על הלב ועל המעשה [פרשת ויקהל פקודי]

 

על הלב ועל המעשה [פרשות ויקהל - פקודי]

 

פרשות השבוע, הן פרשות היישום והמעשה של הצווים שהופיעו בפרשות תרומה ותצווה. שם נתנו ההוראות לבניין המשכן והכנת בגדי הכוהנים, כאן מופיע הביצוע. בין השאר, מופיע היישום של עשיית החושן. ריבוע ובו ארבעה טורים ושתים עשרה אבנים בהן. כל אבן יש בה פיתוחי חותם של אחד משמות שבטי ישראל. כאן מופיע רק תיאור המעשה, ואילו בפרשת תצווה יש סדק דק אל עבר המשמעות של החושן:

 

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ

בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ

לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה'

תָּמִיד.

וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים

וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ

לִפְנֵי ה'

תָּמִיד.

[שמות כ"ח כ"ט - ל']

 

עם ישראל מורכב משבטים שונים, הנפרדות והבידול מגיעות כפעם בפעם עד כדי חיכוך עימות ואפילו מלחמת אחים. החושן הוא התמונה המערכתית, המכיל את כל השבטים במערכה  מסודרת אחת. התמונה הזאת משמשת ל'זיכרון' ול'משפט'. ה'זיכרון' וה'משפט' הן שתי איכויות מתבוננות של התודעה, הסוקרות אותה מ'בחוץ'. אני זוכר לא בעת ההתרחשות, אלא לאחר זמן מעמדת הצופה. אני שופט לא בתוך ההתרחשות, אלא מעמדת הצופה והמתבונן. העמדה המתבוננת יכולה להיות ניטראלית, אך אצל אהרון היא עמדה של ה'לב'. התבוננות אוהבת ואמפטית, היא המאחדת את כל מערכת השבטים השונים לכדי עם אחד.

מדוע חשוב לתורה לכתוב פעמים 'תמיד'?

סוקרטס, היה האיש שהפך מילים למושגים. בכך הוא הניח את אבני היסוד למפעל המדעי. באחד ההסברים שלו לחשיבה המדעית הוא כותב:

 

...השיבו נא לי זאת: דברים בני אותו גודל נראים לעינכם קטנים יותר כשהם רחוקים, וגדולים יותר כשהם קרובים; האם לא כן? - יגידו: כן.  - וכן דברים בני אותו עובי ואותו מספר! וגם אותם הקולות נשמעים מקרוב גדולים יותר ומרחוק קטנים יותר? - ודאי יגידו: כן. - ואילו היה שלומנו הטוב תלוי בזה, שנעשה ונבחר מה שגדול, ונימנע ממה שקטן ולא נעשנו, במה היינו רואים את ישועתנו בחיים? באומנות המדידה או בפעולת הראייה? הלא זו [הראייה] היתה מטעה אותנו, והיתה גורמת לנו להפך פעמים רבות אותם הדברים מעלה ומטה ולחזור בנו ממעשינו ומבחירתנו בין מה שגדול ומה שקטן, ואילו המדידה היתה מבטלת את המדומה הזה, ובגלותה את האמת היתה נותנת מנוחה לנשמתנו שתעמוד באותה אמת, וכך היתה מושיעה את חיינו.

                                                                                                        [פרוטגורס]

 

התבונה מתעלה מעל ההסתכלות, משליטה סדר ובכך מושיעה את חיינו. זאת גם פעולת החושן. שימת הסדר בקבוצת השבטים והכללתם בתבנית אחת, זאת גאולת העם.

בכדי לראות פן נוסף של החושן, בואו ונתבונן באחד משירי האהבה של חיים גורי:

 

חתמי את שמך בבהנך

וגם אנני חותם בבוהני.

והנה העדים.

 

מכאן ואילך אינני נופל.

רכבות לא תעבורנה על חיי

בהצטלב.

והנה הלכו העדים.

 

חלצי נעלייך,

פשטי בגדי תפארתך.

 

והנה רחקו העדים.

 

העדות, היא ההתבוננות. יש בה ריחוק, יש בה שמות חתומים, יש בה בגדי תפארת. כך אצל אהרון. החושן הוא מבט מרחוק על העם, יש בו שמות חקוקים, הוא חלק מבגדי התפארת. אבל לאחר העדות, מגיעה העת לפשוט את הבגדים, העדים מתרחקים, ההתרחקות מתרחקת. עתה נמצאים ביחד, בהתרחשות ולא בהתבוננות בה.

דמותו של אהרון כפי שעוצבה על ידי החכמים, היתה לא רק הדמות של לובש בגדי התפארת והחושן. אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום, מתחכך עם המציאות העכורה בכדי לגשר בין הניצים. הברייתא במסכת אבות דרבי נתן מספרת, כיצד היה עורך מסע דילוגים בין הניצים, בכדי לגשר ולהביא את השלום. זה סודה של האהבה, שיש בה גם ריחוק והתבוננות וגם היות בתוך ההתרחשות.

 

 שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ,

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה.

[שיר השירים ח' ו']

 

פרנץ רוזנצווייג חשב שהפסוק הזה הוא הלב של שיר השירים. כל המגילה כתובה כדיאלוג, ורק הדיבר המתחיל ב'כי' - מניח היגד שאינו דיאלוגי. זאת הנקודה הארכימדית של המגילה - עזות האהבה. החותם - הטבעת בה חתום שם הרעיה האהובה - הוא כחושן. הוא נקודת התבוננות מעט מרוחקת, על החיים הדיאלוגים הסוערים שיש בהם חיבורים גדולים אבל גם ריחוקים והתרחקויות.