על ההינחמות [פרשת בלק]

על ההינחמות [פרשת בלק]

בניסיון נואש לשנות את מגמת הברכה של בלעם למגמת קללה, לוקח אותו בלק למקום נוסף עם זווית ראייה שונה. אך גם שם, בלעם מברך ולא מקלל. בין השאר הוא אומר:

לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם

הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה.

הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי, וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה.                              [במדבר כ"ג י"ט - כ']

כשם שריבונו של עולם לא משקר ולא מכזב, כך הוא לא מתנחם - משנה את עמדתו. על כן, מאחר שקודם שם בפי ברכה, עתה איני יכול להשיב אותה ולהפוך אותה לקללה. כך אומר גם שמואל לשאול, המנסה לשכנע אותו לשנות את רוע הגזרה שהורה על ממלכתו:

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.

                                                                                          [שמואל א' ט"ו כ"ג]

כך מצטיירת דמותו של ריבונו של עולם על ידי הרמב"ם, בהרבה מאוד מקומות. הנה אחד מיני רבים:

'ישיבה'. בראשונה נקבע שם זה בלשוננו לישיבה: 'ועלי הכהן יושב על הכסא' [שמואל א' א' ח']. ומכיוון שאדם יושב נייח ויציב במצבי התנוחה והיציבות המושלמים ביותר, הושאל שם זה לכל מצב יציב ונייח שאינו משתנה... ואמר: 'ה' למבול ישב' [תהילים כ"ט י'] - רוצה לומר, שבשעת השתנות מצבי הארץ לא היתה אצלו יתעלה השתנות ביחס, אלא יחסו זה אל הדבר בהתהוותו או בכיליונו הוא יחס אחד יציב וקבוע... ['מורה נבוכים' א' י"א].

אלא שדווקא פרשת המבול, מספקת תיאור הפוך:

וַיֹּאמֶר ה':

אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם

כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.                                                                  [בראשית ו' ז']

יתרה מזו, ריבונו של עולם אומר לשמואל - האומר לשאול כי ריבונו של עולם איננו אדם המתנחם על החלטותיו:

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר:

נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ,

כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים.

וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה.                        [שמואל א' ט"ו י' - י"א]

פרדוקס השינוי, הוא אולי הנגיעה העמוקה ביותר בדמותו של ריבונו של עולם. מהצד האחד, תובנת יסוד קמאית הזוכה לפיתוח פילוסופי - ריבונו של עולם הוא האחר, אחרותו ביחס למציאות המשתנה היא אי ההשתנות. היציבות, המוחלטות, הן ההופכות אותו לאשר הינו. נקודת התייחסות, מגדלור, לאדם שספינת חייו מיטלטלת בתוהו ובוהו המכונה חיים. מהצד השני, אלוהותו מתגלה בוואריאציות שונות של מושג השינוי: מהי ה'בריאה' אם שינוי מן היסוד לאשר היה לפניה? ומהי ה'התגלות' אם שינוי מן היסוד של היש האטום המתהפך עם הופעת המראה והקול של יושב מרומים? וה'גאולה' המשנה את ההיסטוריה ואת היש, עד כי גר זאב עם כבש ונמר רובץ עם גדי?

פרדוקס השינוי, מופיע לא רק ביחס לדמותו של ריבונו של עולם, אלא גם ביחס לתורה. הרמב"ם קובע את אי ההשתנות כאחד מי"ג עיקרי האמונה:

והיסוד התשיעי, הביטול. והוא, שזאת תורת משה לא תהיה נְסוּחָה ]לא תהיה מנוסחת מחדש, כלומר לא תְּבֻטַּל [ולא נחלפת, ולא תבוא תורה מאת הבורא זולתה. ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שנאמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ'.

                                                                                         [הקדמה לפרק חלק]

ב'משנה תורה' גוזר הרמב"ם מהעיקר הזה, את המבחן להיות הנביא נביא שקר:

לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצווה או לגרוע מצווה או לפרש במצווה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצווה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.                     [הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה א']

שימו נא ליבכם, הרמב"ם מחזק דבריו בפסוק מפרשתנו - 'לא איש אל ויכזב' המורה על אי ההשתנות.

מן הצד השני, מי שהולך בדרכם של חכמי בית המדרש, חי בעולם שכולו דינמיקה ושינוי. 'אין בית מדרש ללא חידוש' הורה רבי יהושע, וכך מורה כל משנת החכמים. חכמים בנו מחדש את כל עולם ההלכה, אינה דומה הסוכה שבכתבי הקודש לסוכת החכמים. כך בסוכה וכך בכל מצווה ומצווה שעסקו בה במשנתם. יהודי תנ"כי שהיה נקלע לעולם החז"לי, לא היה יודע כיצד להתמצא בו, לא היה מכיר אותו.

אם אתה צדוקי או קראי, אינך שרוי בפרדוקס. אתה אוחז באי ההשתנות, ועולמך פשוט. אם אתה יהודי ליברלי - קונסרבטיבי או רפורמי, גם אז אינך שרוי בפרדוקס. אתה אוחז בקוטב ההשתנות, ועולמך פשוט. אבל אם אתה - כמוני - איש הלכה אורתודוכסי, אזי אתה שרוי בפרדוקס ההשתנות. מן הצד האחד אתה אוחז כרמב"ם בקוטב אי ההשתנות, ומן הצד השני כיהודי חז"לי של בית המדרש אתה אוחז בחידוש שכולו שינוי.

המשורר יהודה עמיחי, היטיב לתאר את פרדוקס השינוי:

אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי

אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן

אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,

וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר

בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,

לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,

אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,

לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת

עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.

אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף

שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:

הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"

וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"

כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ

וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.

פרדוקס מטבעו הוא אחיזה בשני קצות הסותר [כביטויו של רבי חסדאי קרשקש]. הוא מערער על חוק הסתירה שלא מאפשר אותו. אבל על פרדוקס קיומי כפרדוקס השינוי אפשר להוסיף עוד דבר: מי שיש אהבה בעולמו, אהבה המקנה יציבות וביטחון, הוא זה היכול להרשות לעצמו את הגמישות ואת השינוי.