על
תורת המערכות [פרשת ויגש]
צירופי
המקרים שהביאו את יוסף מהבור לפסגת מצרים, הם אבסורדיים ובלתי נתפשים. תחושות
האשמה של האחים שמכרו אותו, החרדה פן ינקום בהם - לב לא יכילם. כדי להרגיע את
אחיו, אומר להם יוסף:
וְעַתָּה
לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה
כִּי הָאֱלֹהִים
וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ
וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
[בראשית מ"ה ח']
יש
כאן שתי פרשנויות שונות למציאות: האחת - האחים שלחו את יוסף למצריים, והשנייה -
אלוהים שלח אותו. מעבר להרגעה הרגשית, יש כאן מאבק איתנים החורג מעבר לגבולות פרשת
יוסף ואחיו.
כתבתי
בפרשה הקודמת, על המאבק בין התמונה המדעית ובין התמונה המערכתית. התמונה המדעית
מורה על קשרי סיבה ומסובב, קשרים ליניאריים. א' מוביל לב'. לעומת זאת, התמונה
המערכתית רואה את המערכת כולה, ומערערת על חיבור הסיבתי בין א' לב'. לעיתים אירוע
שוליים במערכת מחולל תהליכים שאחת התולדות שלהן היא ב'. הוא לא סמוך לב', הוא לא
'מתנהג' כמו סיבה, הוא רפרוף כנפי פרפר שבאופנים מופלאים גורם בסופו של דבר לסופת
הוריקן.
התמונה
המערכתית, משוחררת - ביחס לתמונה המדעית - בהכנסת שחקנים נוספים לתמונה. התמונה
המדעית גובלת גבולות, המערכתית - פורמת אותם ומציגה תמונה רחבה יותר. זה מה שקורה
כאן. האחים רואים את עצמם כסיבה למכירת יוסף.
זאת תמונה מדעית, אפשר 'להוכיח' שהם הסיבה. יוסף האמון על החשיבה המערכתית
[כפי שהראינו בהתבוננות בפתרון החלומות] מוסיף שחקן נוסף - אלוהים.
האם
מדובר כאן בעוד פרק בתורת המערכות? יהיה מי שיאמר - כן. זה אותו הדבר. התבוננות
רחבה יותר המכניסה עוד שחקן לתמונה ובכך משנה את מערך הסיבתיות. יהיה מי שיאמר
שזאת אופרה אחרת. תורת המערכות עוסקת במציאות, בטבע, לא באשר מעבר לו.
אברהם
יהושע השל, העמיד על הפער בין שתי התמונות - 'אתם שלחתם' מול 'האלוהים [שלח]' - את
ההבדל בין החשיבה היוונית ובין החשיבה היהודית. החשיבה היוונית שהולידה את החשיבה
המדעית רואה את העולם כאובייקט. החשיבה היהודית תנ"כית רואה מצב, התרחשות -
בלשוננו: מערכת - שאלוהים הוא חלק ממנה. התולדה היא שהחשיבה היוונית גורמת לאדם
לתשוקת השתלטות הסובייקט - האדם - על האובייקט - העולם. החשיבה היהודית גורמת לאדם
ל... פליאה:
פליאה או תדהמה רדיקלית היא המאפיין הראשי של
גישת האדם הדתי להיסטוריה ולטבע. גישה אחת זרה לרוחו: ראיית הדברים כמובנים
מאליהם... מציאת סיבתה המשוערת של תופעה אינה תשובה לפליאתו המוחלטת. הוא יודע שיש
חוקים המסדירים את מהלכם של תהליכי הטבע... אולם ידע מן הסוג הזה אינו מצליח
להקהות את תחושת ההפתעה המתמדת שלו מן העובדה שיש עובדות בכלל. כל אימת שהוא
מתבונן בעולם יאמר: 'מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעיננו.' [אלוהים מבקש את האדם'
עמ' 36]
השל
מודע לכך שיש הסבר אלטרנטיבי - אתם מכרתם אותי. הוא טוען שהפליאה מצירופי המקרים
כל כך גדולה, כך שהיא מובילה להכיר בכך ש'האלוהים [סובב את מכירתי]. למעשה בכך הוא
טוען, הפליאה גוברת על התער של אוקאם. התער של אוקאם הוא עיקרון חשיבה המורה כי אם
אתה יכול להסביר התרחשות באופן שיש בה מעט ישויות המחוללות אותה, אל תוסיף השערה
בדבר ישויות נוספות במערך הסיבתי. לכן, אם אפשר להסביר את הימצאותו של יוסף במצרים
כשהאחים הם הישויות הסיבתיות הגורמות לה, אין להוסיף גם את אלוהים כגורם סיבתי.
השל מורה שההצעה הזאת אין בכוחה להקהות את הפליאה, והפליאה כי שביל הכניסה של
השחקן הנוסף - אלוהים.
אפשר
לטעון שהפליאה היא תולדה של כמיהת האדם לפלא, ואין בה כדי להורות על קיומו. הנה כך
כותב אתגר קרת בסיפורו 'להטוט כובע':
בסוף המופע אני מוציא ארנב מהכובע. אני עושה את
זה תמיד בסוף כי ילדים מאוד אוהבים בעלי חיים. אני לפחות אהבתי כשהייתי ילד. ככה
אפשר לסיים את המופע ברגע השיא, הרגע שבו אני מעביר את הארנב בין הילדים והם
יכולים ללטף אותו, להאכיל אותו. פעם זה באמת היה ככה; היום ילדים קצת פחות
מתרגשים, אבל, בכל זאת, אני משאיר את הארנב לסוף. זה הטריק שאני הכי אוהב, זאת
אומרת שהכי אהבתי. העיניים שלי נשארות כל הזמן על הקהל, היד נכנסת לתוך הכובע,
מגששת עמוק בפנים עד שהיא מוצאת את האוזניים של קאזאם, הארנב שלי. ואז - א-לה-קזאם
- א-לה-קזאם! - אני מניף אותו החוצה. כל פעם זה מפתיע מחדש, עזבו את הקהל, אותי. כל
פעם שהיד שלי ממששת את האוזניים המצחיקות האלה בתוך הכובע אני מרגיש כמו קוסם.
ואפילו שאני יודע איך זה עובד, החלל המוצפן בשולחן והכול, זה בכל זאת כמו כישוף
אמיתי.
עוצמת
ההפתעה מובילה ל'כמו', כמו כישוף אמיתי. אבל יוסף הוא בעל תודעה חלופית - ביחס לאחים,
אצלו זה לא 'כמו'. אצלו זאת הפליאה, וזאת התמונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה