על ההתערבות [פרשת שמות]

על ההתערבות [פרשת שמות]

סיפור חניכתו של משה, מגלה את התכונות היוצרות מנהיג:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: 'לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?!'

וַיֹּאמֶר: 'מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?! הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?!'                                                                            [שמות ב' י"א - י"ד]

יש אירוע אלים. משה מתערב. פעם אל מול המצרי, פעם אל מול העברי. יש הבדלים בין המקרים, אבל יש מכנה משותף: משה מתערב. אנשים רבים אחרים לא היו מתערבים. משה מתערב. זה לא תנאי מספיק כדי להיות מנהיג, אבל זה תנאי הכרחי.

האם ההתערבות היא התנהגות הנדרשת מכל אדם, או שהיא התנהגות יוצאת דופן?

התורה מורה על צו: התערב!

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ה'.                                              [ויקרא י"ט ט"ז]

התלמוד מורה על המקרים בהם מתממש העיקרון הזה:

מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר 'לא תעמד על דם רעך'. [סנהדרין ע"ג ע"א].

הצו הזה יוצא דופן. בדרך כלל הצווים המוסריים, מורים לא לפגוע באחר. נדירים יותר הצווים המורים להעניק ולתת משלך לאחר. לקבוצה זו שייכים צווי הצדקה ומתנות העניים. נדירים עוד יותר הצווים המורים לפעול למען האחר.  בכלל אלה 'לא תעמוד על דם רעך', מורה שההתערבות איננה רק התנהגות נעלה, אלא שהיא חובה המוטלת על כך אדם ואדם. הרמב"ם מסכם את כל מנעד החיובים הנובע מהצו:

כל היכול להציל ולא הציל עובר על [ויקרא י"ט ט"ז] 'לא תעמוד על דם רעך', וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'.

משה לא היה מצווה, למרות זאת - התערב והציל. הסיפור הראשון נגמר טוב מבחינתו של משה, הסיפור השני פחות. לעיתים - מחיר ההתערבות כבד, כפי שראינו בפרשת השיטפונות ומותו של מוטי בן שבת. מערכת המשפט התקשתה לכלול את צו ההתערבות, אך לבסוף חוקק החוק:

(א)   חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.

(ב)   המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" - משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.

השופט ברק כתב על החוק:

לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו.

חשוב להתבונן בפער שבין התנהגות של היחיד - כמו משה - הפועל מתוך מניע מוסרי פנימי, ובין התנהגות המעוצבת על ידי החוק ומורה לכולם להתנהג כך. אני זוכר בילדותי המוקדמת, כבן חמש הייתי. נסעתי עם אבא שלי על הלמברטה, ברחוב עזה, בחנות הירקות - הניצבת שם עד היום - היתה קטטה. שתי חבורות התגוששו, עם שברי בקבוקים ודם הפציעות. אבא עצר את הלמברטה, הלך להפריד ביניהן. פחדתי, אמרתי שכואבת לי הבטן ואני רוצה הביתה. השיעור ב'לא תעמוד על דם רעך', נחקק בליבי...

אלתרמן כתב שיר על המתערב:

נזמר נא את שיר אליפלט

ונגידה כולנו בקול:

כאשר עוד היה הוא רק ילד,

כבר היה הוא ביש גדא גדול.

בו שכנים ושכנות דיברו דופי

ואמרו שום דבר לא יועיל -

אליפלט הוא ילד בלי אופי,

אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,

הוא נשאר מבולבל ומחייך,

מחייך מבלי דעת מדוע,

וכיצד ובשל מה זה ואיך.

ונדמה כי סביבו, זה מוזר,

אז דבר מה התרונן כה ושר.

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה.

כי סביב ככינור וחליל

מנגינה מאירה, מצלצלת.

אם נסביר לך מה זה יועיל,

איזה ילד אתה אליפלט.

בליל קרב ברעום אש מזנקת,

בין אנשי הפלוגה קול עבר:

העמדה הקדמית מנותקת,

מלאי תחמושת אזל בה מכבר.

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

ובשובו מהומם ופצוע,

התמוטט הוא, כרע וחייך.

הוא חייך מבלי דעת מדוע,

וכיצד ובשל מה…

תכונת המתערב, זה שאינו עומד על דם רעו, היא הפעולה ללא שאלות, בלי למה ובלי איך. יש מחלוקת מרתקת בין פרשני השיר. זיווה שמיר טוענת שהוא בונה את דמות הגיבור הישראלי, המקריב את חייו למען האחרים. אריאל הירשפלד טוען כי זה שיר מחאה על תמימותו של המתערב והמקריב, החייל הישראלי התמים שהחברה מנצלת את תמימותו. משה היה אליפלט. אף הוא, כבד פה ולשון, נתפס כאחר ומוזר בין אחיו. לא גדל ביניהם, אלא בארמון המלך. אבל הוא לא עמד על דם רעו, התערב, מסר את נפשו, ובכך נמצא ראוי להיות מנהיג.