על
המוסר [פרשת חוקת]
פרשת
מלחמת מדיין, מורה כמה עקרונות מוסר מאתגרים. היא מצריכה את הלומד העכשווי, לשים
בסוגריים כמה עקרונות אחרים. העקרונות האחרים, אינם מקובלים היום - לא על אנשי
ההלכה ולא על אנשי המוסר. המלחמה פרצה כמלחמת נקם, מניע שהיום איננו מקובל. אני שם
אותו בסוגריים. יש בה ביזה, אף זה גורם שבמשפט המלחמה העכשווי - אסור. הביזה,
כוללת שבי של הנשים הטף המקנה וחפצים. אף אלה, אסורים היום במשפט המלחמה. הקשה
מכל, הצו של משה להרוג את הנשים. מי שמוכן לשימת כל אלה בסוגריים, יכול להמשיך
מכאן את ההתבוננות. לאחר כל אלה, משה מצווה לטהר את החפצים:
אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת
אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת.
כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ
וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ
בַמָּיִם.
וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
וּטְהַרְתֶּם, וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה.
[במדבר ל"א
כ"ב - כ"ד]
לאחר
הטיהור, מצווה ריבונו של עולם על אופן החלוקה:
שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה,
אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה.
וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה
הַיֹּצְאִים לַצָּבָא, וּבֵין כָּל הָעֵדָה.
וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַה' מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה
הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר
וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן.
מִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ, וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר
הַכֹּהֵן תְּרוּמַת ה'.
וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז
מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה
וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה'.
[שם כ"ו - ל']
ראשית
- חמישים אחוז לאנשי המלחמה וחמישים אחוז לכל העדה. שנית - אנשי המלחמה נותנים אחד
מכל חמש מאות לריבונו של עולם. שלישית - העדה נותנת אחד מכל חמישים לריבונו של
עולם.
עקרונות
החלוקה האלה, עומדים בניגוד לנטיית האדם לקחת לעצמו את אשר הוא יכול. ישנן שלוש
חלופות - או לקיחת הכל על ידי אנשי המלחמה. או - איסור כולל לקחת [כמשפט המלחמה
העכשווי], או עקרונות מורכבים יותר. בעקרונות המורכבים באים לידי ביטוי הן
הסולידריות בין אנשי המלחמה ואנשי העורף, והן החובה הדתית לתת חלק לריבונו של
עולם. התורה בוחרת בדרך המורכבת והמאזנת. לאחר מימוש העקרונות האלה, מספרת התורה:
וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה, הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי
הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת.
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ
אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ, וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ.
וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה', אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי
זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי
ה'.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב
מֵאִתָּם, כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה. [שם מ"ח - נ"א]
מה
פשר דבריהם אל משה? מה המשמעות של ההיענות של משה ואלעזר הבאה לידי ביטוי בלקיחה?
הנצי"ב
מפרש זאת כך. העילה למלחמה במדיין היתה העובדה שבנות מדיין זנו עם בני ישראל.
הכלים המוזכרים כאן הם תכשיטי נשים שהיוו חלק ממעשה הזנות. ביחס לכלים שכאלה יש
עיקרון בתורה -
לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית
ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם. [דברים כ"ג י"ט]
על
פי התלמוד [תמורה ל' ע"ב], אפילו ריקועים אסור לעשות מכלים שכאלה. בני ישראל
באים למשה ומספרים לו כי הם מלאו אחר צו החלוקה, נתנו חלק לריבונו של עולם - לבית
המקדש. אלא שחלק ממה שנתנו אסור בהבאה לבית המקדש. משה שוקל את הדבר, ומחליט לקחת
את הכלים למרות האיסור. מה השיקול?
מוסר,
הוא עניין פרוזאי וקשה. לאדם יצרים נטיות והטיות, המוסר מנסה להגביל אותם. אין
מוסר ללא חיכוך בנטיות ובהטיות הקטנות שהן המרכיבות את התודעה האנושית. עקרונות
החלוקה שקבעה התורה, מנסים להתמודד עם האתגר המוסרי. לכוף את האדם לחלוק עם חבריו
את אשר לו, להכיר כי לא הכל שלו ועליו לתת חלק לשמיים. האיזון בא גם על ידי כך
שאין איסור גורף, מותר לקחת אך צריך לתת ממה שקיבלת. משה מכריע לשים בסוגריים את
איסור האתנן, בכדי לממש את העיקרון המוסרי הזה. זאת הכרעה שאפשר לחלוק עליה, היא
נובעת מההכרה בצורך לתת משלך לאחר. אם היה משה מוותר, היה המקדש נותר בטהרתו, אבל
יצר לב האדם לא היה מוגבל במוסרות המוסר.
להיות
אדם מוסרי אין משמעו להיות אדם טוב. חשוב להיות טוב, אך לא זה הסיפור המוסרי.
להיות אדם מוסרי משמע, להיות מודע להמוני ההטיות והקיבעונות והרצונות הקטנים
המרכיבים את העצמי שלנו. ההכרה הזאת לא מחמיאה, אבל היא מבט אמת. לאחר המודעות,
האדם המוסרי יוצא לקרב. לא קרב הרואי, קרב פרוזאי של יום קטנות. חשבונות ואיזונים,
המביאים אותו למקום המיטבי מבחינת הרצון לעשות את הטוב ואת הנכון.
