על ההטיה [פרשת משפטים]

על ההטיה [פרשת משפטים]

פרשת משפטים מרובת הצווים, מכילה סדרת הוראות על הטיית המשפט:

לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא

אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס.

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת

וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת

אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.

וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.[1]

המשפט חותר אל האמת, על בסיסה אפשר להפעיל את כוחו. אם יופעל כוחו, הוא ישרת את הטוב ויפגע ברע, כך יהיה תיקון - ולו קטן - לעולם. מהי האמת בכלל? מהי האמת בהקשר של המשפט?

האמת, היא התאמה בין המציאות ובין התודעה. אם התודעה חורצת משפט - 'עכשיו יום', הרי אם במציאות עכשיו יום - המשפט אמיתי. אם במציאות עכשיו לילה - המשפט שקרי. אם ישנה התאמה בין המשפט למציאות - הרי כאן מנגנון המוגדר כאמת, אם אין התאמה - הרי כאן מנגנון המוגדר כשקר.

במקרה של אמת משפטית, המצב מסובך יותר. השופטים לא ראו את הפשע, העדים מתווכים בינם ובין המציאות. ההתאמה, מורכבת יותר מאשר במקרה הרגיל של האמת. עוד מורכבות, היא היות המציאות המשפטית מציאות מוסרית. המוסר - כפי שהורה הרמב"ם, שייך למפורסמות. משמע - כל צד רואה את המציאות באופן אחר, אין 'אמת' אחת. על הרקע הזה, חושפים הפסוקים קלקולים שונים המאיימים על מנגנון האמת המשפטית:

'לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא': אל תסתמך על שמועות. לא הדיין ולא העד. צריך להיות קשר חושני - עין הרואה את האירוע ואוזן השומעת את ההתרחשות, ולא סיפור על אשר אירע ועל אשר התרחש.  

'אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס': הכלל הזה בנוי על אדני העובדה שמנגנון העדים על פי התורה, הוא מנגנון של שני עדים. אם אחד העדים הוא עד חמס, כלומר עד שקר מוטה, אסור לך להצטרף אליו למרות שאתה עד אמת. למרות שאתה יודע שהדבר קרה, אתה יודע שהעד השני לא יודע זאת. ההתאמה לא מתקיימת רק על ידי הידיעה כי הדבר אירע, אלא גם על ידי ההצטרפות בין שתי תודעות יודעות.

'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת': יש הטיה של רוב. נדמה לאנשים, שאם הרוב חושב כך - זאת האמת. האמת נקבעת על פי התאמה בין התודעה לבין המציאות, ולא על פי ההתאמה בין התודעה לבין חברותיה. צריך כוח כדי לא להיות מוטה על ידי הרוב, כדי ללכת נגד הזרם.

'וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת, אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת': זה ביטוי סתום, מסורת החכמים בנתה ממנו חוקים מיוחדים. על פי פשוטו של מקרא, הוא עוסק במנעד שבין 'לנטות' לבין 'להטות'. 'להטות' מורה על הטיה מכוונת, 'לנטות' מורה על הטיה סבילה המתרחשת ללא כוונה. האמת אחת ברורה וצלולה, ההטיות ממנה אין סופיות, דקות ועבות, מכוונות ולא מכוונות. בכל המקרים, המגנט המסיט מקו האמת הוא או הריב - השיבוש המפעיל כוחות שליליים ומושך את העד ואת הדיין או להציל או להיטמע ברוע, או הרוב - הכוח של ההמון הנותן ביטחון ליחיד המתמזג אתו.

'וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ': זאת הטיה מצד אחר - הכוח המושך איננו הרוע או הרצון לכוח המממש בהטיה אל הרוב, אלא החמלה על הדל. חולשת הדל אכן מעוררת חמלה, אבל אסור לה שתטה את הדין.

המודעות לסדרת ההטיות הזאת - שהיא רק דוגמה להמוני הטיות המשבשות את התודעה ואת התוצר שלה - האמת - עלולה להוביל לספקנות. בתחום האמת המדעית - היא מונעת מנקיטת עמדה ובניית מהלכים ומכשירים על אדני הדעת, בתחום האמת המשפטית היא מונעת את מימוש החוק. נתבונן בשני התחומים האלה. דקארט, הפילוסוף הצרפתי, פותח את ההגיונות שלו בתובנה הבאה:       

כל מה שחשבתי עד עתה לאמתי ובטוח ביותר, למדתי מן החושים או על ידי החושים. והנה הרגשתי לפעמים שהחושים הללו מתעים, והזהירות דורשת שלעולם לא נבטח בטחון מוחלט במה שהתעה אותנו פעם.[2]          

לאחר הפתיח הזה, פורש דקארט את סדרת ההטיות של התודעה ביחס לחושים ולנתונים שהם מספקים לה. אז מה עושים? נמנעים מכל חשיבה? דקארט בונה בניין שלם, המבסס את האמון בחושים על ריבונו של עולם. זאת אפשרות אחת. אפשרות אחרת, מופיעה בספרו של דן אריאלי - 'לא רציונאלי ולא במקרה'. אריאלי שייך לקבוצת חוקרי הרציונאליות, החושפים ומגלים עוד ועוד הטיות של התודעה מהמצפן הרציונאלי. וכך הוא פותח  את ספרו:

אני מזמין אתכם לשקול שוב את מה שנדמה לכם שאתם יודעים על מה שמניע אתכם ואת האנשים סביבכם. אני מקווה להוביל אתכם להערכה מחודשת ולנקודת מבט שונה דרך סיפורים על ניסויים, ממצאים מדעיים, ואנקדוטות. אני מקווה שברגע שתזהו טעויות שיטתיות - כלומר טעויות שכולנו חוזרים עליהן שוב ושוב - תוכלו ללמוד איך להימנע מכמה מהן.[3]

ובסוף הספר הוא כותב:

תודה שקראתם את הספר. אני מקווה שרכשתם נקודת מבט חדשה על ההתנהגות האנושית. גיליתם כמה תובנות מעניינות על המנגנונים המפעילים אותנו, ומצאתם דרכים לשפר את קבלת ההחלטות שלכם... בעיני, מחקר של ההתנהגות האנושית הוא דבר נפלא, כי הוא עוזר לנו להבין טוב יותר את עצמנו ואת התעלומות היום - יומיות שבתוכן אנחנו מוצאים את עצמנו.[4]

חקר ההטיות הוא לא רק חקר ההטיות. הוא חקירת עצמנו, המאפשרת לנו לזהות את הדפוסים הכושלים שלנו ואולי - במקצת - להשתחרר מהם.

ביחס לאמת המשפטית המצב חמור יותר. הבנת ההטיות עלולה להוביל להימנעות מליטול בה חלק, וההימנעות יכולה לגרום לקריסת המערכת כולה. ביחס לדיני נפשות, חשפו חכמים את מנגנוני ההטיה, ואיימו על העדים כדי שיימנעו מהם:

כיצד מאיימין את העדים?

על עדי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן:

שמא תאמרו

מאומד,

ומשמועה,

עד מפי עד,

ומפי אדם נאמן שמענו.

או שמא אי אתם יודעין שסופינו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה?!

הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות

דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו

דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם...

ושמא תאמרו:

מה לנו לחוב בדמו של זה?

והלא כבר נאמר (משלי י"א) 'באבוד רשעים רנה'.[5]

האומד והשמועה ויתר הסדרה, הן הטיות מהאמת. גם אם מצליחים להתגבר עליהן, עדיין ישנן הטיות - שחלקן סמויות ואפילו החכמים לא הצליחו לחשוף אותן - המטות את העד מהאמת. לכן עלולה לעלות מחשבה 'מה לנו לחוב בדמו של זה?!' עדיף לא להעיד, ולא להסתכן בהטיה. כנגד מגמה זו אומרת המשנה - 'באבוד רשעים - רינה.' הטוב המתורגם לרינה, הוא באבוד הרשעים. אם נימנע מהעדות, ברור שהרשעה תגבר. לכן למרות שאי אפשר להיות בטוח שלא לקינו בהטיה, חובת העדות מוטלת עלינו.

זה סוד חייו של האדם החותר אל הטוב: עבודה סיזיפית של חפירת מנהרות בסלע אל עבר האמת, ידיעה שיש הטיות בתוואי, ניסיונות לא נגמרים לאתר את ההטיות ולהשתחרר מהן, והתמדה בחתירה אל האמת ואל הטוב.

                                                                                                                                       

---

[1] שמות כ"ג א' - ג'.

[2] עמוד 29-30 בתרגום העברי של ההגיונות.

[3] עמ' 14.

[4] עמ' 200.

[5] סנהדרין ד' ה'.

על ראיית האחר [פרשת יתרו]

על ראיית האחר [פרשת יתרו]

ישבתי לכתוב על פרשת יתרו, ולפתע הגיעה אלי הידיעה בדבר פטירתו של חיים גורי. כדרכה של תורה - בעולמי - החלו הפסוקים לומר שירה, לומר לי דבר על גלי הרגש שגאו בי. אני כותב על הפגישה בין יתרו למשה, ומתוכה על פגישה בין אדם לאדם - באשר הם.

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה, אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ.

וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם, כִּי אָמַר: 'גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.'

וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר, 'כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה'.

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה, אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם - הַר הָאֱלֹהִים.

וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה:

'אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ, וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ'.

היחס בין יתרו למשה, הוא דרך ציפורה. האב שבתו חזרה אליו לאחר נישואיה, מבחין כי השתנתה השעה. מתוך דאגתו לבתו, הוא יוצא איתה למסע הגדול - אל המדבר. הוא מבין שהמדבר הפך להר האלוהים, שטוב יהיה לבתו לשוב אל האיש שלה.

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם, וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה.

וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם ה'.

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ:

'בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם.

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים, וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

הפגישה. משה חם יותר, נושק. יתרו עצור, רק שואל לשלום משה. הם נכנסים לאוהל, משה מספר את הסיפור. יתרו יודע כבר, הרי המידע שבסיפור הניע אותו לצאת למסע. ובכל זאת קורה לא משהו, 'וייחד'. הסיפור האותנטי מרעיד את לבו, רק עכשיו הוא מפנים את המידע - 'עתה ידעתי.'

וַיְהִי מִמָּחֳרָת,

וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם,

וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב.

וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם,

וַיֹּאמֶר:

'מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם?!

מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?!'

יתרו רואה. מאות ואלפי אנשים ראו את משה, מידי יום עומד מבוקר עד ערב. אף אחד לא הפנים את מה שראה, אף אחד לא אמר. אף אחד לא הבחין בקושי של משה, אף אחד לא דאג לו. אחרי ההפנמה של אתמול - ה'ויחד', ה'עתה ידעתי' - עתה לבו של יתרו פתוח אל משה, והוא רואה אותו.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ:

'כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.

'כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ, וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.'

וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו:

'לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

נָבֹל תִּבֹּל

גַּם אַתָּה

גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ

כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר

לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.'

יתרו לא רק רואה את משה, הוא משוחח אתו. הוא מקשיב, הוא שומע שבעיני משה כל איש ואישה הבאים אליו - באים לדרוש אלוהים. אבל הוא לא נבהל ממשה, הוא מתעמת אתו. הוא אומר שמה שהוא עושה - לא טוב. הוא אומר לו שהוא יבול, שהעם יבול אתו. הוא מצביע בפניו על גבולות היכולת שלו. מה כבד מידי, מה אי אפשר לעשות לבד.

סיפור פגישת יתרו ומשה, הוא סיפור פגישה בין אנשים שונים. רק נישואי בת יתרו חיברו ביניהם, כך לפחות היה נראה. אבל אז, כשהתרחשה הפגישה הממשית, עם החיבוק, עם הסיפור - פתאום התרחש דבר אחר. פתאום יתרו ראה את משה, גילה דאגה כלפיו, התעמת אתו. גם העימות היה חלק מהפגישה, סביר שרוב בני ישראל לא העזו להתעמת עם משה. העימות הדואג הוא חלק מהאמפטיה, מהאהבה. כנראה שהדברים נגעו עמוק בלבו של משה, הנה - הוא סיפר אותם בספרו.

לזכרו של חיים גורי, מתבונן ורואה אנשים.

על ההינחמות [פרשת בשלח]

על ההינחמות [פרשת בשלח]

פרשתנו חושפת את השיקולים מאחורי הקלעים, לבחירת המסלול ליציאת מצרים:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם

וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים

כִּי קָרוֹב הוּא

כִּי אָמַר אֱלֹהִים:

פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה

וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.[1]

מה היא ההינחמות? כך כותב רש"י:

'פן ינחם' -

יחשבו מחשבה על שיצאו

ויתנו לב לשוב.

שני מרכיבים יש למנגנון ההינחמות: האחד - מחשבה על הפעולה, השני - רצון לשנות אותה.

ההינחמות בעולם התנ"כי, היא מנגנון שנוי במחלוקת. מצד אחד, ספר בראשית מתאר את ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו כמפעיל את המנגנון:

וַיֹּאמֶר ה':

אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם

כִּי נִחַמְתִּי

כִּי עֲשִׂיתִם.[2]

ריבונו של עולם חושב על פעולת העשייה - הבריאה, ומשנה כיוון - מיצר עליה. ספר שמואל מציב תמונה מורכבת. מצד אחד, ריבונו של עולם ניחם על אשר המליך את שאול:

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר:

'נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ

כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי

וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים'...[3]

מצד שני, שמואל מורה כי ריבונו של עולם לא ינחם על החלטתו להדיח את שאול מן המלוכה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל:

קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם

וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם

כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.[4]

כאן מטרים שמואל את התמונה הפילוסופית, בה ההינחמות - שהיא חלק ממושג השינוי - איננה מתאימה לריבונו של עולם.

בואו ונחזור להינחמות של בני ישראל. מדוע יש חשש כי בני ישראל ינחמו בראותם מלחמה ושבו מצרימה? הרמב"ם רואה את ההינחמות הזאת כטבע האדם, ואילו את הדרך הארוכה - כחינוך לסבל המכין את העם לקראת האתגרים הצפויים לו בארץ ישראל:

...לולא סבלם ויגיעתם במדבר, לא היו מסוגלים לכבוש את הארץ ולא להילחם. התורה אמרה זאת מפורשות: 'פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף...' מפני שהנוחות מרחיקה את אומץ הלב, וחיים של מצוקה ויגיעה מחייבים אומץ לב.[5]

ההינחמות יכולה להיות ביטוי של גמישות, ואזי היא מידה טובה. היא יכולה להיות ביטוי של פינוק וחוסר יכולת לעמוד בקשיים, ואזי היא מידה רעה.

יש כאן משהו מוזר. הרי בני ישראל לא היו בוגרי חיים בורגניים מפנקים. הם היו עם של עבדים. על פניו, הם היו רגילים לחיי סבל. אם כך, מדוע יש חשש שכאשר ייתקלו בקושי - ינחמו? נראה שהרמב"ם מתייחס לכך, בפעם נוספת בה הוא מתבונן בפרשתנו:

...אין מטבע האדם שיתחנך על שירות של עבדות בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם ואחרי כן מיד ירחץ ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת בילידי הענק...[6]

יש סבל ויש סבל. סבל של עבדים כולל תנאים קשים, יחד עם חולשת הרצון המשועבד לאחר. סבל של בני חורין דורש התמודדות עם תנאים קשים וגם חוזקת הרצון והבחירה. ההינחמות שחשש ממנה ריבונו של עולם, היתה הינחמות של רצון רופס שלא הורגל להתמודד עם קשיים של בחירה ורצון.

אהרון אפלפלד בספרו 'האיש שלא הפסיק לישון', מספר על אהרון, העולה החדש הנמצא עם חבריו במסעות אימונים לקראת מלחמת השחרור. בחלומו הוא פוגש את אביו - שנרצח בשואה, המתמודד כסופר עם חיפושי המבע המדויק. על רקע זה הוא מספר:

 אותו לילה שוב ראיתי את אבא. הפעם נדמה היה לי שהוא אינו כותב אלא חורת. גבו כפוף וידו אוחזת בכלי החריתה בחוזקה.

'אבא' אמרתי, 'המאמץ שלך רב יותר מהאימונים שלי'.

'זה עט חדש, אני חייב להתרגל אליו.'

'מוטב להתאמן מאשר להכניע את הנייר בעט חריתה.'

'זה גורלי, יקירי, גורלי הוביל אותי אל הבלתי אפשרי ואמר לי להתמיד בו. אתה צודק, מוטב להתאמן, אדם שמתאמן יודע לנשום נכון, גופו חסון וגמיש, ובסופו של דבר יגיע אל הזקנה בבריאות טובה.'

