על
ראיית אלוהים ועל ההליכה בדרכיו [פרשת כי תשא]
האם
יש פסגה ל'כתבי הקודש' [התנ"ך], או שעצם הגדרתם תחת המושג 'קודש' מורה כי
מעמד כולם זהה?
ב'מקורות
היהדות' ישנם שני קולות. קולות אחד מורה: 'כל האומר שמועה זו נאה, וזו אינה נאה - מאבד
הונה של תורה!'[1]. רבי יוסף
אלבו, בעל 'ספר העיקרים' [תלמידו של רבי חסדאי קרשקש, בר הפלוגתא הגדול של
הרמב"ם] כותב:
ואחר הצעה זו אומר כי מה שאמר שתורת משה היא חסרה
מצד החומר זה יורה על חסרון ידיעתו בתורת משה, כי אין דבר בתורת משה ולא שום ספור שאינו
הכרחי לתורה אם ללמד איזה דעת או מוסר או לבאר איזו מצוה ממצות התורה, כי אף 'ותמנע
היתה פילגש לאליפז בן עשו' (בראשית ל"ו י"ב), היה צריך לכתבו, כדי להבדיל
בין עמלק שציוותה התורה להחרימו ובין שאר בני עשו שנאמר עליהם 'לא תתעב אדומי כי אחיך
הוא' (דברים כ"ג ח'), וכן כל שאר הספורים הם ליודעים חן, וכבר האריכו מפרשי תורתנו
בכל פרט ופרט מהם.[2]
מנגד,
ישנה מגמה הפוכה. רבי עקיבא מורה:
אמר רבי עקיבא: חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר
השירים שלא תטמא את הידיים, שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל,
שכל כתובים קודש, ושיר השירים - קודש קודשים, ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת.[3]
טומאת
ידיים, היא הסימן בשפה ההלכתית לכך שהספר כלול ב'כתבי הקודש'. בדרכו של רבי עקיבא,
הלך פרנץ רוזנצווייג בספרו 'כוכב הגאולה'. גם הוא חושב ש'שיר השירים' הוא פסגת 'כתבי
הקודש'. הסיבה: רוזנצווייג חושב שייחודם של 'כתבי הקודש' בכך שהם כתבים סיפוריים,
הנאמרים ולא נקראים. הדיבור הוא בנה של ההתגלות, פסגת היחס האפשרי והמצטרף בין
אלוהים לאדם ובין אדם לאדם. בתרגומו המופתי - יחד עם בובר - את התנ"ך
לגרמנית, חילק את הפסוקים במקצב הנשימה של המדבר אותו. 'שיר השירים' - הוא ספר שכולו
- פרט לפסוק אחד - דיאלוג, ועל כן הוא הדיבורי שבספרים הנאמרים, לכן הוא 'קודש
קודשים'.
מורי
ורבי הפילוסופי - הרמן כהן, ראה ביחזקאל פרק י"ח את פסגת 'כתבי הקודש'. בפרק
זה - בניגוד לפרשת השבוע שלנו - ממציא יחזקאל את ה'יחיד'. האדם שאיננו כבול בכבלי
עוונות הוריו.
אני
מצטרף לקבוצה השניה. בעיני, פרשת השבוע שלנו היא שיא השיאים של 'כתבי הקודש'. לאחר
השבר הגדול של חטא העגל, פונה משה לריבונו של עולם בשתי בקשות:
הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ.[4]
הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.[5]
במענה
לשאלה הראשונה, מגלה ריבונו של עולם - במופע חשוף חד פעמי בכתבי הקודש - את דרכיו
המורכבות והמתעתעות:
ה' ה'
אֵל רַחוּם וְחַנּוּן
אֶרֶךְ אַפַּיִם
וְרַב חֶסֶד
וֶאֱמֶת.
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים
נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה
פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים
עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.[6]
כפל
השם, כבר מורה על זהות מורכבת. למרות שה' אחד, יש לו פנים שונות ומורכבות. למי שזה
עוד לא ברור, בא ההמשך ומבאר: יש בו רחמים המתפצלים לחנון, ארך אפים ולחסד, ויש בו
אמת. איך זה מתיישב ביחד? זה לא. ה' ה'. הוא נוצר חסד לאלפים, לאלפי דורות, כלומר
עד אינסוף. הוא נוצר גם את העוון, עד לריבעים. מצד אחד החסד גובר - האלפים, מצד
שני - העוון לא נמחה. אני משלם מחיר על עוון שעוותה סבתא רבה שלי... אפשר להבין
בין השורות, כי זאת תעודת זהות מהפכנית. ברקע שלה נצירת החסד והעוון לאלפים,
השינוי הוא בשימת גבול לנשיאת העוון. יש כאן ראשית של רעיון - אדם לא צריך לשאת
עוון אבותיו, ללא השלמתו.
ואכן,
תעודת הזהות המורכבת והלא פתורה הזאת, הוציאה את ממשיכי הדרך למסע יצירתי מאותגר
ומאתגר. יונה - למשל - מורד בה:
וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר:
אָנָּה ה'
הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי
עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה
כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.
וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי
כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.[7]
יונה
מתעמת עם תעודת הזהות שבפרשתנו, ממיר את ה'אמת' ב'וניחם על הרעה'. איפה ה'אמת' הוא
זועק, ומניע את הדיאלוג הנוקב עם ריבונו של עולם עד הסוף הלא פתור של הספר. ירמיהו,
מתעמת עם חלקה השני של תעודת הזהות:
בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד 'אָבוֹת אָכְלוּ
בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה'.
כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת
כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר
תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.[8]
והרי
זו סתירה ברורה לפרשתנו, בו ריבונו של עולם נושא את עוון האדם עד ריבעיו. ירמיהו
רואה זאת כחזון עתידי, יחזקאל - בפרק שנבחר על ידי יחזקאל הרמן כהן לפסגת 'כתבי
הקודש', מורה זאת להווה. לכן הוא מתעמת עימות חסר תקדים עם העם:
מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה
עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה.
חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד
מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל.
הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב
וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.[9]
במחלוקת
בית מדרשית פנים תנ"כית, נלחמים העם והנביא זה בזה במלחמתה של תורה:
וַאֲמַרְתֶּם:
לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי!
שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל:
הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן?!
הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ![10]
זאת
גדולתה של תעודת הזהות הזאת, היא מסעירה את המוחות ואת הלבבות. מיהו ריבונו של
עולם? מה הדרך הראויה הנגזרת ממנו?
ומכאן
לבקשה השנייה, בקשת הראייה. היא נתקלת בקושי, אי אפשר להיענות לה:
לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי
כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם
וָחָי.[11]
אבל,
יש פתרון:
וַיֹּאמֶר
ה':
הִנֵּה
מָקוֹם אִתִּי, וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.
וְהָיָה
בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ,
עַד עָבְרִי.
וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי,
וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.[12]
את
ריבונו של עולם - על פי 'כתבי הקודש', אפשר לראות. אלא שהראייה מובילה למוות. זאת
לא דמות תורת התארים השליליים שצר הרמב"ם מהפסוקים האלה, זה סיפור אחר. הדמות
הנראית ולא נראית מצטרפת לתעודת הזהות הכפולה והלא פתורה. שתיהן יחד, מסעירות את
הלב, לא נותנות לו מנוח.
נזכרתי
בספרה של ג'ין ובסטר - 'אבא ארך רגליים'. ג'רושה - ג'ודי - אבוט, יתומה החיה בבית
יתומים, זוכה לתמיכתו של נדבן אלמוני המעודד אותה לפתח את כישרון הכתיבה שלה. היא
לא ראתה אותו מעולם, רק... את הצל ארך הרגליים שלו. הצל דומה לעכביש ששמו 'אבא ארך
רגליים', וכך נוצר שמו בפיה של ג'ודי. סדרת מכתבים לאבא ארך הרגליים הנעלם, חושפת
בפנינו את דמותה המתפתחת של הנערה. לבסוף מגיע הגילוי, ה'אב' הנעלם הופך לבן זוג
נאהב. כך האדם מול ריבונו של עולם, רואה את אחוריו, מתגעגע, מנסה לפענח את סודות
קיומו ואישיותו. הגעגוע הזה, לא רחוק מידי
- כבדמות האל של הרמב"ם, לא קרוב מידי - כמו אצל עובדי האלילים, היא המנוע
והמניע לצמיחה של איש 'כתבי הקודש'. בתוך המסע הזה, תוך כדי געגועים לאב, מתפתחת
ומתעצבת אישיות הבן. כך כותב דן פגיס, על האב הנעלם שלו:
צעדים
קצב מיוחד היה לצעדיך. כל צעד - נקישה קלה בעקב
ואחריה דריכה קפיצית, אופטימית, אולי קצת מלגלגת. קל וקפיצי, קל וקפיצי. אני דורך
באופן אחר, בכבדות, בהחלטיות - כמו עכשיו, כאשר כל צעד מרחיק אותי מקברך. היינו
ניגודים גמורים. אתה מתוק ושטחי ושמח, אני תפל ושפוף. ובכן, שלום, גם לביקור הזה
בבית הקברות יש סוף. אני שוב הולך לי, צועד במרץ בכביש הפנימי המוביל אל השער.
פתאום אני שומע, מה, תחילה נקישת עקב קלה ואחריה דריכה קפיצית, אופטימית, אולי קצת
מלגלגת. קל וקפיצי, קל וקפיצי. אני מתחיל לרוץ, צעדיך רצים אחרי, אתי, רצים בי,
רגליך רגלי, מותך מותי.
עמוד! אני מצווה על עצמי. עמוד. אני, אני בלבד,
לא אתה, לא אתה. אני מודה שלא היינו ניגודים גמורים. אני מודה שאנחנו קרובים מאוד,
יותר משרציתי להודות, יותר משרציתי. אבל ההבדל ביננו ברור ויישאר לעולם: לי יש
מספר נעליים גדול, 43, ולך - אני זוכר יפה - היה מספר 37 בלבד.[13]
