על
המוות ועל החיים [פרשת אמור]
פרשת
אמור היא פרשת כוהנים, וככזאת היא אמורה לעניין את הכוהנים יותר מאשר את יתר חלקי
העם. אך אפשר להתבונן בה במבט אחר. הכוהן איננו אחר ביחס ללוי ולישראל, הכוהן הוא
אדם המייצג אידיאה אנושית. מי שאיננו כוהן לא יכול לממש בחייו את האידיאה, אך היא
מהווה עבורו סמן ומגדלור העוזר בפילוס הדרך בתוהו ובבוהו ששמם - חיים. בואו
ונתבונן בתחילת הפרשה, מנקודת מבט זו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל
הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא
בְּעַמָּיו.
כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, לְאִמּוֹ
וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו.
וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו
אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ, לָהּ יִטַּמָּא.
לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו, לְהֵחַלּוֹ.
לֹא יקרחה יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם
וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת.
קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא
יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם,
וְהָיוּ קֹדֶשׁ.
הקדושה
- על פי פרשה זו - קשורה לחיים והפוכה למוות. מה פשר הזיקה הזאת? אפשר לתת לה פשר
בעולמות של סוד, ואפשר להאיר אותה בשדה ההגות הקיומית. בואו ונתבונן בה על פי
האפשרות השנייה. אחד החלוצים ביצירת מפגש שבין ההגות היהודית להגות הקיומית, היה
פרנץ רוזנצווייג. ספרו 'כוכב הגאולה' נפתח במוות ומסתיים בקריאה - 'אל החיים!'. כך
נפתח הספר [הקטע מובא על פי תרגומו של יהושע עמיר, בדילוגים. המקור מובא באותיות
מובלטות, והפירוש המנהיר באותיות רגילות].
מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת המכלל. [ראשית
הפילוסופיה, בהערותיהם של הפרה-סוקרטים על המכלל. ראש וראשון להם - תאלס, שהורה כי
'הכל מים'. כדי להציב טענה זו, יש לוותר על תמונת החושים. החושים מורים כי יש
ריבוי, הויתור על תמונתם מאפשר לראות את המכלל. המוות וחרדתו מנכיחים את קריסת
תודעת החושים - המתרחשת עם המוות - ובכך מאפשרים עלייתה של הכרה חלופית - הכרת
המכלל.] לשכך את אימת החלד,ליטול מר ממוות וקטב משאול - זו שמתיימרת לעשות
הפילוסופיה. [המבט של המכלל אמור לשחרר מאימת המוות. זה איננו מבט של החושים,
ועל כן הוא לא עלול להתאיין עם המוות.] ... את הגוף מפקירה היא [הפילוסופיה]
לשאול, אך הנשמה בת החורין מרחפת וחולפת על פניה. [הגוף יכלה עם המוות ואתו
מבט החושים, הנשמה לא תכלה, ואיתה מבט התבונה - המכלל]. אמת, פחד המוות אינו יודע
הפרדה כזו בין גוף לנפש, שואג הוא אני אני אני, ואם תבוא להסב את הפחד אל איזה 'גוף'
בעלמא, לא יאבה ולא ישמע. [חרדת המוות נובעת מהזדהות התודעה עם הגוף, על כן
כליונו נתפס בעיניה ככיליונה ומטיל עליה אימה]. כי אמנם נידון הוא למוות, אך
אינו נידון להתאבדות. [המסקנה מהפילוסופיה שהמוות לא רק שאינו מפחיד, אלא שהוא
התכלית - השחרור מהגוף. לזאת התודעה לא מסכימה]... אל לו לאדם לפרוק מעליו את
אימת החלד. בפחד המוות - יוסיף לחיות. [הקיום השלם - אליבא דרוזנצווייג - הוא
הבחירה בחיים המלווה בפחד מפני המוות].
בואו
ונשווה את מבטו של רוזנצווייג, למבט העולה מפרשתנו. רוזנצווייג חושב שהאדם צריך
להתבונן למוות בעיניים, לחיות יחד אתו. הפרשה סוברת שהאדם [הכוהן] צריך להתרחק
ולהתנתק מהמוות. לא לראות אותו ולא להתקרב אליו. מה מקור ההבדל?
