על המומים [פרשת אמור]

על המומים [פרשת אמור]

פרשת אמור מורה, בין השאר, איסור להקריב קורבנות בעלי מום.

כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם

לֹא תַקְרִיבוּ

כִּי

לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם.                                [ויקרא כ"ב כ']

לכאורה, היגד פשוט. אתה מתארח, מביא מתנה. אל תביא מתנה שבורה!

כאשר החל בית המקדש להסתאב, הכוהנים חדלו למלא את תפקידם כראוי והמוכנות של העם להביא את הקורבנות התרופפה, הטיח בהם הנביא:

'בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו.

וְאִם אָב אָנִי, אַיֵּה כְבוֹדִי?!

וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי, אַיֵּה מוֹרָאִי?!'

אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי.

וַאֲמַרְתֶּם: 'בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ?!'

'מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל.'

וַאֲמַרְתֶּם: 'בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ?!'

'בֶּאֱמָרְכֶם 'שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא.'

וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ  - אֵין רָע.

וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה - אֵין רָע.

הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ' אָמַר ה' צְבָאוֹת. [מלאכי א' ו' - ט']

אף כאן אותה ההנחה: לא מביאים מתנה שבורה. אלא שהסוגיה קשה יותר. התורה פוסלת לא רק את הקרבן השבור והנכה, אלא גם מקריב כזה. כך נאמר בפרשתנו:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

'אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם

אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם

לֹא יִקְרַב

לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.'                             [ויקרא כ"א י"ז]

התורה לא מסתפקת בהיגד כללי, אלא מונה את המומים הפוסלים את הכהן: העיוור, הפיסח, החרום, השרוע, שבור יד, שבור רגל, גיבן, דק, תבלול בעינו, גרב, ילפת, מרוח אשך.

בעיני התורה, וכך בעיני הפרשנים עד העת החדשה, נראה נכון וראוי שהאדם הנכה לא יוכל לשמש ככהן במקדש. רק בעת החדשה, ההיגד הזה נתפש כבעייתי. רבי שמשון רפאל הירש [1808 - 1888] מרגיש צורך להצדיק אותו, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק - בעל ה'משך חכמה' [1843 - 1926] כבר מצביע על פער בלתי ניתן לפתרון בגבולות התבונה האנושית. כך כותב הרש"ר הירש:

מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עיוורים ופסחים, נכים ודוויים וחולים; לא לשם כך נבנה המזבח, כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפואות פלאים לחוליו. כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו שם לחיי מעש של עבודת ה'; וכך יזכו בברכת ה' של רעננות נעורים וכוח חיים. החיים והגבורה, לא המוות והחולשה שוכנים במזבח ה'; והוא דורש את התמסרות האדם השלם, והאדם בשלמותו יעלה שם ויפרח... משום כך אנשים תמימים - ולא בעלי מום - יקריבו את הקרבנות של מקדש התורה... שם אין אנשים שבורים; "כי כל - איש אשר - בו מום לא יקרב": בעל מום לא יוכל לייצג את האדם המצוי בקירבת ה'.

כפי שקורה פעמים רבות: כשאתה מסביר את מה שהיה לפניך מובן מאליו, זה נשמע גרוע יותר [לפחות באוזני]. ה'משך חכמה' כותב כך:

...לכן היה מן התחבולה האלוקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר בכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו גזירה מהשם יתברך מטעם הכמוס אצלו... אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו - גם כן "לא יקריב", אף שוודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו...

יש פער, ורק 'התחבולה האלוקית' גוזרת לפסול את הכוהן הנכה.

מה עמדתם של החכמים בסוגיה זו? לכאורה, הם ממשיכים את עמדת התורה שבכתב. כדרכם, הם מפתחים ומרחיבים את תורת המומים:

מומין אלו [מומי הבהמה]

בין קבועין בין עוברין

פוסלין באדם.

יותר עליהן באדם...                    [בכורות ז' א']

אלא שמי שמתבונן בעומקה של משנת החכמים, מבחין בשינוי. השינוי לא בא לידי ביטוי בתורת הקרבנות והכוהנים [ואחר כך אעלה השערות מדוע], אלא בתורת האדם. שני סיפורים מכוננים בתלמוד [אנא, קיימו נא את הוראת החכמים: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', ואל תאמרו בלבבכם 'אה... מי לא מכיר...] , רומזים על השינוי:

מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: 'שלום עליך רבי!' ולא החזיר לו. אמר לו: 'ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?' אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! - אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? - אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. - אמרו לו: מפני מה? - אמר להם: כך וכך עשה לי. - אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. [תענית כ' ע"א - ב']

בסיפור הזה, יש השלמה עם הכיעור - שהוא אחי הנכות. כך רצה אלוהים [שימו לב שזה מהלך הפוך למהלך של בעל המשך חכמה שהוזכר לעיל]. הוא יוצא כנגד הנטייה האנושית, לפסול את הכיעור ולהדיר אותו. בסיפור הבא יש שלב מתקדם יותר:

אמרה לו בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה: 'אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער!' אמר לה: אביך שם את היין בכלי חרס. אמרה לו: 'אלא במה ישים?' - אמר לה: 'אתם אנשים חשובים, שימו בכלי זהב וכסף.' הלכה ואמרה לאביה. שמו את היין בכלי זהב וכסף - והחמיץ. באו ואמרו לקיסר. אמר לביתו: 'מי אמר לך כך?' אמרה לו: 'רבי יהושע בן חנניה'. קראו לרבי יהושע. אמר לו הקיסר: למה אמרת לה כך?' אמר לו: 'כשם שאמרה לי - אמרתי לה.'

