על הבית [פרשות בהר בחוקותי]

על הבית [פרשות בהר בחוקותי]

תורת גאולת הקרקע, היא מן המיוחדים שבחידושי התורה. השמיטה והיובל מצטרפות לשבת, יחד הן מעצבות אחיזה רופפת של האדם באדמה, בעבודה. תורת האחיזה הרופפת, מעצבת תודעה. האדם שולט בטבע, ומרפה. מוכר קרקע, והקרקע נגאלת ושבה לבעליה. בכל אלה יש יוצא מהכלל: הבית.

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה, וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ, יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.

וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה, וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.

וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב, עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא. [ויקרא כ"ה כ"ט - ל"א]

מדוע נבדל בית אשר לו חומה מהשדות או מבתי החצרים [בתים ללא חומה]? מדוע הוא קם לקונה לצמיתות, לא יוצא ביובל, אין לו גאולה?

בואו ונשאיר את השאלה תלויה, ונצא לטיול בעקבות הבית. המשנה במסכת בבא בתרא, עוסקת בבית משותף. היא חוקרת מה יכולים הדיירים לכפות על דייר סורר בבית המשותף, מה אינם יכולים. לדיון נסמך דיון נוסף, מה יכולים בני העיר לכפות על בן עירם:

כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער.

כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתיים ובריח.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה. [בבא בתרא, א' ה'].

רבן שמעון בן גמליאל טוען - בית שער לבית וחומה לעיר הם תלויי הקשר. יש מיקום בו הם חלק הכרחי, ואפשר לכפות את הסורר ליטול בהם חלק, יש מקומות שלא. זאת שיטתו הכללית במשנה: למזער בהלכה כללית, לבנות אותה על פי ההקשר. למשל: המשנה מורה כי חתן פטור מקריאת שמע אם לא עשה מעשה. רבן גמליאל קרא בלילה הראשון שנשא, באומרו: 'איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת'. לאור זאת קבעה המשנה: 'חתן אם רצה לקרות לילה הראשון - קורא'. כל חתן יכול לבחור במסלול הקריאה. לעומת זאת רבן שמעון בן גמליאל אומר: 'לא כל הרוצה ליטול את השם יטול'. ההוראה הזאת תלוית הקשר. חתן חסיד יכול לפעול כמו רבן גמליאל, מי שאיננו חסיד לא יכול. לא כולם אותו הדבר. דוגמה נוספת: התורה אסרה להשחית עצי פרי, לכרות את ענפיהם. ממתי מוגדר העץ כעץ פרי? או - מלך העצים, עץ הזית ממתי יוגדר כעץ פרי שאסור לכרות את ענפיו? המשנה מורה: משיעשה רובע. מידה אחת לכל העצים. רבן שמעון בן גמליאל שאיננו אוהב הלכות כלליות אומר: 'הכל לפי הזית'. לפי ההקשר, לפי טיבו ויבולו של העץ המסוים. נחזור להגדרת הבית. בניגוד לרבן שמעון בן גמליאל, חכמים חושבים שבית השער ודלת החצר, הם חלק הכרחי מבית משותף. לכן, אפשר לכפות על השכן הסורר להשתתף בהוצאות שלהם. על כך אומר התלמוד:

לאמירה, שבית שער מעלתה היא [רכיבים ראויים של הבית המשותף].

והרי אותו חסיד שהיה רגיל אליהו להתגלות לו, עשה החסיד בית שער - ויותר לא נגלה לו אליהו... [בבא בתרא ז' ע"ב].

אליהו - דמות הנושאת את הקול האחר במשנת החכמים, בת קול של הנביא התנ"כי - חולק על המשנה. הוא חושב שבית השער אינו מעלה אלא מגרעת. מדוע? מפני שהוא יוצר חיץ בין הדיירים הבורגנים ובין העניים. התלמוד מנסה ליישב את הסתירה בדרך האוקימתא - יש בתי שער המונעים את העני מלהיכנס ועליהם דיבר אליהו, ויש שאינם מונעים - ועליהם דיברה המשנה. אני מעדיף להותיר את המחלוקת בחריפותה.

עתה מתחיל להצטייר הפתרון לחידה. האדמה איננה קניינו של האדם, או לכל היותר היא קניין רופף. לכן אין לו בה אחיזת עולם, היא חוזרת לבעלים הראשון. מה שאין כן בית החומה. זאת יצירה של האדם המנוכרת לטבע ומנוכרת לאנשים - העניים. לכן הוא מצליח להחזיק בה, לא תצא ביובל.

אהרון דוד גורדון, הרגיש גם הוא במתח שבין הבית ובין הטבע. המתח הזה הוביל אותו - מי שרצה לשוב אל הטבע, לשרטט קווים לאדריכלות בית חדשה:

...והרגשת ביום ההוא בכל כוח לבבך את הלחץ, אשר קירות הבתים בעיר - וגם בכפר - לוחצים על נפשך, והרגשת כל חציצה קלה, החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים. והיה כאשר תבנה לך בית, ושמת ליבך לא להרבות בו חדרים וחדרי חדרים, כי אם לזאת תשים כל ליבך - כי לא יהיה בו דבר חוצץ בפני המרחב העולמי, בפני החיים העולמיים, כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך, בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם. וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה. ורווח תשים בין בית ובין בית; רווח גדול, אשר לא יגזול ולא יעלים בית מבית את חלקו בעולם הזה. [האדם והטבע עמ' 50].

בית החומה בעיר לא נבנה כך, ולכן איננו מהטבע. מכיוון שאיננו מהטבע, לא שולט בו מחזור החיים של אחיזה והרפיה קנייה ושמיטה, בעלות וגאולה.

מבנה המכיל את המתח בין העולם ובין הטבע, הוא הסוכה. הסוכה היא בית ארעי, מושג סתירה שהרי - 'בית' הוא קבע, ו'ארעי' אינו בית. המתח בא לידי ביטוי במשנה, בין הסוברים שהסוכה חייבת להיות מבנה ארעי ובין הסוברים שכתליה יכולים להיות מבנה קבע. המשורר היהודי הקסום פאול צלאן, כתב שיר חלון סוכה:

העין, חשוכה

כחלון של סוכה. לוקטת

מה שהיא עולם ונשאר עולם: את מזרח

הנדודים, את

המרחפים, את

האנשים - ויהודים,

את העם יושבי ענן, מושכת

כאבן שואבת, באצבעות הלב, אותך,

אדמה:

אתה באה, באה,

יום אחד עוד נגור, נגור, משהו

...

הסוכה היא בית רופף, אף יותר מהבית שתכנן א.ד. גורדון. לכן היא לא מפרידה בין האדם ובין דמויות עברו, יושבי ענן [סוכת ענני הכבוד], לא מבטלת את הנדודים, את האנשים המרחפים - כדמויות שאגל שהשפיעו על צלאן.

הימים האלה בהם נקראנו להסתגר בבית, לא לצאת אל הטבע אל המרחב אל האנשים שבחוץ - הימים האלה קוראים לנו להתבונן מחדש באופן בו אנחנו רוצים לבנות את הבית שלנו, לגבול את הגבולות שבין חוץ ובין פנים.