על המידה ומעבר לה [פרשת ויקהל פקודי]

על המידה ומעבר לה [פרשת ויקהל פקודי]

פרשות המשכן נפתחו בפרשת תרומה, היא עצמה פתחה בקריאה לנדיבות הלב:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה,

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ,

תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.'           [שמות כ"ה א' - ב']

פרשותינו - ויקהל פקודי, הן פרשות היישום. משה פותח ומעביר את הדברים האלה הלאה, אל העם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה',

כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה',

זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.           [שם, ל"ה ד' - ה']

השלב השלישי - לאחר דברי ריבונו של עולם ולאחר דברי משה - היה הביצוע. תיאור הביצוע הוא תיאור מופלא המצליח בשפה פרוזאית להעביר את צונאמי הלב הנדיב שהביא שפע של תרומות מכל חלקי העם לשם בניית המשכן:

וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה.

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ...

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ...

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ...

וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ...

וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ...

כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא... הֵבִיאוּ...     [שם שם כ' - כ"ט]

צוות העבודה בראשות בצלאל אוסף את התרומות, וכאן מופיע הקטע המפתיע:

וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ,

אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים.

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

'מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא,

מִדֵּי הָעֲבֹדָה,

לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.'          [שם ל"ו ד' - ה']

הם מביאים יותר מידי! אפשר היה לחשוב על סיפור אלטרנטיבי. אם יש יותר, נבנה משכן מהודר יותר. אבל לא. היה להם חזון ברור - מה צריך להיות. מה שמעבר לכך - מיותר. משה נענה לקולם:

וַיְצַו מֹשֶׁה,

וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר:

'אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ!'

וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.             [שם שם ו']

זה לא היה להם קל, צריך היה לכלוא את הלב הנדיב. והתוצאה:

וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם

לְכָל הַמְּלָאכָה

לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ

וְהוֹתֵר.             [שם שם ז']

מה זה? אם 'דים' אז לא 'הותר', ואם 'הותר' אז לא 'דים'?!

כנראה, גם כשבלמו את נדיבות הלב, היה מרחק בלימה, ומצד אחד עצרו את השפע - ו'דים', ומצד שני לא הצליחו בדיוק בזמן ו'הותר'.

ההסתפקות מזכירה שתי תמונות. כאשר מציע יעקב לעשיו את מתנותיו, אומר לו עשיו:

יֹּאמֶר עֵשָׂו:

'יֶשׁ לִי רָב.

אָחִי.

יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ'.           [בראשית ל"ג ט']

משה נותן לעם הוראות ביחס למן:

'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה':

לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ

עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת

מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם

אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.'

הם נענים למידה שהוא מודד להם:

וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וַיִּלְקְטוּ

הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.

וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר

וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה

וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר

אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ.

אלא שאז הוסיף משה עוד כלל:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:

'אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר'.

על הכלל הזה, קשה היה לחלק מהאנשים לקיים:

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה

וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר

וַיָּרֻם תּוֹלָעִים

וַיִּבְאַשׁ.

וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה.            [שמות ט"ז ט"ז - כ']

מדוע לא שמעו אל משה? מקום אחר בוא מופיע 'ולא שמעו אל משה' יכול ללמדנו: משה פורש בפני עם העבדים את חזון היציאה ממצרים. והם בתגובה:

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה

מִקֹּצֶר רוּחַ

וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.            [שמות ו' ט']

העבודה הקשה מנעה את יכולת ההקשבה, היא הביאה לקוצר רוח. אצלנו אין עבודה קשה, אבל קוצר רוח יש. הרוח הקצרה שאיננה יכולה לדחות סיפוקים, להתנהל ברוח ארוכה.

הרוח הארוכה, היא דרך אחת להגיע אל המידה הנאותה. לא להפריז. אתה נושם עמוק, נושף ומשחרר את החרדות שלא יהיה די, שלא יהיה מספיק. יש דרכים נוספות. מי שיש לו חוש מידה, מבין ומרגיש שהמיותר הוא מותר. המותר פוגם בשלמות, כפי שכותב הרמח"ל במסילת ישרים:

ואמר כמו כן (תהילים קיט): 'צרופה אמרתך מאד, ועבדך אהבה'. כי באמת העבודה האמתית צריכה להיות צרופה הרבה יותר מן הזהב ומן הכסף, והוא מה שנאמר על התורה (שם יב): 'אמרות ה' אמרות טהרות, כסף צרוף בעליל, לארץ מזוקק שבעתים'. ומי שהוא עובד ה' באמת, לא יסתפק בזה במעט ולא יתרצה לקחת כסף מעורב בסיגים ובדילים, דהיינו, עבודה מעורבת בפניות לא טובות, אלא הזך והטהור כראוי...

המידה המתאימה ללא מותר, היא זיכוך הסיגים. אך יש בה עוד ממד, כפי שמטיבה לתאר רחל המשוררת:

בְּלֹא נִיב, בְּלִי נוֹעַ,

רֶגַע אֶחָד אָרֹךְ,

לְחוּצָה אֵלֶיךָ

בְּעַרְבֵי רַחֲמִים וָרֹךְ –

אֵדַע מַרְגּוֹעַ

שֶׁל הֵלֶךְ מֻכֵּה-שָׁרָב

הַיּוֹשֵׁב לָנוּחַ

בְּצֵל הַיַּעַר הָעָב.

אֶשְׁכַּח שָׁכוֹחַ

כִּי יָצְאָה בִּי יַד הַגּוֹרָל

הַהוֹפֵךְ לְאֵבֶל

אֶת חַג חַיֵּינוּ הַדָּל. –

לְחוּצָה אֵלֶיךָ

בְּעַרְבֵי רַחֲמִים וָרֹךְ

בְּלֹא נִיב, בְּלִי נוֹעַ,

רֶגַע אֶחָד אָרֹךְ – –

יש זמנים - כמו הזמן הזה שנגזר עלינו, עת הקורונה - שבהם עלינו לעצור את השטף, את התנועה. הדיבור עם האחרים מתמעט, כי אסור לנו לפגוש אותם. אפשר להפוך את ההדממה הזאת לרחמים ורוך, למרות הלחץ. אפשר דווקא בהם למצוא מרגוע, מנוחה. דווקא ההתכנסות הזאת, מאפשרת למחוק את מאורעות החיים, את מכות יד הגורל. ההתכנסות אל אטום הקיום, הזך, המזוכך, אל ההצטרפות האמיתית.