על ההקדשה [פרשת צו]

 

על ההקדשה [פרשת צו]

 

בדרכו של עולם, לכל אדם יש סוף. מכיוון שיש לו סוף, הוא צריך להעביר את מקל השליחים הלאה. אוי לו למי שאיננו יודע ללכת, להכין את אשר יהיה מעבר לו. אבל ההעברה, אמורה להתקיים בסוף - לא בהתחלה. פרשתנו - פרשת צו, היא פרשה של התחלה. התחלת העבודה במשכן, הקדשת אהרון ובניו. הם הראשונים, האבות המייסדים של הכהונה. ובכל זאת, הכהונה לא מתחילה בהם.

הכהונה מתחילה במשה, הוא המקריב הראשון של הקורבנות במשכן. תוך כדי ההקדשה, הוא מעביר בעדינות את ההובלה לאהרון. וכך ההתחלה היא התחלה, היא המשך. כך מוטבעת צורה של המשכיות, בה אין ראשית, אלא רק משך וזרימה עד קצה הגבול ומשם על ידי האחר - הלאה...

זהו הסיפור של כתבי הקודש. האדם נברא בצלם אלוהים, כצל של האחר הגדול. והאישה נוצרת מהצלע של צל הצלם, וכך הלאה.

ההקדשה של אהרון, היא פעולת הסמיכה הראשונה  המתוארת בכתבי הקודש. הסמיכה היא פעולה פיסית, הטלת המשקל של הסומך על הנסמך. זה כבד, אולי מעיק, אבל ממחיש כי אני מקבל על מנת לתת.

בשפה העברית המודרנית, התהפך המושג. לסמוך אין משמעו עוד מהאב אל הבן, אלא בהיפוך מהבן על האב. אני סומך על מי שיש לו כוח, נותן בו אמון. ב'סמוך' ההפוך יש מהסרת האחריות, מהיהיה בסדר. ב'סמוך' המקורי, יש העברה של אחריות, עם כובד משקלה. גם כאן יש אמון, אבל אמון של בניית אחריות ולא של פירוקה.

ההעברה הזאת רכה, זה לא אומר שהיא פשוטה. מערכת היחסים בין משה לאהרון מורכבת מראשיתה. משה ניסה להתנער מהשליחות, בטענה שהוא איננו איש דברים. ריבונו של עולם מציע, אהרון יהיה נביאו. זאת מערכת קשה. אפשר לתאר את משה, מתייסר - האם אהרון אומר את אשר רצה שיאמר. בוודאי שיש פערים, בוודאי שיש אי התאמות.

המתחים פורצים, כאשר מרים ואהרון מדברים על משה שלקח אישה כושית. הכתובים סתומים, יד הדמיון משלימה אותם. משה הוא אחר, שונה. האחרות שלו באה לידי ביטוי למשל, באישה הכושית שלקח. אף דמות תנ"כית אחרת, לא נישאת לכושי או לכושית. יש כאן הליכה נגד הזרם, נגד המקובל. אף אחד לא מבין את משה, גם לא אהרון. הסמיכה והאמון, צריכים להתרחש למרות הזרות והאחרות הזאת.

בפרשות הבאות, נשמע על מות בני אהרון. גם בהן יהיו 'קצרים' בין משה ובין אהרון. משה יחשוב שעל אהרון ובניו הנותרים להמשיך בעבודתם, אהרון יעמוד על דעתו כי הוא אבל. שוב, יש פערים.

דן פגיס כתב סדרת קטעים לא פשוטה על אביו. בהם הוא כותב בין השאר:

 

'לא הבנת את אבא שלך', אומר לי האיש המגושם, חבר לקלפים של אבא, 'בכלל לא הבנת אותו. אתה דומה לו אבל רק מבחוץ, אם תסלח לי על גילוי הלב.' אני מתעצבן. 'ובכן מה? הוא צריך לחזור לחיים כדי שאבין אותו?' 'לא לא', אומר החבר לקלפים, 'זה אתה שצריך לחזור לחיים. אבל אם תסלח לי על גילוי הלב, אין לך הרבה סיכויים לזה.'

 

ערך ההמשכיות אינו מבוסס על התאמה. לעיתים, דווקא על אי ההתאמה. למרות הפערים, מי שחשוב לו - מוצא את הדרך להעביר את הלפיד הלאה, והאחר - לקחת אותו ולהמשיך במרוץ. משה ואהרון מהווים דגם ומקור השראה, דווקא מפאת הפערים והמתחים שביניהם. הם מלמדים אותנו שאסור שהכהן - או כל בעל סמכות אחרת - ירגיש שאתו התחיל העולם ואתו ייגמר. מישהו הסמיך אותי, סמך עלי, ואני סומך על מישהו, שימשיך אל מעבר לי.