על הצרעת [פרשת תזריע] [9]

על הצרעת [פרשת תזריע]

 

במרכז שתי הפרשות של השבוע ושל השבוע הבא, ניצב גיבור אחד: המצורע. שתי שאלות מעוררת הדמות הזאת, והן מהוות בסיס להתבוננות מחודשת בה. השאלה האחת מתפצלת לשתיים: ראשית - מדוע דווקא המצורע? ישנם עוד מיני חולאים ונגעים, לאף אחד מהם לא ניתנה יריעה כל כך רחבה. שנית - מה ראתה התורה להרחיב כל כך את העיסוק במצורע? ההרחקה מהמחנה, החובה לקרוא 'טמא טמא', תהליך ההיטהרות המורכב - מה הסיפור של המצורע?! חכמים ניסו לעמעם את הקושי, הם העמידות את הצרעת על חטא הלשון הרעה. הפתרון הזה לא נראה לי מספיק. ראשית - הוא חורג מפשוטו של מקרא. שנית - גם אם נקבל אותו, הבלטת החטא הזה עד כדי הקדשת שתי פרשות שבתורה לעיסוק בו, נראית מופרזת. השאלה השנייה נוגעת בהתייחסות של הנביאים והכתובים למצורע. דמויות יסוד ומושגי יסוד המופיעים בתורה, זכו לאזכורים ולעיבודים בדברי הנביאים. השבת, הבריאה, יציאת מצריים, משה ואהרון ועוד - קבוצה גדולה של אירועים, מצוות ודמויות חזרות ומוזכרות ונדרשות בדרשות יוצרות בדברי הנביאים. המצורע איננו מוזכר אפילו פעם אחת. יש סיפור או שניים בנביאים הראשונים בו מופיעים מצורעים, אבל אף אחד מהנביאים לא מדבר על המצורעים ולא משתמש בדימוי של מצורע. למה? מה קרה כאן? אפשר היה לחשוב על נבואות אלטרנטיביות העושות שימוש נרחב בדימוי כדי לבטא ניכור, עונש, הרחקה.

מתוך שני הקשיים האלה, ברצוני להזמין אתכם להתבוננות חדשה בדמותו של המצורע. מעבר לפרשיות המצורע, ישנם שני מוקדים להופעת המצורע בתורה. האחד, בהקדשתו של משה. משה חרד ואומר:

 

(א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.                                                                                            [שמות ד']

 

כמענה, מורה לו ריבונו של עולם על שלושה אותות אותם יעשה. הראשון - השלכת המטה והפיכתו לנחש, השלישי - שפיכת מי היאור על היבשה והפיכתם לדם, ואילו השני:

 

(ו) וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.

(ז) וַיֹּאמֶר: הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ. וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ.

 

המופע השני של הצרעת, הוא בסיפורה של מרים:

 

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.

(ב) וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע ה'.

                                                                                                      [במדבר י"ב]

 

ריבונו של עולם גוער במרים ובאהרון:

 

(ו) וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי. אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ.

(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.

(ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט. וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?!

 

ומיד לאחר מכן:

 

(י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת.

 

מבין שתי התמונות הללו, בואו נבחר תחילה בתמונתה של מרים. הבולט והיכול לשמש כקצה חוט לפענוח החידה, הוא יחס הצבעים. משה לוקח אישה כושית, ומרים המדברת על כך לוקה בצרעת. השחור מול הלבן. ריבונו של עולם מורה לאהרון ולמרים, כי משה שונה מכל הנביאים. 'לא כן עבדי משה'. מכאן נראה כי הסיפור עוסק בשונות ובייחוד, באינדיבידואליזם. משה הוא אחר ושונה, הוא לוקח לו אישה כושית - אחרת ושונה. זה מתאים, זה נכון. מרים מביעה קול של מחאה, כולנו שווים, גם עימנו דיבר ה'. כואבת לה שונותו, מרתיעה אותה אחרות רעייתו. ריבונו של עולם מורה, לא כך. משה שונה ואחר. הצרעת מביאה את מרים לחוות את השונות, להיות לבנה ואחרת כשם שאשת משה שחורה ואחרת. הצרעת אינה תגובה ללשון הרע, הצערת היא המחשה של היחידות.