רוזנצווייג
פונה לאדם באשר הוא אדם. אם לא ישרה האדם עם המוות, לא יהיה מודע לו וממילא לא
תיפקח תודעתו. לעומת זאת התורה מעמידה את הכהן במרכז הקהילה, מסביבו יהום המוות אך
ראשו שלו לא ישח. דבקותו של הכהן בחיים והתרחקותו מהמוות, לא מונעות את הזיקה
למוות המתקיימת על ידי האחרים. מצב זה מאפשר לאחוז את המקל בשני קצותיו - מהצד
האחד לפקוח עיניים אל מול המוות וסופיותו של האדם, ומהצד השני - לדבוק בחיים
בחיוניות ובשמחה ולא לשקוע באבל ובמלנכוליה.
יש
ומתגלעות סתירות בין הערכים. מות בני אהרון היווה מקרה של התנגשות ערכים כזאת. משה
מורה לאהרון ולבניו הנותרים -
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר
וּלְאִיתָמָר בָּנָיו: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ
וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף, וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'.
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן
תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה. [ויקרא
י' ו' - ז']
ערך
הקדושה והחיים, גובר על ערך המוות והאבלות. ומנגד -
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ
מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף, וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן
הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:
מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת
בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ - כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא - וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת
אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'?!
הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה,
אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי!
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם
הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה,
וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.
[שם
ט"ז - כ']
משה
סובר שערך החיים גובר גם בזירת אכילת החטאת. אהרון טוען שכאן ערך האבל והמוות
גובר. משה מודה לאהרון. מעבר לשאלת הגבולות, ברור שכאן זירה של התנגשות הערכים.
חיים ומוות קדושה וטומאה שמחה ואבל מתחרים על מקומם בתודעה האנושית.
אמרנו
התנגשות של ערכים, אך נראה שבעולמו של הכוהן אין המדובר בערכים שקולים. יש כאן
הכרעה ברורה כי ערך החיים גובר על ערך המוות. אהרון תובע לתת מקום גם לאבל ולמוות,
אך המדובר במקום מוגבל. על פי דרכנו, הכהן מהווה דמות קצה של האדם באשר הוא אדם.
מכאן שההכרעה הזאת חורגת מגבולות הכהונה ונוכחת אצל כל בני האדם. העדפה זו מנהירה
תמונת פלאים מחייו של דוד. בנו של דוד חלה, ודוד הגיב באופן קיצוני:
וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד
הַנָּעַר, וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה.
וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ
מִן הָאָרֶץ, וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם.
[שמואל ב'
י"ב]
לאחר
שבוע מת הילד -
וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי
מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו
וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה.
דוד
מגלה שבנו מת, ולהפתעת הכל - קם, מתרחץ ואוכל. הדבר מעורר את תמיהת האנשים:
וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו: מָה הַדָּבָר
הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה?! בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר
מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם?!
דוד
מסביר:
וַיֹּאמֶר: בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי
וָאֶבְכֶּה, כִּי אָמַרְתִּי: מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד.
וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם? הַאוּכַל
לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד? אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי.
עמדת
האנשים הרבה יותר מובנת מבחינה רגשית. אדם מתאבל על המת. זו השעה שהמוות גובר על
החיים, זו השעה שהאבל גובר וראוי שיגבר על השמחה ועל החיות הבאות לידי ביטוי ברחצה
ובאכילה. דוד רואה את הדברים אחרת. כל עוד אפשר להציל את החיים, יש מקום לזעקה
ולכאב. ברגע שגבר המוות, מותירים את המת מאחור ודבקים בחיים. ערך החיים חזק מערך
המוות, השמחה יתרה על האבל. יש קו ישר וברור המחבר את תורת הכוהנים עם התנהלותו
הייחודית של דוד.
הפילוסופים
הקיומיים דורשים מהאדם להיות מודע למותו כדי שיוכל לחיות במלאות. התורה מאפשרת
לאדם לדבוק בחיים במלאות או לפחות בהתקרבות אל המלאות, כשברקע האחורי מרחפים המוות
ואימתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה