על האשמה [פרשת נשוא]

על האשמה [פרשת נשא]

פרשת נשוא, כוללת את פרשת קרבן האשם:

...אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה', וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.

וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.

וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו. [במדבר ה' ו' - ח']

מושג ה'אשם' הוא מושג טעון, הן במקורות היהדות והן במחלוקת שבינם ובין הנצרות. בואו ונתבונן בו. מהי 'אשמה'? אשמה היא תחושה הנוצרת מהפער שבין ההתנהגות ובין הנורמה. היא יכולה להיות מתורגמת ליש מופשט ממשי - כמו ההכרעה של בית המשפט כי הנאשם אשם, והיא יכולה להיות מתורגמת ליש חומרי - קורבן האשם.

הפער בין ההתנהגות הממשית ובין הנורמה, מרחיק מהמציאות. השיפוט - בין אם השיפוט העצמי ובין אם השיפוט של האחר - מתרחש מנקודת המבט של הנורמה, שאיננה המציאות.

א. ב. יהושע כתב ספר - 'כוחה הנורא של אשמה קטנה'. בספר הוא דן על היחס בין הספרות ובין המוסר. על פניו - הוא כותב - הספרות עומדת בסתירה למוסר. היא יוצרת אמפטיה לגיבור, גם כאשר הוא לא מוסרי. הדוגמאות לגיבורים לא מוסריים ביצירות מופת - רבות מאוד. יהושע מחפש את הדרך, לא לוותר על השיפוט המוסרי תוך כדי קריאת היצירה הספרותית.

לדידנו, התבוננות בכתבי הקודש ובספרות החכמים מורה על תופעה מרתקת. התורה מהווה מערכת נורמטיבית נוקשה. מעבר לנורמות המוסר האוניברסאליות, היא מציגה מארג נורמות נוסף היוצר פער בלתי ניתן לגישור בין החיים ובינו. מכאן מערך קורבנות החטא והאשמה. אבל, בצד המערכת הזאת, היא מציגה את גיבוריה כגיבורי הספרות ואף מעבר להם. הם גועשים וסוערים ומחפשים ומוצאים ומאבדים ו... חוטאים. אינני מדבר רק על העם החוטא ופושע אל מול ולמרות נביאיו החובטים ומייסרים אותו. אלא על הגיבורים הגדולים. אין לך גיבור אחד שאין לו מעשה בין מעשיו המזמין התמודדות מוסרית. ראוי? לא ראוי? אברהם העוקד, יצחק המשקר לאבימלך, יעקב המערים על עשיו ועל לבן, יוסף המתגאה, משה הקוצף... דורות של קוראים ופרשנים נחלצו לשכנע אותנו - הקוראים והלומדים - כי גיבור זה לא חטא, ההוא לא פשע, וכל האומר ההפך אינו אלא טועה. אבל הכתובים ממשיכים לסעור ולהסעיר - חוטא... חוטא... חוטא...

ספרות החכמים קצת יותר מתונה מכתבי הקודש, אבל עדיין שומרת על הזהות הדואלית הזאת. בצד מערך החוקים המתפתחים בה עוד ועוד, שוכנות דמויות סוערות ויצריות. רבן גמליאל העולב ברבי יהושע, רבי אליעזר המוציא עיניו של רבי יוסי, רבי עקיבא העוזב את אשתו לשנים ארוכות, רבי שמעון בר יוחאי הנותן עיניו בכל חקלאי ושורף אותו. ראש וראשון להם - אלישע בן אבויה, אחר. ושוב, למרות עמל רב של חבריהם ושל הדורות הבאים, הם קוראים וצועקים - חטא... חטא... חטא...

ניטשה מוביל את זרטוסטרא גיבורו, לשמוע את דבריו של 'חכם אחד, המיטיב לדבר על השינה ועל המוסר'. באזמלו החד הוא מורה, כיצד המוסר מרדים את החיים. וכך הוא מסכם את אשר למד מאותו 'חכם':

זה דבר חכמתו: היה ער על מנת שתיטיב לישון, ואכן, אלמלא היה בהם, בחיים, טעם, וחייב הייתי לבחור בשטות כשלהי, היתה ז לו לי המובחרת שבשטויות.

רק עתה נתברר לי יפה, מה ביקשו הבריות מעל לכל, בבקשם לעצמם מורה מוסר. את השינה הטובה ביקשו לעצמם ונוסף לכך מידות טובות כזרעי הפרג המרדים... ['כה אמר זרטוסטרא' עמק 29 בתרגום העברי]

התורה לא הכריעה במחלוקת. לא הציבה רק נורמה, ולא רק סיפורי גיבורים פוצעי נורמות. היא הציבה אותם זה מול זה, את ההלכה מול האגדה, את הצו מול הסיפור. מאבק איתנים מתחולל ביניהם, זאת המראה של החיים.

אחד הסיפורים המכוננים של הנצרות, הוא סיפור הבן האובד. אב אשר היו לו שני בנים, אחד הלך בדרכו ועזר לו בעבודתו, והשני הולל שבזבז את כספו במרחקים. לפתע החליט הבן האובד לשוב, והאב קיבל אותו בשמחה ובסעודת חגיגה. הבן ההולך בתלם התרעם - איתו אתה חוגג ואיתי ההולך אתך כל הדרך לא.

לאה גולדברג כתבה את 'שירי הבן האובד', ואריאציה יהודית לסיפור. בשיריה, האב לא מוכן לקבל את הבן. מי שפותחת לבן האובד את הדלת, היא האם:

רק האם נשאה את פניה

ופניה היו קורנים:

"היינו-הך אם צדיק או פושע,

ובלבד שחזרת, בני

לעולם לא יסלח אביך,

לא סליחות הוא אגר בלב.

קומה, בני, וקבל מאביך

את ברכת חרונו האוהב".    

כך, בין האב לבין האם, יוטלו חייו של הבן. הוא נקרא על ידי אמו להבין כי חרון האב הוא ברכה אוהבת. החרון משמר את הנורמה, את היעד אליו יש לכוון את החיים. המחילה, מחילת האם, משמרת את החיים עצמם כדי שלא יקרסו. להיות קרוע בין מחילת האם לחרון האב, זה מתח הראוי לשם - 'חיים'.