בואו ונחזור לראשית דרכו של משה. משה מפחד שהעם לא יאמין לו, יאמר כי לא נגלה אליו ריבונו של עולם. הוא מקבל שלשה אותות הבאים לכונן בו את היכולת להנהיג. הפיכת המטה לנחש והאחיזה בזנבו, יוצרת בו אומץ לב. אומץ הלב הוא תכונת מזג המהווה תנאי הכרחי למנהיגות. הפיכת המים לדם מטרימה את המכות, את היכולת להכריע את הטבע ולהתקדם אל מעבר לו. והצרעת? רש"י מפרש כי היא עונש על הלשון הרעה בה נקט, באומרו כי לא יאמינו לו. על פי דרכנו פשר הצרעת הוא אחר. מנהיג צריך שתהא לו היכולת להיות אחר ושונה מבני הקבוצה אותם הוא מנהיג. הצרעת באה לכונן במשה את היכולת הזאת.

 

פרשתנו מעצבת את היחידות בכלים עדינים ומדויקים:

 

(מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא.

(מו) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

                                                                                                        [ויקרא י"ג]

 

הבגדים הפרומים, הראש הפרוע ועטיית השפם, כל אלה הם מנהגי אבלות. מה לאבלות ולצרעת?! על פי דרכנו, כך הוא פשר הכתובים. האבל יוצא מכלל הקהילה. כאבו מצריך לפרוש מהתרבות, זאת המובילה אותנו ללבוש בגדים נקיים ומסודרים, להקפיד על תספורת אסופה. המצורע הוא האינדיבידואל המוחלט, בהיותו כזה אף הוא משוחרר מכבלי התרבות הממשטרים את היחיד להיות כמו כולם. היחיד הוא בן החורין, המשוחרר והפרוע. [מופע אחר של יחידות זו הוא הנזיר, אך לא כאן נתבונן בדמותו]. היחיד הזה קורא טמא טמא. אין זה רק תמרור אזהרה, היזהרו מלהיטמא כי אני טמא. האיש הזה מגלם את הטומאה, את מוות את תודעת היחיד הנוצרת מתוך מודעות לנבדלות שבקצה שלה ניצב המוות. המצורע הוא הבודד, הוא היושב מחוץ למחנה, הוא היחיד במופע הקיצון שלו. היחיד מורחק מהקבוצה מפאת שונותו, מכיוון שהוא מאיים על קיבוציות הקבוצה בסרבו להינתן למשטור ולהיות אחד מיני רבים.

אולי כאן טמון סוד ההתעלמות של הנביאים מהמצורעים. הנביא הוא איש יחיד, הוא ההולך נגד הזרם. הוא מנבא את אשר לא קל לשמוע, אומר דברי דרבנות. הנביא הוא האומר את דברו, גם עם ארבע מאות נביאי שקר הולכים כנגדו ומנבאים בהיפוך לו. הוא סופג כלימות ורוק, אוויל ומשוגע קוראים לו. הנביא הוא המצורע. הנביאים לא יכלו להצטרף למגמה המופיעה כבר בתורה לראות בצרעת עונש וסמל לחטא ולטומאה. לכן התעלמו הנביאים מהמצורע ומדימויו, לא לקחו חלק בהדרתו ובהוצאתו מהכלל.

אפשר לראות את הפוטנציאל החיובי בדמות המצורע, באזכור נוסף שלו בספר דברים:

 

(ז) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ, וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

 

(ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת.

(ט) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

 

(י) כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה, לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ.

(יא) בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה.

                                                                                                      [דברים כ"ד]

 

זכירת צרעת מרים מופיעה, בין איסור מכירת אדם לבין האיסור להיכנס לבין החייב כדי לגבות חוב. אולי זה פשר הסמיכות: פרשת הצרעת שבתווך, מסמנת את הערך של היחיד. שתי הפרשיות שבקצוות, מהוות נגזרות של הערך. את היחיד אי אפשר לכמת, לכן אי אפשר לחפצן ולמכור אותו. היחיד הוא לעולם אוטונומי, על כן יש לקדש את שליטתו במרחב האישי שלו, אסור להיכנס לטריטוריה שלו.

 

נמצא - המצורע איננו החוטא הסובל, אלא סמל היחיד המוחלט. הלובן שלו מבטא את השונות, וכל הליכותיו את הנבדלות. קשה להיות יחיד, האינדיבידואליות גוזרת סבל. החברה מנסה להכות את היחיד הנבדל ממנה. אך סופו של המצורע להיטהר, הסבל זיכך וחישל אותו. מי אשר 'טמא טמא' קרא, יזכה לקרוא - 'טהור טהור'.