על הארת פנים [פרשת נשא] [9]

על הארת פנים [פרשת נשא] [לזכרו של יובל פלד שנפטר בפתע השבוע]

 

בפרשת השבוע, משולבת ברכת הכוהנים. זאת ברכה מיוחדת, המלווה את העם היהודי מקדמת דנא. בתפילה, כוהנים מברכים אותה יום יום. במשפחה, הורים מברכים בה את ילדיהם בערבי שבתות וחגים. זאת הברכה:

 

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

 

הרבה ברכות מקופלות בברכה האחת הזאת: ברכה, שמירה, הארת פנים, חן, נשיאת פנים.

 

פשרה של התפילה מוזר ומתפרש באופנים שונים:

 

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

 

מה פשר שימת השם על בני ישראל? את מי יברך ריבונו של עולם, את העם? את הכוהנים?

 

מכל הריבוי שמיעוט המילים הללו מחזיק, בואו ונבחר רכיב אחד להתבונן בו: הארת פנים. מהי הארת הפנים, ומה הברכה הצפונה בה?

 

ההתבוננות בהארת פניו של ריבונו של עולם, מובילה לחידות רבות פנים. האם יש פנים לריבונו של עולם? אם יש - האם אפשר לראות אותן כך שהארתן היא בעלת משמעות?

 

הרמב"ם הקדיש לנושא את הפרק השלושים ושבעה בחלק הראשון של 'מורה נבוכים'. הנחת העבודה של הרמב"ם היא שלריבונו של עולם אין גוף, וממילא גם אין לו פנים. על כן הוא נותן למושג 'פנים' כמה וכמה הוראות אחרות, שבעזרתן הוא מפרש את הפסוקים המייחסים פנים לאלוהים. בין הוראותיו: 'נוכחות' (בעזרת הוראה זו הוא מפרש את הפסוק 'וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ' [שמות ל"ג י"א] ), 'מקום', 'זמן'. ולענייננו הוא מוסיף:

פנים הוא גם כן שם הדאגה וההשגחה לא תשא פני דל [ויקרא י"ט ט"ו]; ונשוא פנים [ישעיהו ג' ג']; אשר לא ישא פנים [דברים י' י"ז] וזה תדיר. על פי המשמעות הזאת גם נאמר ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום [במדבר ו' כ"ו] כלומר, לגרום להשגחה שתלווה אותנו.

 

הרמב"ם ממיר את הגופני - הפנים - במופשט - השגחה. גם אם לא נלך בדרכו של הרמב"ם, הרי שהתורה מורה על מגבלה ביכולת לראות פני אלוהים:

 

וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.           [שמות ל"ג כ']

 

מהי אם כן משמעות הארת הפנים ונשיאת הפנים של אלוהים המתוארת בברכת הכוהנים?

 

הספרי [מדרש הלכה] דורש כך:

 

'יאר ה' פניו אליך', יתן לך מאור פנים.

 

נראה לי שדרך הדרשה היא זו: אי אפשר לראות את פני אלוהים, על כן גם אין משמעות להארת פניו. למרות זאת, אפשר להבחין בעקבות של הארת פני אלוהים. אדם שאלוהים האיר לו פניו, פניו שלו מאירות.

הטענה הנטענת כאן חשובה ומעניינת: הארת פנים איננה תכונה של האדם, אלא תגובה שלו. מי שהישות - ובשפה הדתית: אלוהים - מאירה לו פנים, הרי פניו מחזירות את האור אל האחר.

 

פרשה נוספת מאירה את הארת הפנים בפן נוסף. פסוק בספר שמות אומר:

 

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ, אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'.             [שמות כ"ג י"ז]

 

פשוטו של מקרא הוא, כי כאן ציווי לעליה לרגל אל המקדש. אם נאזין ביתר שאת לפסוק, נשמע כי במקדש מתגלים פניו של ריבונו של עולם והאדם העולה לרגל נראה אליהם. מכיוון שבתורה המילים כתובות ללא ניקוד, נוצר מרחב של אפשרויות לקרוא את המילה 'יראה'. חכמים ניצלו את המרחב הזה בכדי לדרוש את הפסוק:

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ד עמוד ב

 

יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה בן תימא:

הסומא באחת מעיניו - פטור מן הראיה

שנאמר: 'יִרְאה' 'יֵרַאה' - כדרך שבא לראות כך בא ליראות.

מה לראות בשתי עיניו - אף ליראות בשתי עיניו!              [סנהדרין ד' ע"ב]

 

על פי הפרשנות המקובלת, לומד יהודה בן תבאי כך:

'יִרְאֵה' -   כדרך שריבונו של עולם רואה את האדם בראייה שלימה, כמו שנאמר: 'אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה' [דברים י"א י"ב].

'יֵרַאֵה' - באותו האופן יבוא האדם להיראות, בהיותו שלם בראייתו - בשתי עיניו.

הרעיון הקודם מקבל כאן תפנית חריפה. לא רק שהאדם הנראה שהוארו לו הפנים, פניו מאירות ורואות. הראייה של הנראה מתדמה לראיית מי שראה אותו. אני מרשה לעצמי לחרוג מדברי רבי יהודה בן תימא ולטעון: אם מי שראה אותך הוא שלם בראייתו, גם אתה תהיה שלם בראייתך.

 

ברצוני להקדיש את הדברים לזכרו של איש מיוחד שהלך השבוע באופן מפתיע לעולמו. יובל פלד היה צייר. אם תחפשו במאגרי החיפוש את ציוריו, תראו ציורים של איש רואה ומתבונן. יובל היה בונה לו תפאורה של בובות מלובשות בתלבושות מיוחדות, ומצייר אותן. כל ציור ארך תקופה ארוכה. פעם אמר לי, כי אם היה יכול לעשות באמת את מה שהוא רוצה, היה מצייר כל ימיו ציור אחד. הוא שכלל את מלאכת ההתבוננות והציור עד לרמה ריאליסטית שכבר לא מצויה היום. בקבוצת לימוד בה נטל חלק, הביא לידי ביטוי את יכולת ההתבוננות שלו במקורות, בחיים, ובמרחבי התרבות. תמיד לעומק, בשרטוט עדין מלווה בתנועת יד אופיינית. מעבר למרחב האינטלקטואלי, האיש ראה את הסובבים אותו. הוא היה הזיכרון הקבוצתי של חבורה שלמדה יחד בבית הספר התיכון, זכר פרטים, מצבים, רגשות ומחשבות. הוא האיר פנים לכל אחד מבני החבורה, ונתן תחושה שהוא רואה. לי היתה הרגשה שאני נהיה טוב יותר במחיצתו, כי כפי שראינו - מי שרואים אותו - רואה, ומי שהרואה אותו שלם, ראייתו נשלמת והולכת ופניו מאירים וטובים.