[על כך שואל התלמוד]: 'והרי יש אנשים יפים שלומדים והם חכמים?' [ותשובתו:] 'אם היו מכוערים, היו לומדים יותר. [תענית ז' ע"א]

כאן כבר לא רק השלמה עם הכיעור והמום, אלא טענה שהמכוער ובעל המום הוא המגיע להישגי תבונה גדולים יותר. בכדי שהתיאור יהיה מלא יותר, נזכור שרבי יהושע לא היה רק מכוער, אלא גם עני. כשרצה רבן גמליאל [העשיר המופלג] לרצות אותו, הלך לביתו כדי לבקש ממנו סליחה על שפגע בו. כשהגיע רבן גמליאל לביתו של רבי יהושע, הגיב בפליאה: 'מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה!'  רבי יהושע הגיב בחומרה ואמר לרבן גמליאל: 'אוי לו לדור שאתה מנהיגו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים'. [ברכות כ"ח]. חכמים טענו שוב טענה חמורה יותר: 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה' [נדרים פ"א ע"א]. הטעם הוא 'ייזל מים מדלייו', ובמקום אחר הם ביארו - 'מה מים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה [תענית ז' ע"א]. הצירוף - מום, כיעור, עוני, הוא הצירוף בתרבות לאחר הנבזה והמודר. חכמים חתרו לעמדה שלא רק מתירה את ההדרה, אלא רואה דווקא בו - השבור - את השלם.

זאת איננה עמדה מקרית, היא נובעת מהסיפור הגדול של החכמים, מיזם החכמה. הנה שותף רחוק למיזם, בעולם אחר ובתרבות אחרת - סוקרטס. בדיאלוג 'המשתה', מדמה אלקיביאדס את סוקרטס לסטיר, יצור מכוער שתוכו יפה. כשם שסוקרטס היה מכוער, כך היתה גם גישתו לכיעור של האחר:

... עד היכן סבורים אתם גדוש תוכו יישוב דעת? דעו נא שלא אכפת לו כלל, אם מישהו יפה מראה; לכך יבוז במידה ששום אדם לא יעלה על דעתו. ואף לא איכפת לו אם מי שהוא עשיר, או אם יתרון אחר לו מיתרונות אלה שהמון העם רואה בהם את האושר... [בתרגום ליבס, כרך ב' עמ' 147].

המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, מתבוננת באדם בגלגולי ההיסטוריה, ומורה כי הגוף המועד לשבר - הוא הוא האדם מאז ועד עתה:

עינויים / ויסלבה שימבורסקה

דבר לא השתנה.
הגוף עודו כָּאוּב,
מוכרח לאכול, לנשום אויר, ולישון,
הוא בעל עור דק, וממש מתחתיו הדם,
מצויד בכמות נכבדה של ׂשִנַּיִם וצפָּרְנַיִם,
עצמותיו נִתָּנוֹת לשבירה, פרקיו למתיחה.
בַּעִנּוּיִים לוקחים את הדברים הללו בחשבון.

דבר לא השתנה.
הגוף רועד, כפי שרעד
לפני יִסּוּדָהּ של רומא ואחריו,
במאה העשרים לפני ישו ואחריו,
הָעִנּוּיִים הִנָּם, כמות שהיו, רק האדמה קטנה
וכל הדברים קורים כְּאִלוּ מעבר לקיר ממש.

דבר לא השתנה.
רק נוספו אנשים,
לצד עברות ישנות הופיעו חדשות,
ממשיות, מומצאות, רגעיות, לא-קימות,
אך הזעקה, שהגוף אחראי לה,
היתה, עודנה ותהיה זעקת-חַפּוּת
על-פי קנה-מִדָּה וְגֹבַה-צליל עתיקי יומין.

דבר לא השתנה.
אולי רק הַמֶחווֹת, הטקסים, המחולות.
תנועת הידים המגוננות על הראש
נותרה, בכל זאת, בעינה.
הגוף מתפתל, מתפרע ומנסה להחלץ,
מתמוטט ארצה, מכופף ברכים,
מכחיל, מתנפח, מגיר רֹק ומדמם.

דבר לא השתנה.
מלבד שטף הנהרות,
קוי מתאר של יערות, חופים, מדבריות וקרחונים.
בינות לנופים האלה הַנְשָׁמׁנֶת משוטטת,
נעלמת, שבה ומופיעה, מתקרבת, מתרחקת,
זרה לעצמה, בלתי-נתפשת,
בוטחת-לא-בוטחת בקיומה,
בעוד הגוף הוֶֹה וְהוֶֹה וְהוֶֹה
ואין לו מפלט.

חכמים - הן חכמינו שלנו והן חכמי היוונים - הרגישו שלמרות שלגוף הפצוע והשבור אין מפלט, לרוח יש מפלט. ולא עוד, אלא שהיא במלואה דווקא בגוף הזה. חכמים לא נגעו בתורת הכהנים הפסולים, אולי מפני שראו את המקדש כאקס טריטוריה בה חלים כללי משחק אחרים, ואולי - כמו שאני נוטה לחשוב ואולי לקוות, אולי הם אמרו: לא ניגע בתורת הכוהנים שהיא 'הלכתא למשיחא', העיקר שנתקן את תורת האדם...