על הדם [פרשת צו] [9]

על הדם [פרשת צו]

 

תוך כדי פרישת תורת הקורבנות, מורה פרשתנו צו איסור:

 

וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה.

 

החוק הזה הופיע כבר בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא:

 

חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.      [ג' י"ז]

 

בשני המופעים, החוק סתום ולא מפרש - מדוע אסור לאכול את הדם? המופע השלישי מגלה את הרקע לאיסור:

 

(י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.

(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.

(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.

(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.                        [ויקרא י"ז]

 

כאן כבר יש סיפור העומד מאחורי הצו. הדם הוא הנפש, ואיסור אכילת הדם הוא למעשה איסור אכילת הנפש. נימוק זה חוזר גם בספר דברים, בתוספת מרכיב נוסף:

 

(כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.

(כד) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

(כה) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ, לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

                                                                                                       [דברים י"ב]

 

מדוע צריך להתחזק כדי לא לאכול את הדם? כנראה שישנה תשוקה מיוחדת וחזקה לאכילתו. מה פשרה? יש אומרים, כי מכיוון שדרך עובדי עבודות זרות היתה לאכול את הדם, גברה התשוקה להתדמות להם. יש אומרים, כי זאת היתה אחת מדרכי הכישוף, לחבור לכוחות על טבעיים ולפעול בעזרתם במציאות. אני נוטה לומר, כי מכיוון שהדם הוא הנפש, הרי הכוחניות והשתלטנות הטבועות באדם רוצות לאכול את הכל, גם את נפשו של הנאכל. האכילה איננה רק מילוי צורך של רעב, אלא גם מילוי צורך לשליטה. כנגד צורך כוחני זה, צריך להתחזק.

מכל מקום, על פי התורה - הדם הוא הנפש. בואו ונתבונן בתמונה הזאת. היא נרקמת באחת מחידות בראשית הטורדות דעתו של אדם מאז ומקדם, חידת הגוף והנפש. מרבית המתבוננים והחושבים, שותפים לעמדה כי לאדם יש גוף. על כך מעידים החושים, וחוץ מהוגים רדיקליים - אין מי שיחלוק על כך. השאלה היא האם מעבר לגוף יש עוד משהו. יש אומרים שלא, הם מעמידים את כל התודעה הרגש והתחושה על החומר. יש אומרים שכן, הם טוענים כי מעבר לגוף יש ישות אחרת - הנשמה, הנפש הרוח או כל שם אשר נקרא לה. והנה באה התורה ומורה - הדם הוא הנפש. היו בין הפרשנים שרצו למתן את הטענה, הם הורו כי משמעותה היא שהדם הוא מושב הנפש. על פי תמונה זו, הנפש היא אחרת ביחס לחומר. היא שוכנת באופן כל שהוא - בדם. אך נראה כי התורה טוענת טענה אחרת, הנפש זהה לדם. הנוזל הנע וזורם בעורקינו, הוא הוא הנפש. מבט שכזה מתרחב ונפרש על כל התורה כולה. למשל -

 

(י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ?! קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.    [בראשית ד']

 

מעתה אין כאן אלגוריה לכעס על הרצח. הדם הוא הישות החיה שבאדם, ועל כן הוא יכול לצעוק. העמדת הדם כנפש, מובילה את החכמים לרגישויות חדשות:

 

תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים.

אמר ליה: שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא.

                                                                                      [בבא מציעא, נ"ח ע"ב]

 

ההחוורה, היא - על פי חכמים - שפיכת הדמים פנימה. זאת תגובה רגשית הבאה לידי ביטוי בגוף. הדם הוא הנפש, ועל כן הוא רגיש למכות נפשיות ורוחניות. אולי אפשר לבאר בדרך זן פרשה מהפרשות הסתומות שבתורה. לאחר המבול השתנה התפריט של האדם. הבשר שלפני כן היה אסור, הותר לו. בצד היתר הבשר, מורה התורה:

 

(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו, אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

(ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.                                      [בראשית ט']

 

ריבונו של עולם מורה כי ידרש את דם האדם, אפילו מהחיות וכמובן מבני האדם. שופך הדם - דמו ישפך. עד כאן הסיפור ברור, אך מילה אחת יוצרת פסוק לא פתור המעמיד את עצמו לפירוש ולדרשה. המילה היא 'באדם', מה פירוש 'שופך דם האדם באדם...'? מאז תקופת החכמים דרך פרשני ימי הביניים ועד ימינו, הוצעו לביטוי המוזר כמה פירושים: יש המפרשים - מי ששופך את דם האדם, עונשו הוא שדמו ישפך על ידי האדם. יש מפרשים - דמו יישפך בתוך האדם, כלומר מיתת חנק [ולא חרב, סקילה או שריפה]. יש מפרשים - שופך דם של אדם שהוא בתוך אדם, כלומר עובר, גם הוא דמו יישפך. הפסוק הזה בנוי באופן מוקשה, מה שמאפשר גם לנו להוסיף פירוש לפירושים. שפיכת דם האדם בתוך האדם - על פי פירושנו - היא הלבנת הפנים. הדם לא נשפך החוצה, הוא פוצע את הלב פנימה.

על פי תמונתנו, יש רצף עדין בין הגוף ובין הנפש. לא שתי ישויות הזרות זו לזו - חומר ורוח גוף ונפש, אלא מהחומר המוצק - הגוף - אל הנוזל הנע שהוא הנפש. ההימנעות מהלבנת פני החבר, היא הימנעות ממגע פיזי פוגעני. הפיזיות הזאת הופכת את הנפש לממשית יותר, ואת הפגיעה בה למוחשית. כשם שהפגיעה בתמונה זו מוחשית יותר, כך גם הרכות שבין אדם לחברו:

 

אמר ר' יוחנן: טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב.  

                                                                                           [כתובות קי"א ע"ב]

 

הלבנת השיניים, החיוך, פועלת כמו פעולה פיזית של השקיית חלב. הנפש היא ממשית, זורמת בעורקינו, ניזונה מתשומת לב ושמחה, הפועלת עליה כהשקיית חלב, אולי אף מעוררת בנו היזכרות של יניקת החלב בראשית חיינו. ההטבה לאחר היא היכולת לחבר בין נפשי שלי שהיא החורגת בעדינות מגופי, לנפשו של האחר. כפי שסימן ישעיהו בתארו את אופן החיים הראוי:

 

וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ                                                                      [ישעיהו נ"ח י']

 

ופירש רש"י: 'בתנחומי דברים טובים'.