על
הסירוב [פרשת ויחי]
ברכת
יעקב לבני יוסף, מובילה לדרמה פרוזאית אך חריפה:
וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם - אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ
מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל - וַיַּגֵּשׁ
אֵלָיו.
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ, וַיָּשֶׁת עַל
רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה, שִׂכֵּל אֶת
יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר...
וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ
עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ
מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: 'לֹא כֵן אָבִי, כִּי
זֶה הַבְּכֹר. שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ'.
וַיְמָאֵן אָבִיו,
וַיֹּאמֶר: 'יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל.
וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. [בראשית מ"ח]
ה'מיאון'
הוא לב הדרמה, הוא מתחיל כבר ב'שיכול'. שני אלה הם אמירת 'לא' למתבקש, לאחר. כשאומרים
'לא', נוקטים עמדה, עצמאות, חירות. נכנסים לעימות, לחיכוך. ה'מיאון' עובר כחוט
השני, במארג היחסים והזהויות שבין יעקב ליוסף: יעקב ממאן להינחם על יוסף, יוסף
ממאן להיענות לאשת פוטיפר - וחכמים אומרים שדמות דיוקנו של יעקב נגלתה לו ועזרה לו
לסרב, ועתה - יעקב ממאן ליוסף:
וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ,
וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר: 'כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה',
וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. [בראשית ל"ז ל"ה]
וַיְמָאֵן. וַיֹּאמֶר
אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: 'הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ
לוֹ נָתַן בְּיָדִי.' [שם ל"ט ח']
וַיְמָאֵן אָבִיו,
וַיֹּאמֶר: 'יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל.
וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. [שם מ"ח י"ט]
הסירוב
הוא מושג עומק, מעמודי היסוד של מקורות היהדות. עמידתו של אברהם מול ריבונו של
עולם, עמידת של משה, דברי איוב, וכן דברי הנביא ירמיהו - כל אלה מצטרפים לתמונה
אחת:
צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ
אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ:
מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה
שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד [ירמיהו י"ב א']
לפני
זמן זכיתי להנחות קבוצת רבנים ואימאמים. יחד למדנו - בין השאר - את פרשת אברהם
בסדום. הגענו לדברי אברהם:
'חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית
צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע!
חָלִלָה לָּךְ!
הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!'
[בראשית י"ח
כ"ה]
השייך
ג'מיל היה מופתע ואמר:'אם הוא מדבר אליו ככה, זה לא אלוהים.'
אבל
במקורות היהדות, הסירוב המיאון והביקורת, הם פסגת הקרבה. אני חושב שזה השורש העמוק
לצמיחת בית המדרש בעולמם של החכמים. הלב הפועם של בית המדרש היא ה'מחלוקת'.
'מחלוקת' היא סוג של 'סירוב'. אני מסרב לקבל את עמדתך. יהיה לי נוח וקל יותר
להסכים. אתה תאהב אותי. יהיה שקט. לא יטרידו את מנוחתי. המחלוקת היא התרחשות קשה,
לעיתים כואבת. יש בה סיכונים, יש ועליה יוציאו אותי מבית המדרש. אבל ככה זה במסורת
הזאת, בתרבות הזאת.
אומרים
שבולטות של עצם או ערך בתרבות, באה לידי ביטוי בריבוי מטבעות הלשון המתארים אותה.
הריבוי מורה על דקויות מדקויות שונות, המבחינות בין הגוונים הדקים של המושא. מה
שקיים - כך אומרים - אצל האסקימוסים לגבי שלג, ומשה קיים - כך אומרים - אצל
הבדווים לגבי הגמל, קיים בתלמוד ביחס ל'קושיא'. ה'קושיא' - היא אם ה'מחלוקת', היא
לא מקבלת את דברי האחרת, מסרבת וממאנת לקבל אותם. איש התלמוד יודע את ה'קושיא ואת
ה'פירוק', את ה'התקפה', את ה'זריקה' [ורמינהו'] ואת ה'הצבעה' [תנן התם']. הוא
מתחיל בשאלות בירור, כמו מתאגרף שמתחיל באגרופים קטנים ומהירים: 'היכי דמי?' [איך
אתה מדמה את עמדך?], 'מנא הני מיל?י' [מניין הדברים האלה] 'תנא היכא קאי?' [על מה
עומד / מסתמך התנא?]. מכאן לשאלות החריפות יותר: 'מאי שנא?' [מה ההבדל בין זה
לזה?] 'והא קא חזינן?' [איך אתה אומר זאת, הרי אנו רואים במציאות אחרת?] 'והא אנן
תנן...?' [איך אתה אומר זאת והרי שנינו במשנה אחרת?] 'לא סלקא דעתך' [לא יעלה על
הדעת ש...] 'ולטעמייך קשיא...' [לטעם שלך, לשיטתך - קשה], 'ולדידך קשיא' [ולך
קשה], 'אפילו למאן דאמר...' [אפילו למי שאמר כך וכך, לא ייתכן שיאמר כמוך],
'אדרבה' [ההפך ממה שאתה אומר], 'היא הנותנת' [מהסיבה שהעלית נובע הפך מה שאתה
טוען], 'משם ראיה' [מההתקפה שלך עלי יש ראייה נגדך], 'וכללא הוא?' [האם מה שאתה
אומר זאת אמת כללית, הרי יש יוצאי דופן?] 'פשיטא?!' [זה כל כך פשוט שאת זה לא צריך
היה לומר], 'הא תו למה לי? [את זה אני כבר יודע, למה צריך להוסיף ולומר?] 'הא גופא
קשיא' [זה גופו קשה, יש כאן סתירה פנימית], 'מאי חזית? [מה ראית לומר דבר הזוי
שכזה], 'מאי לאו?' [האם לא נובע מכאן כך וכך?] 'מאי קמשמע לן? [מה בא להשמיע
לנו?], 'מה נפשך...' [כל אחת מהאפשרויות להבין את הדבר מובילה למבוי סתום].
זאת
תרבות של מאון וסירוב ומחלוקת וקושיה. 'אני מסרב, לכן אני קיים'. כך כותב אלבר
קאמי בספרו המופלא 'האדם המורד', המתבונן במרד ובסירוב מזוויות רבות:
...לאדם שמורות איפוא אפשרויות של פעולה
ומחשבה... כל מפעל יומרני על המידה מתגלה כמלא סתירות. אין המוחלט ניתן להשגה
בהיסטוריה... אין היא אלא אפשרות, שראוי לנו לעשותה פורייה על ידי מרד ערני...
מקדמים את ההיסטוריה אנשים היודעים ברגע נתון גם לקום עליה... החיים האמיתיים
מצויים בלב ליבו של קרע זה. החיים הם קרע זה עצמו, הרוח המרחפת על פני וולקאנים של
אור, הטירוף שבצדק, אי הוויתור המייגע של חוש המידה. בקצה גבולה של הרפתקת מרד
ממושכת זו לא יהדהדו באוזנינו נוסחות של אופטימיות, שאין לנו צורך בהן באסוננו
הגדול, אלא מילים של אומץ לב ותבונה, אשר במוך לים יש בהן אפילו משום מוסר ['האדם
המורד', עמ' 252 בתרגום העברי].
יעקב
הממאן, מהווה עבורנו מגדלור של זהות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה