על ההיפוך [פרשת בוא]

על ההיפוך [פרשת בוא]

איך מוציאים עם מעבדות לחירות? על פניו, המתכון של סיפור היציאה בפרשותינו - מכות השוברות את רוח המשעבד, מובילות בסופו של דבר לשחרור. התבוננות בפרטים מגלה תמונה אחרת. כך מסופר לאחר תיאור מכת החושך:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: 'לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה', רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג, גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם.'

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: 'גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת, וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ.

וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה, כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה', עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה.'            [שמות י' כ"ד - כ"ו]

ומיד לאחר מכן, דבריו של ריבונו של עולם למשה, לקראת המכה האחרונה - מכת בכורות:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: 'עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם, מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה.

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.'

וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם.'                                               [שם י"א א' - ג']

מה המכנה המשותף לשני הקטעים?

כך לא מדברים עבדים. יש כאן יוזמה ותביעה, 'גם אתה תתן'. הם ישאלו כלים. וזה עובד, הם מוצאים חן והמצרים נותנים. אין כאן פאסיביות, אין כאן תגובה סבילה. יש כאן הגדרה, מה אנחנו רוצים, מה אנחנו דורשים.

תומאס קון כתב ספר רב השפעה ונתון במחלוקת, 'המבנה של מהפכות מדעיות'. זה ספר בתולדות המדע, ההופך לספר בפילוסופיה של המדע. הטענה המרכזית שלו מורכבת משני רכיבים: ראשית - בכל תקופה יש פרדיגמה מחשבתית, תשתית כוללת ומסגרת בה משובצת כל תיאוריה וכל מושג מדעי. בתקופה אחרת, ייראה כי התשתית כוללת מיתוסים ואמונות טפלות, בזמן אמת - זאת מסגרת החשיבה. שנית - השינוי במדע איננו נבנה אריח על גבי לבנה, אלא בנקודה מסוימת נשברת הפרדיגמה ומוחלפת באחרת. אז, במסגרת החדשה, אפשר לחשוב מחדש ואחרת ולפרוץ אל עבר אופקים חדשים. הנה קטע - אחד מיני רבים - המתאר את עבודתו:

...אך בשנים האחרונות כמה היסטוריונים של המדע מתקשים יותר ויותר למלא את התפקידים שמועידה להם תפיסה זו התפתחות בדרך של הצטברות. בתור רושמי תולדותיו של תהליך הצטברותי הם מגלים שמחקר נוסף מקשה, ולא מקל, על מתן תשובות לשאלות כגון: מתי נתגלה החמצן? מי הגה ראשון את רעיון שימור האנרגיה? אצל אחדים מהם הולך וגבר החשד, שמא הטעות היא פשוט בסוד השאלות הנשאלות. אוי אין המדע מתפתח באמצעות הצטברות של תגליות והמצאות בודדות. בד בבד נתקלים אותם היסטוריונים בקשיים גדלים והולכים בבואם להבחין בין המרכיב ה'מדעי' בתצפיות ובאמונות העבר, ובין מה שכינו קודמיהם בלא היסוס 'טעות' או 'אמונה טפלה'. ככל שהם מתעמקים, למשל, בתורת הדינמיקה של אריסטו, או בכימיה של הפוגיסטון, או בתמודינמיקה קלורית, הם הולכים ומשתכנעים כי השקפות אלה על הטבע שרווחו בזמנן היו בכללן לא פחות מדעיות ולא יותר פרי של מוזרות אנושית מאלה הרווחות היום. אם אמונות מיושנות אלה ראויות להיקרא מיתוסים, הרי שמיתוסים עשויים להיווצר על ידי אותם סוגי שיטות עצמם המובילים אותנו היום אל הידיעה המדעית, ואפשר להחזיק בהם מאותן סיבות עצמן שבגללן מחזיקים בידיעה המדעית. אם, לעומת זאת, הן ראויות להיקרא מדע, הרי שהמדע כלל בתוכו חטיבות של דעות שלחלוטין אינן מתיישבות עם אלה המקובלות עלינו היום. כשעומדות לפניו אפשרויות אלה, על ההיסטוריון לבחור באחרונה. עקרונית, העובדה שנזנחו אינה עושה תיאוריות שעבר זמנן לבלתי מדעיות.

                                                                           [עמ' 34 - 35 בתרגום העברי]

הספר של קון התקבל, יש אומרים יותר מידי. הביקורת טוענת שמאז מרבים להשתמש במושג פרדיגמה, וכל שינוי מתואר כשינוי בפרדיגמה. אבל שינוי פרדיגמה הוא שינוי מסוג אחר, מהתשתית. נראה לי שהמעבר מעבדות לחירות הוא שינוי שכזה. המעבר מחשיבה של עבד לחשיבה של בן חורין, מאופן ראיית העולם של העבד לאופן ראיית העולם של האדם החופשי. אחד הביטויים לשינוי העמוק הזה, הוא מעבר מחשיבה מגיבה לחשיבה יוזמת. משה עם ה'גם אתה תתן בידנו' או הפנייה למצרים ש'ישאילו'... זה שינוי פרדיגמה.

יהודה עמיחי חותם את ספר שיריו 'פתוח סגור פתוח' בשיר פיצצת הזמן היהודי':

עַל שֻלְחָנִי יֵש אֶבֵן שֶחָרוּת עָלֶיהָ "אָמֵן" שֶבֶר אֶחָד

נִצוֹל מֵאַלְפֵי רִבּוֹא שִבְרֵי מַצֵבוֹת שְבוּרוֹת

בְבָתֵי קְבָרוֹת יְהוּדִיִים. וְאֲנִי יוֹדֵעַ שֶכֹל

הַשְבָרִים הָאֵלֶה

מְמַלְאִים עַכְשָו אֶת פִצְצַת הַזְמַן הַיְהוּדִית

הַגְדוֹלָה

עִם שְאַר שְבָרִים וּרְסִיסִים שִבְרֵי לוּחוֹת הַבּרִית

וְשִבְרֵי מִזְבָחוֹת וְשִבְרֵי צְלָבִים וּמַסְמְרֵי צְלִיבָה

חֲלוּדִים

עִם שִבְרֵי כּלֵי בַית וּכְלֵי קֹדֶש וְשִבְרֵי עֲצָמוֹת

וְנַעֲלַיִם וּמִשְקָפַיִם וְאֵיבָרִים מְלָאכוּתִיִים

וְשִנַיִם תוֹתָבוֹת

וְקֻפְסוֹת פּח רֵיקוֹת שֶל רַעַל מַשְמִיד. כֹל אֵלֶה

מְמַלְאִים אֶת פִצְצַת הַזְמַן הַיְהוּדִית עַד אַחֲרִית

הַיָמִים

וְאַף עַל פִי שֶאֲנִי יוֹדֵעַ עַל כָל אֵלֶה וְעַל אַחֲרִית

הַיָמִים

הָאֶבֶן הַזֹאת עַל שֻלְחָנִי נוֹתֶנֶת לִי שַלְוָה

הִיא אֶבֶן אֱמֶת שֶלֹא יִהְיוּ לָה הוֹפְכִין

אֶבֶן חֲכָמָה מִכּל אֶבֶן חֲכָמִים, אֶבֶן מִמַצֵבָה שְבוּרָה

וְהִיא שְלֵמָה מִכֹל שְלֵמוּת

אֶבֶן עֵדוּת עַל כָל הַדְבָרִים שֶהָיוּ מֵעוֹלָם

וְעַל כָל הַדְבָרִים שֶיִהְיוּ לְעוֹלָם אֶבֶן אָמֶן

וְאַהֲבָה

אָמֵן , אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן.

האבן עליה כתוב 'אמן' היא הפצצה בעיניו, היא העדות, היא האהבה. אבל פצצת הזמן היהודית איננה עניית אמן. להפך, היא היכולת לשבור את השעבוד לפרדיגמות, לחרוג מהן, לא לענות אחריהן אמן, ליזום דברים חדשים, תביעות חדשות, יצירות חדשות. 'אין בית המדרש ללא חידוש' היא סיסמת בית המדרש. לטעמי, היא המגלמת את הרוח של העם שמאז יצא מעבדות לחירות, מסרב להשתעבד וחוזר וקורע את הכבלים הכובלים את חשיבתו.