המשורר
הפולני הגדול צ'סלב מילוש כתב שיר. כותרת השיר 'קמפו די פיורי', הכיכר ברומא בה
נשרף למוות ג'ורדנו ברונו - פילוסוף ואסטרונום איטלקי שהוצא להורג כי התיאוריות
שלו סתרו את הדוגמות של הכנסייה. השיר נכתב בוורשה ב1943. מילוש כתב על השיר כי
הוא המשורר ראה את ממקומו בוורשה את שריפת הגטו היהודי, ומכאן נוצר השיר:
קמפו די פיורי
ברומא, בקמפו די - פיורי / סלים של לימון ושל
זית, / על המרצפת נתזי יין / ורסיסי פרחים. / תגרנים עורמים על שולחן / פרות ים
ורודים, / אשכולות ענבים כהים / מכסים פלומת אפרסק. /
כאן, בכיכר הזאת / שרפו את ג'רדנו ברונו, /
התליין שילח אש במוקד / בקרב המון סקרני. / ואך שככה הלהבה, / שוב נתמלאו המסבאות,
/ סלים של לימון ושל זית / נשאו תגרנים על ראשם. /
זכרתי את קפמו די - פיורי / בוורשה ליד הסחרחרת,
/ בערב אביב שליו, / לצלילי המוסיקה העליזה. / את מטחי הירי בגטו / עמעם הלחן
העליז / והתנשאו זוגות האוהבים / מעלה אל שמים שלווים. /
לעיתים נשא הרוח מן הבתים הבוערים / עפיפונים
שחורים, / החגים בסחרחרת / את קרעיהם תפשו במעופם. / בידרה את שמלות הנערות / רוח
זו מבתים בוערים, / צחקו המונים עליזים / ביום ראשון וורשאי יפהפה. /
מוסר השכל מישהו, אולי, ילמד מכאן, / שהמון
וורשאי או רומאי / סוחר, מבלה, אוהב / בחלפו על פני מוקדי הייסורים. / אחר ילמד
מכאן מוסר השכל / על חלופיות מעשי האדם, / על השכחה שגוברת / עוד בטרם כבתה הלהבה.
/
אולם אני אז הרהרתי / בבדידותם של האובדים. / בכך
שבעלות ג'ורדנו / על פיגומי המוקד, / לא נמצאה לו בשפת אנוש / מילה ולו רק אחת, /
להפנותה אל האנושות, / אותה אנושות שנותרת. /
הם כבר אצו לגמוע יין, / למכור ככבי ים לבנים,
סלים של לימון ושל זית / נשאו בהמולה עליזה. / והוא כבר רחק מהם, / כמו חלפו דורי
דורות, / והם חיכו רק רגע / עד יעל בלהבה. /
ואלה האובדים, הבודדים, / הנשכחים כבר מלב העולם,
/ שפתנו הפכה זרה להם / כשפת כוכב לכת קדמון, / עד שהכל נהיה לאגדה / ואז מקץ שנים
רבות / בקמפו די - פיורי / מרד יצית דבר המשורר. /
מילוש
מבליט עוד רובד בהתרחשות מוסרית - או לא מוסרית. יש פוגע, יש נפגע ויש צופה. הצופה
יכול להיות מי שיכול לבחור בין התערבות לאי התערבות, עליו נאמר צו התורה: 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' [ויקרא י"ט
ט"ז]. בהרחבת החכמים: 'מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או
לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו? - תלמוד לומר: 'לא תעמד על דם רעך'.' [סנהדרין
ע"ג ע"א]. לעיתים, הצופה לא יכול לעזור. הכוחות הרעים גדולים ממנו. גם
כאן הורו החכמים [ומפרשיהם נעים בין לראות את ההוראה כצו כללי או כמידת חסידות] על
חובת ההשתתפות עם הסובל:
בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל
ואשתה, ושלום עליך, נפשי... אלא, יצער אדם עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו
עם הצבור, שנאמר [שמות י"ז] 'וידי משה כבדים, ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה'.
וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין
בצער - אף אני אהיה עמהם בצער, וכל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור.
[תענית י"א ע"א]
לא
ייתכן שהאדם המוסרי יראה את אחיו הסובל, ויישב לשתות בבית הקפה. כך הרגיש מילוש,
כך הורו חכמי התלמוד.
הדברים
נכתבים בעת שתריסר מ'טובי בנינו' נאשמים בקפריסין באונס קבוצתי. חלקם כנראה נטל
חלק, חלקם צפה. אנשי החוק והמשפט יעשו את מלאכתם, אך אנו חייבים להכיר כי כאן קצה
קרחון של תרבות אנטי מוסרית שפשתה בארצנו. המוסר קורא לאדם להתחכך עם המציאות,
כשהחיכוך בולם ומאט את תנועת הלב החושק והיצרים המשתוקקים. תרבות היום הפכית, היא
קוראת לזרום, להשתחרר, בעזרת כלים מכלים שונים. המוסר מורה 'לא תעמוד על דם רעך',
תרבות היום קוראת לאחר - צלם כדי שכולם יראו.
המוסר
הוא תלוי הקשר. מלחמת מדיין בהקשר העכשווי גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה מוסרית
איננה בגבולות האפשר. אבל הקול המוסרי בוקע ממנה, והוא משמיע את עצמו גם בתהפוכות
העיתים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה