על ההתנוונות [פרשת ויקרא] [9]

על ההתנוונות [פרשת ויקרא]

 

חן של ראשית נסוך על פרשת ויקרא, התרגשות של התחלה. כשאני קורא את הפרשה, יש לי הרגשה של ניקיון. הכל ערוך ומוכן ליציאה לדרך הקרבנות. כלי המקדש מצוחצחים, המזבח נקי, ומערכת חוקי הקרבנות ניצבת מסודרת ומוכנה למימוש: קרבנות העולה - מהבקר מהצאן מהעוף, המנחות, השלמים, החטאות, האשמות. רגע לפני הקדשת הכוהנים וחנוכת המשכן.הרגע הזה אפוף בתקוות גדולות, לקרבת אלוהים, לשיחה ערה וחיה בין האדם לבין ריבונו שבשמים.

אלא שאנחנו לא נמצאים רק ברגע הזה, כל ספרי התנ"ך פרושים לפנינו. לכן אנחנו לא יכולים להתמכר לרגע הזה, הסוף המר מפוגג את התפעמותנו.   

 

(יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.

(יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי?!

(יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא - לֹא אוּכַל, אָוֶן וַעֲצָרָה.                                                         [ישעיהו א']

 

משהו השתבש בדרך, הקרבה נהפכה לקרב ועימות. מה קרה? למה הפך ריבונו של עולם מאוהב לאויב המקדש וקורבנותיו?

 

(ו) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו. וְאִם אָב אָנִי - אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי - אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ?

(ז) מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ? בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא.

(ח) וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ - אֵין רָע. וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה - אֵין רָע. הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ? אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ? אָמַר ה' צְבָאוֹת.                     [מלאכי א']  

 

בשלב כל שהוא, השתלטה עייפות, שגרה, מועקה. הכוהנים מילאו את תפקידם כעושי מצווה מלומדה, כביטוי ביידיש - 'יוצאזיין'.

 

(ו) נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת. כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ, וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי. וַתִּשְׁכַּח תוֹרַת אֱלֹהֶיךָ, אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי.

(ז) כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי, כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר.

(ח) חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ, וְאֶל עֲוֹנָם יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ.

(ט) וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן, וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו, וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ.          [הושע ד' ]

 

הכוהנים, במקום להיות קבוצה מובילה מבחינת היושרה והמוסר, יישרו קו לאחור והפכו להיות חלק מהעם החוטא. התמונה  עגומה. הצרה היא שהבעיה איננה רק בעיית הכוהנים, כל קבוצה שהיתה לממסד עלולה להתנוונות מעין זו. קחו למשל את קבוצת הנביאים, האנשים אשר רוח בם והם המעוררים את העם מתרדמה רוחנית ומוסרית. גם הקבוצה הזאת  התנוונה, עד שהנביא ירמיהו זועק במר לבבו:

 

(ט) לַנְּבִאִים. נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתַי, הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן, מִפְּנֵי ה' וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ.

(י) כִּי מְנָאֲפִים מָלְאָה הָאָרֶץ, כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ, יָבְשׁוּ נְאוֹת מִדְבָּר, וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה, וּגְבוּרָתָם לֹא כֵן.

(יא) כִּי גַם נָבִיא גַם כֹּהֵן חָנֵפוּ, גַּם בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָם נְאֻם ה'.  [ירמיהו כ"ג]

 

תופעה דומה אפשר לזהות בחסידות, מתנועה רעננה ומרעננת הפכה תוך שלושה דורות לתנועה שיש בה הרבה סיאוב וכוחניות רעה. כמובן שהתמונה איננה מורכבת רק מהשחור והלבן. גם בדורות האחרונים יש יופי ורוח בחסידות. אבל ליבי אומר לי, כי אלו ירמיהו היה מתבונן בתנועה הזאת, היה שולח בה את שבט פיו לא פחות מאשר שלח בנביאים ובכוהנים. כך היה עושה גם ביחס לרבנים, וכך גם ביחס לממסדים חילוניים כגון האקדמיה או האמנות. יש כאן תופעה כללית, החוצה זהויות ותקופות. הרוח השוצפת, היוצרת, הטהורה והמתעלה אל מעבר לעצמה, הופכת לקבוצה מסואבת ומנוונת.

מה אפשר לעשות? האם אפשר לעשות? האם אפשר להציל את האדם מהשחתת החלקות היפות שיצר ועיבד?

אפשר לנסות ולהימנע מלמסד את הרוח. לא להתפתות לשאיפות של כוח שהממסד מציע, להותיר את היחידים ביחידותם. אולי אפשר לזהות מגמה שכזאת אצל חכמים, שניסו לשמור על עצמם מהמחלה הזאת:

 

הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים מתענין שלש תעניות...                                               [משנה מסכת תענית פרק א' משנה ד']

 

מאן יחידים? אמר רב הונא: רבנן.                      [תלמוד בבלי, תענית, י' ע"א]

 

הגדרת קבוצה כקבוצת יחידים - היא קבוצת החכמים - מהווה ניסיון להעלים את היחיד בקבוצה. העלמת היחיד בקבוצה היא ראשית מחלת הניוון ששמה ממסד.

 

יש דרך נוספת להתמודד עם המחלה, דינמיקה של הקבוצה שלא נותנת לה לשקוע בבוץ ההתנוונות. ניסיון שכזה - שכנראה לא צלח - מבצע הנביא מלאכי:

 

(א) וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים.

(ב) אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָאוֹת, וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב.

(ג) הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת הַזֶּרַע וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם, וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו.

(ד) וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת.

(ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא.

(ו) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן.

(ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא.

(ח) וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת.                                                                                        [מלאכי ב']

 

נראה שמלאכי מאתר את המשבר בכהונה. הוא מנסה לפתור אותו לא על ידי הבראת עבודת הקרבנות, אלא על ידי הסטת המוקד בעבודת הכוהנים אל הדעת ואל התורה. הניסיון להיאחז בממסד הרקוב ולתקנו, לא תמיד מצליח. לעיתים דרושה מנהיגות המזהה את השינוי בתנאים ויוצרת את הקבוצה מחדש.

מעבר לשני הפתרונות שהצגנו, החשוב ביותר הוא להתבונן באומץ במציאות העגומה. רבים וטובים בממסדים שונים, מסרבים להכיר בניוון. התנ"ך מאפשר לנו מבט שכזה. לא נעים לקרוא את תיאורי ההתנוונות, היה נחמד יותר לצרף לפרשת ויקרא סיפור הצלחה של מערך הקרבנות. אך מטרת כתבי הקודש איננה לגרום לנו לתחושות נעימות, אלא לאפשר לנו לתקן את המקולקל אצלנו. זאת נעשה רק אם נלמד מנביאנו את האומץ לחשוף את התנוונותנו.