'האימונים משנים אותי, וזה כואב לי.'

'תן להם לשנות אותך,' דיבר הייאוש מגרונו של אבא.[7]

האימונים בדרכי המדבר, שינו גם את בני ישראל. הם מחזקים אותם בגוף ובנפש. מעתה יוכלו לבחון את דרכם ממקום של כוח ולא ממקום של חולשה. אם ינחמו - יהיה זה מבחירה, ולא מחולשת הרצון. ריבונו של עולם - מנקודת מבטי - לא רוצה אנשים הפועלים באופן אוטומטי, לא חושבים על מה שהם עושים ולא בוחרים. הוא רוצה אנשים החושבים על מעשיהם, בוחרים - מתוך כוח ולא מתוך חולשת הרצון.

---

[1] שמות י"ג י"ז.

[2] בראשית ו' ז'.

[3] שמואל א' ט"ו, י' - י"א.

[4] שם כ"ח - כ"ט.

[5] מורה נבוכים, חלק ג' פרק כ"ד.

[6] שם שם פרק ל"ב.

[7] עמוד 24.

על הנראות [פרשת בוא]

על הנראות [פרשת בוא]

פרשתנו משלימה את סיפור עשר המכות. היא פותחת בהסבר מדוע יש צורך להשלים את הסדרה, למרות שפרעה מוכן היה כבר להיענות לנדרש ממנו ולשלח את ישראל ממצרים.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:

'בֹּא אֶל פַּרְעֹה

כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו

לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם

וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.'[1]

הדיבר הזה עורר תהיות ופרשנויות שונות, במיוחד אצל איש כרמב"ם - איש הבחירה החופשית. הרמב"ם ראה את החירות כעמוד היסוד של הקיום האנושי ושל התורה. אם האדם איננו בן חורין, אי אפשר - לדעתו - לתבוע ממנו להיות אדם מוסרי ולקיים מצוות. על כן הכבדת הלב - שהיא שלילת הבחירה - וענישה על המעשה הנגזר ממנה, היוותה עבורו קושיה חמורה על כתבי הקודש. כך הוא פותר את הקושי:

לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחלה, והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר 'הבה נתחכמה לו', נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את לבו...[2]

הרמב"ם אומר, כי הכבדת הלב ומניעת חופש הבחירה, הן עונש על התחכמות פרעה להרע לישראל. אני בוחר ללכת בדרך אחרת, להעמיד את הכתובים באופן שונה:   מצד ערך החירות, אכן לא ראוי להכביד את לב פרעה ולאחר מכן להעניש אותו. אבל ערך הנראות גובר. מהו ערך הנראות? אם יש מעשה מסוים שראוי לעשותו, הרי לא די שהמעשה יעשה, אלא יש צורך להוסיף עשיה על עשיה עד שלא יהיה ספק שהמעשה הוא שגרם לתוצאה. למשל - אם ראוי לשים גבולות לראובן. ראובן רוצה עוגה, ואני אומר לו: 'לא'. ראובן יכול לומר: 'בעצם אני לא רעב'. אם ההתרחשות תסתיים כאן, לא הצבתי גבולות לראובן. גם הצופה, ויותר מכך ראובן עצמו, יספרו שראובן לא אכל עוגה כי לא היה רעב. למען ערך הנראות, צריך לחכות להתרחשות בה לא יהיה ספק שראובן רעב, אז לומר לו 'לא', ואזי יהיה ברור שהושם גבול לראובן.

ערך הנראות איננו ערך פשוט, יש לו מופעים רבים ומורכבים. היום - לשם דוגמה - ברור, כי במערכה נדרשת תמונת ניצחון. יכולה להיות מערכה בה מבחינה אובייקטיבית ברור שהצד האחד ניצח, אבל הצד השני הצליח לייצר תודעה שונה. מבחינת הנראות - דווקא הצד השני ניצח. לכן מי שמעוניין לנצח, צריך לא רק לנצח, אלא גם לדאוג לנראות של הניצחון. מכאן נפתח פתח לצד האפל של ערך הנראות. יכול להיווצר מצב, בה יש נראות שאין לה התרחשות מותאמת במציאות המתאימה לה. יתרה מזו. אדם החותר אל הטוב, צריך מעתה להתמודד בשתי זירות שונות. זירה אחת - זירת האמת - לעשות את הטוב ולהימנע מלעשות את הרע. זירה שניה - זירת השקר - לדאוג שהמעשה הטוב יראה, ולדאוג שלא יראה כאילו הוא עושה רע. ערך הנראות התגבש במשנת החכמים, לערך 'מראית העין'. כך למשל שנו במסכת כלאים:

נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת

ובלבד שתהא זו נטה לצד זה וזו נוטה לצד זה,

ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן,

שכל מה שאסרו חכמים

לא גזרו אלא מפני מראית העין.[3]

אסור לזרוע כלאים. אך לא די שלא יהיו כלאים 'באמת', אסור שתהיה מראית עין של כלאים. הזירה של התודעה, חשובה לא פחות מהזירה של המציאות. ערך הנראות עלול להוביל לפתולוגיה, של אי התאמה בין העולם החיצוני לעולם הפנימי. זה מצב חמור שבשפה המודרנית מוגדר כחוסר אותנטיות. כנראה שזה הרקע לכלל המשלים למושג 'מראית העין', כלל שקבע רב - האמורא הגדול בדור האמוראים הראשון:

אמר רב יהודה אמר רב:

כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין -

אפילו בחדרי חדרים אסור.[4]

רב 'סוגר את הפינה', אוסר על התנהגות אחת בחדרי חדרים ואחרת סותרת בחוץ, כשהאחרים רואים. נחזור לפרעה. אם היה ערך למכות מצרים, הרי שהערך לא היה רק כאמצעי למטרה של יציאת מצרים. הערך היה בכינון אתוס של יציאה מעבדות לחירות. של עם ששמר על זהותו, על נאמנותו לריבונו של עולם. אם לאחר מכה או שתיים היה פרעה פותח את השערים, ואומר שהוא לא צריך את העבדים האלה - הם היו יוצאים אבל הסיפור לא מקבל את הנראות שלו. בואו ונתבונן באחד משירי יציאת מצרים של אלתרמן. אלתרמן 'עוקב' אחר נון, אביו של יהושע, שהוא מיוצאי מצרים:

                    בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת – שָׁם שָׁקַע הוּא
                    בֵּין מִכְרוֹת רַעַמְסֵס אוֹ פִתֹם.
                    וּלְמוֹפְתִים נוֹרָאִים לֹא חִכָּה הוּא
                    כִּי אָמַר הוּא: מוֹפְתִים? מַה פִּתְאֹם?  

נון - כמו הישראלי החדש, שולל הגלות המסורת והמופתים - לא מחכה למכות. הוא לוקח גורלו בידיו, יוזם, ויוצא ממצרים.

       
                    וּלִשְׁנַיִם נִקְרַע הַיָּם – –

                    אֲבָל גַּם אֶת הַיָּם הַקָּרוּעַ,
                    וְהַמָּוֶת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו,
                    הוּא עָבַר, עִם סַלּוֹ הָקָּלוּעַ,
                    כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו.

הים הנקרע, הוא לא נס, אלא דבר המובן מאליו. נון לא רק מפנה עורף למופתים, אלא גם לאבי כל הניסים - קריעת הים. המובן מאליו, הוא אויבו של הנס. אלא שאז מגיעה שירת הים. היכולת להתבונן במה שקרה ולספר את הסיפור:

                   הוּא זָכַר הַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאָרֶץ,

                    הוּא זָכַר אֶת הַחֹשֶׁך-וָדָם,

                    הוּא זָכַר הַתְּהוֹמוֹת שֶׁסָּעָרוּ,

                    הוּא הֵבִין

                    כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם – –

הסיפור, הוא חלק ממימוש ערך הנראות. רק כשיש מופתים בארץ, רק כשהים נקרע - יש נראות, יש סיפור, יש הבנה לאשר קרה לך, הבנה שלך והבנה של אחרים. לעיתים זה כואב, כי אפשר היה להפסיק לפני כן את העימות. אבל כשחושבים מבחינה אסטרטגית - גם בחיינו האישיים, אי אפשר לוותר על הסיפור, על השמיעה, על הנראות - על העדות כי כאן אירע דבר.

---

[1] שמות י' א' -ב'

[2] הלכות תשובה, פרק ו' הלכה ג'.

[3] כלאים פרק ג' משנה ה'.

[4] שבת ס"ד ע"ב.