על
הכוונה ועל השגגה [פרשת ויקרא]
שני
קורבנות מופיעים בפרשת ויקרא, דומים אך שונים:
וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ
וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל
וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר
לֹא תֵעָשֶׂינָה
וְאָשֵׁמוּ:
וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ
עָלֶיהָ...
[ויקרא ד' י"ג - י"ד]
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא
וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו
אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה
בִּשְׁגָגָה
וְאָשֵׁם.
אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא
בָּהּ...
[שם כ"ב - כ"ג]
שתי תמונות, האחת מחיי 'עדת ישראל' והשנייה מחיי
הנשיא. בשתיהן רכיבים דומים: 'שגגה', 'העלם', 'חטא' 'אשמה'. ובכל זאת יש הבדל. ביחס
ל'עדת ישראל' נאמר שהם 'שגו'. ביחס לנשיא נאמר שהוא 'חטא'. הביטוי המובן הוא ביחס
לעדת ישראל, שהרי השגגה והעלם הדבר הן שצובעות את המעשה. אומנם המעשה לא ראוי, אבל
הוא בשגגה. ביחס לנשיא, על פניו הביטוי מטעה. רק לאחר שהוא הוגדר ושויים [מלשון
שם] כ'חוטא', נוסף הנתון שהיה זה מעשה בשגגה.
הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' עוד מחריף את
הקושי:
...יש במקרא לשון שאינו מדויק כלל, דכתיב 'אשר לא
תעשינה בשגגה', והיה צריך להיות 'ועשה בשגגה'...
הוא צודק. המילה 'בשגגה' איננה במקומה. היא היתה צריכה
להופיע כתואר של המעשה, של החטא - 'יחטא בשגגה'.
בכדי להתיר את הקושי, בואו ונתבונן במושג ה'שגגה'.
אדם עושה מעשה. הוא לא התכוון להרע לאיש, ובכל זאת - מישהו נפגע. לעיתים אפשר לתקן
את המעוות, לעיתים לא. הוא מרגיש תחושות אשמה. בניגוד לאדם שחטא בכוונה, במקרה הזה
מדובר ברגש מורכב. קול אחד בתוכו קורא: 'אתה אשם, ראה למה גרמת!' קול שני קורא
כנגדו: 'אני לא אשם, זה לא היה בכוונה, זה היה בשגגה...'
הנצרות, ובעקבותיה הפילוסופיה האקזיסטנציאלית -
במיוחד קירקגור והיידיגר - התירו את המורכבות. הם הורו: האדם אשם בעצם היותו, לא
מפאת מעשה שעשה. האשמה נובעת מהיותו יש מוגבל וחסר. ההכרה באשמה, היא המעמידה את
הקיום האותנטי, הכנה, השלם על פי תמונתם, שלם בחסרונו. בעולמו של קירקגור, ההכרה
באשמה, היא מימוש החירות. החירות אף היא תנאי הכרחי לאותנטיות.
שקספיר, בהתבוננותו העמוקה באדם, לא פונה להתרת
המורכבות, אלא להעמדתה. הכומר לורנצו תכנן מהלך מפותל, בכדי לאפשר לרומאו ויוליה
לממש את אהבתם. הוא נתן ליוליה סם, שגרם לה להראות כמתה. כך קיווה שיוסר ממנה לחץ
משפחתה, רומאו יגיע, הסם יתפוגג והוא יברח איתה. הוא שלח איגרת הסבר לרומאו, אבל
האיגרת לא הגיעה. יוליה שותה את הסם, רומאו חושב שהיא מתה, הוא דוקר את עצמו ומת.
יוליה מתעוררת, רואה את רומאו המת ודוקרת את עצמה למוות. הנסיך חוקר את לורנצו,
בולם את אביו המתפרץ עליו בכעס:
מנע פיך מדברי חרון ורוגז,
עד אם תצא לאור תעלומה זו.
נדע, מה שורש לה, מה שלוחותיה,
ואנהיגך בדרך ייסוריך
ולא ארפה ממך עד יום המוות.
אולם הבלג על שברונך בינתיים,
ושעבדהו נא לאורך רוח.
נשמע עדות מפי החשודים.
לורנצו: ...מקום וזמן בברית אחת חברו
לטפול עלי את רצח האימים.
יכולתי ללמד זכות על עצמי
ולהרשיע את נפשי גם יחד,
להתגנות וגם להתגונן.
זה
טבעו של חטא בשוגג. אפשר לגונן עליו ולגנות אותו כאחת. הרי לורנצו לא התכוון לפגוע
ברומאו וביוליה, להפך - הוא התכוון לעזור להם. מצד שני, תכנון לקוי של המבצע,
הוביל למותם. שקספיר שם בפיו את המורכבות, את האפשרות להגן ולגנות את אותו המעשה,
מפני אותו מעשה.
לתורה
יש פתרון אחר למורכבות, אולי אפשר אף להגדיר אותה כפרדוקס. במקרה של 'עדת ישראל',
של הקבוצה, החבורה, היא מבליטה את השגגה, מגוננת על הנאשמים. אבל במקרה של הנשיא,
היא מבליט את הגנאי, את האשמה.
איך
ייתכן שאותו המעשה בתמונה אחת ייתפס כשגגה ובתמונה אחרת כחטא [שהשגגה נדחקת בו
לקרן זווית]?
כאשר
שאול מתגונן בפני שמואל, מסביר מדוע זבח את הצאן ולא ציית להוראה להמתין, אומר לו
שמואל:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל:
הֲלוֹא
אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ
רֹאשׁ
שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה
וַיִּמְשָׁחֲךָ
ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל...
[שמואל
א' ט"ו י"ז]
זאת
המשמעות של מנהיגות. בהיותך מנהיג, אתה אחראי גם על השגגות. האיש הקטן, אחראי יותר
על המעשה מאשר על התוצאה. אם המעשה נעשה שלא בכוונה, לא במזיד, בהעלם דבר, אזי
החטא קטן יותר. אבל הנשיא, המנהיג, נשפט על פי התוצאה. גם אם המעשה נעשה שלא
בכוונה, הוא אחראי על מה קרא כתולדה שלו. הסיבה לכך, שהיות מנהיג משמע היות דוגמה,
היות מי שמייצב ומרגיע את קהילתו. אם כתוצאה ממעשיו נפגע מישהו, הופרה ההרגעה הוא
גורם לחרדה, לכעס, לתסכול. 'אשר נשיא יחטא... ואשם...' גם אם 'בשגגה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה