על המנחה [פרשת ויקרא]

על המנחה [פרשת ויקרא]

פרשת ויקרא, פותחת בפרישת מערכת הקורבנות. המערכת נחלקת לשניים, בחלק האחד הקרבנות מהחי, בחלק השני - הקורבנות מהצומח. שמו של הקרבן מהצומח: 'מנחה'.

חלוקה אחרת של הקרבנות, היא לקרבנות החובה מול קרבנות הנדבה. בקבוצת קורבנות הנדבה נחלקו הנודבים לשניים: העשירים היו מביאים קורבנות יקרים, העניים - קורבנות זולים. הקורבנות היקרים הם השוורים והכבשים, הקורבנות הזולים - התורים [יונים] ו... המנחה הבאה מהצומח.

לאור 'הטבלה המחזורית' הזאת של הקורבנות, נמקד את מבטנו ואת ההתבוננות שלנו, במנחה.

החכמים ברגישותם הלשונית, שמו ליבם לתופעה הבאה: בקורבנות מן החי נאמר 'אדם כי יקריב...', במנחות: 'נפש כי תקריב...' על כך אמרו החכמים:

מה נשתנתה מנחה שנאמר בה 'נפש'?

אמר הקדוש ברוך הוא:

'מי דרכו להביא מנחה?

עני.

מעליה אני לפניו, כאילו הקריב נפשו לפני.' [ילקוט שמעוני, ויקרא, ב']

אפשר לקרוא את הדברים באופן כלכלי. העני מקריב מהונו כדי להקריב את המנחה, יותר משהעשיר מקריב כדי להביא קורבן יקר. אפשר לקרוא את הדברים באופן קיומי, המתאים לימים אלה: המנחה הפשוטה מביאה לידי ביטוי רובד פנימי יותר של הקיום, לא הרכוש החיצוני והמוחצן, אלא הנפש.

יש נטייה לבוז ל'מנחה'. על כך אמרו החכמים:

מעשה באישה אחת שהביאה קומץ של סולת, והיה כהן מבזה עליה ואמר:

'ראו מה הן מקריבות?!

מה בזה לאכול?

מה בזה להקריב?'

נראה לכהן בחלום:

'אל תבזה עליה. כאילו נפשה הקריבה.' [מדרש רבה]

קרבן המנחה, מחזיר אותנו אל היסודות הקמאיים של התרבות. ב'מקורות היהדות' הם מתוארים בפרשת בראשית:

...וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לַה'.

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא, מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן.

וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ,

וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה.

וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד,

וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן:

לָמָּה חָרָה לָךְ?

וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב -

שְׂאֵת.

וְאִם לֹא תֵיטִיב -

לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ

וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ

וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. [בראשית ד' ב' - ז']

המוני קולמוסים השתברו, להסביר מדוע שעה אלוהים לקרבן הבל, ולא שעה לקרבן קין. [בסוגריים: איך זה עבד? מה פירוש שהוא שעה או לא שעה? גוסטב דורה, מאייר התנ"ך הגדול, תיאר את עשן קרבן הבל עולה לשמים, ואילו עשן קרבן קין מפוזר על ידי הרוח...]. הנטייה היא לשים את הדגש על כך, הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, מהטוב ביותר, קין הביא... סתם...

לא די בדבר, מה שקובע את ערכו היא התודעה והרגש הנלווים אליו. המנחה לוקחת אותנו אל יסודות הקיום, אל הפשוט, הזול, הראשוני. אבל זה לא יכול להיות פטנט טכני, צריכות להתלוות לכך תודעה ורגש.

הנביא מלאכי - אחרון שנים עשר הנביאים - ניבא והוכיח על הסתאבות מלאכת הקורבנות:

בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו.

'וְאִם אָב אָנִי, אַיֵּה כְבוֹדִי?!

וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי, אַיֵּה מוֹרָאִי?!'

אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם, הַכֹּהֲנִים, בּוֹזֵי שְׁמִי.

וַאֲמַרְתֶּם: 'בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ?!'

'מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל.'

וַאֲמַרְתֶּם: 'בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ?!'

'בֶּאֱמָרְכֶם: 'שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא'.

'וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ, אֵין רָע?! וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה, אֵין רָע?! הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ' אָמַר ה' צְבָאוֹת.

וְעַתָּה, חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ, מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת. הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים?!' אָמַר ה' צְבָאוֹת.

'מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם. אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם' אָמַר ה' צְבָאוֹת, 'וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם.

כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה. כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם' אָמַר ה' צְבָאוֹת. [מלאכי א']

הכל הושחת, גם קורבנות הבהמה וגם המנחות. בכל הספר הקטן והחשוב הזה, מתחבט הנביא כיצד לבנות מחדש את המקדש ואת מעמד הכהנים. הוא מציע לכהנים להתמקד בתפקיד המורה:

כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת

וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ

כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. [ב' ז']

ולבסוף הוא אומר:

וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף,

וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי,

וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף,

וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה.

וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם,

כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת.     [ג' ג' - ד']

הזיקוק של הקרבן שהסתאב, מוביל מצד אחד לטהרת הלב מכל המעקשים הכרוכים בקורבנות, ומצד שני מוויתור על קרבנות החיות והצטמצמות אל המנחה. ככה זה בעת שידוד מערכות, נסוגים לאחור ומנסים להתחיל מבראשית, טוב יותר, נקי יותר, פשוט יותר.

עגנון כתב סיפור 'פת שלימה', סיפור סוריאליסטי השייך לספר המעשים. שני צירים לסיפור. האחד - המספר רעב, הולך למסעדה ומנסה לאכול. לאחר עיכובים רבים ומשונים, כדרכו של עגנון, הוא סוף סוף מתיישב במסעדה.

אחר שעה או פחות מכן בא מלצר אחד והשתחווה לפני ושאל מה האדון מבקש. מה ביקשתי ומה לא ביקשתי. הראיתי על לוח המזונות ואמרתי לו שיביא מה שיביא. וכדי שלא אהא בעיניו הדיוט שאוכל ואינו בורר הוספתי ואמרתי לו דרך חשיבות אבל מבקש אני פת שלמה. ניענע לי המלצר ראשו ואמר מיד אני מביא לו מיד אני מביא לו.

באופנים מאופנים עגנוניים מתעכבת ההזמנה, עד שיורד הלילה והמספר נותר לבדו, ישן בישיבה במסעדה הריקה:

לא האיר היום עד שנתעוררתי לקול משרתים ומשרתות שבאו לכבד את הבית. ראו אותי והביטו בבהלה כשמטאטאיהם בידיהם. לסוף התחילו צוחקים ושאלו מי הוא זה שמוטל כאן? בא המלצר ואמר זהו אותו שביקש פת שלימה.   

בצד ציר הסיפור הזה, יש ציר שני. פגישה הד"ר יקותיאל נאמן, מחשבות על ספרו שיש מפקפקים מי כתבו, איגרות שהוא נותן למספר כדי שישלח אותן בדואר והמספר משתהה ומתעכב ולא מוסר. ואל מול ד"ר נאמן, מר גרסלר הפרוע והמפתה. פרשניו של עגנון הורו, הד"ר נאמן הוא משה רבנו, ספרו הוא התורה, והוא מבקש מהמספר להמשיך אותה באגרות הנשלחות. בציר זה מיטלטל המספר בין הנאמנות לתורה ולמסורת, לבין ערעורה ופנייה אל היצר. מה שלא נתבאר - עד כמה שאני יודע - הוא מה הקשר בין הצירים? בין ציר הנאמנות למסורת וערעורה לבין ציר הפת השלמה.

הפת השלמה דומה למנחה, מנחת השעורים. כמו המנחה שבספר מלאכי, היא מסמנת את החיים הראויים הפשוטים, המזוקקים, השלמים. אליהם חותר המספר מתוך החיבוטים בין המסורת ליצר.

בספר 'עשו', מספר מאיר שלו על משפחת אופים. האב האופה, רוצה שבנו בנימין ימשיך את דרכו. הבן מסרב. הוא מתגייס לסיירת, ודווקא אז חלה התקרבות בין האב ובין הבן.

בשלוש בלילה, בגשם נורא, פתאום נכנסו למאפייה שני חיילים. חצי מתים, רטובים עד העצמות, רועדים מעייפות ומקור. הצבא עושה כאן כל הזמן ניווטים בסביבה, והמסכנים האלה, שהם מריחים ריח של מאפייה באמצע הלילה, הם פשוט משתגעים. אתה יודע איך זה שבן אדם שקר לו ומתגעגע הביתה. עוזבים הכל ורצים בעיניים עצומות בשביל חתיכה לחם מהתנור. אבל אז, מי השלישי שנכנס ומחבק אותי? בנימין. הלו, אבא!... בחיבוק שלו הרגשתי כמה גדל, כמה מעט התחבקנו שהיה ילד, כמה מעט התחבקנו בכלל. לא הרגשתי אותו צומח בין הידיים שלי. לא הרגשתי את המשקל, את הגובה הזה, את השרירים. מיד רצתי להעיר את לאה, להביא להם בגדים יבשים, וכשאני חוזר, מה אני רואה? בנימין, כמו שהוא רטוב ועייף, עומד ומכניס את התבניות לגארה. [238]

החזרה אל הלחם, החזרה אל האב, החזרה אל העבודה. בעת שבר ומאמץ עילאי וקושי, הנפש זקוקה לשוב הביתה. אל הראשוני, אל המקור, אל המנחה.