט. צחוק צחוק, אבל הם היו חכמים חכמי חלם. הם הובילו תהליך של הפשטה, של ניתוק האור מהירח. האדם הטכנולוגי בנה מכשירים המממשים את היכולת הזאת. ההפשטה היא אם החשיבה היוצרת של האדם, היא היא החירות.