על המנורה [פרשת בהעלותך] [9]

על המנורה [פרשת בהעלותך]

 

בפרשה הקודמת - פרשת נשוא - קראנו על מתנות שנים עשר הנשיאים, מתנות שהצטרפו למפעל של חנוכת המשכן. בפרשת השבוע, נראה כי הסיפור חוזר לאחור. הפרשה פותחת במעשה המנורה ובהדלקתה:

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה: מִקְשָׁה זָהָב, עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא, כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה - כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.

 

החזרה לאחור במעשה הסיפור, הובילה כנראה את רש"י לכתוב:

 

למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?

לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

 

לפתע, אל פרשה 'טכנית', זורמים רגשות עזים: חלישות הדעת, קנאה, התנשאות. בואו ונאזין לפרשה הקטנה הזאת, ונראה כיצד ביד אמן פדגוג מוביל ריבונו של עולם את אהרון ממחוזות חלושי דעת אל מלאותה.

אהרון נקרא להעלות את הנרות. מפתיע. נרות מדליקים, לא מעלים. כך מעיר רש"י:

 

על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב.

 

אם מתבוננים היטב במלאכת ההדלקה, רואים שאכן יש בה העלאה. המדליק מדליק, והשלהבת עולה מאליה. על פי החכמים מגלים עוד דבר, יש מעלה ומדרגה אליה עולה הכהן כדי להדליק. גם לזאת מתאימה לשון העלייה. תוך כדי כך אהרון שדעתו חלשה, שומע כבמראה את הקריאה לעלות, ולעלות מאליו.

ועוד אנחנו שומעים, כי הנרות עולים אל מול פני המנורה. משמע - למנורה יש פנים. מהם הפנים של המנורה?

 

אל מול פני המנורה - אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה.

 

כיצד מגיע המושג 'פנים' אל הנר שבגוף?

הרמב"ם בפרק ל"ז של מורה נבוכים, מציג את ריבוי הפנים של המושג 'פנים':

 

'פנים' הוא שם משותף...

הוא שם לפרצוף של כל בעל חיים,

והוא שם לכעס: 'ופניה לא היו לה עוד' [שמואל א' א' י"ח]...

כן הוא שם לנוכחות אדם ומקומו: 'על פני כל אחיו נפל' [בראשית כ"ה י"ח]

'ועל פני כל העם אכבד' [ויקרא י' ג'] משמעותו: בנוכחותם.

על פי משמעות זאת נאמר: 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים'

                                                                                               [שמות ל"ג י"א]

 

המנורה בנויה מחלק מרכזי, מסיבי, הוא ה'גוף', ומענפי קנים היוצאים ממנו. החלק המרכזי הוא הנותן לה את הכובד והנוכחות, הקנים - את הקלילות. הקנים פונים אל הגוף המרכזי, ומכיוון שהוא מרכז הנוכחות של המנורה, אפשר לקרוא לו: פני המנורה.

עתה בואו ונפנה אל דרך המדרש, דרך קריאה שפיתחו חכמים כדי לעמוד על גוונים עדינים שבמקור. מי שאמון על דרך המדרש, שומע במילים בנות הד למילים אחרות החושפות עוד רבדים בקטע. הנה הביטוי 'פני המנורה', מוביל אותי לפנים אחרות:

 

(א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, וַתֹּאמֶר: קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'.

(ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל, וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

(ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'.

(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

(ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

(ו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ? וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?

(ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב - שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב - לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.                                                    [בראשית פרק ד']

 

קין והבל הם שני בנים שונים. קין עובד אדמה והבל רועה צאן. אלוהים אוהב בשר, ירקות ופירות - פחות. הוא מקבל את מנחת הבל, ואל מנחת קין הוא לא שועה. כאן מופיעה הקנאה, והקנאה של קין גורמת לפניו ליפול. אהרון ויתר ראשי השבטים מצויים בסיטואציה דומה מבחינה רגשית. ראשי השבטים מביטים מנחה המתקבלת, אהרון לא מוזמן להביא ואולי גם אין לו. ריבונו של עולם קורא לו להעלות את הנרות אל מול פני המנורה, שוב מראה לפניו הנפולות הנקראות להתרומם ולעלות. אנחנו הקוראים מתבוננים בהשתאות בדרמה השקטה המתחוללת, והתורה מוצאת לנכון להוסיף להתבוננות שלנו את מעשה המנורה. המנורה היא מקשה אחת, עד ירכה ועד פרחה. מהי הירך של המנורה ומהם פרחיה?

 

'מקשה' - בטדי"ץ בלע"ז [עשוי בהכאה] לשון 'דא לדא נקשן' (דניאל ה, ו). עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס וחותך בכשיל לפשט אבריה כתקונן, ולא נעשית אברים אברים ע"י חבור.

'עד ירכה עד פרחה' - ירכה היא השידה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים.

'עד ירכה עד פרחה' - כלומר גופה של מנורה כולה וכל התלוי בה.

'עד ירכה' - שהוא אבר גדול.

עד פרחה - שהוא מעשה דק שבה הכל מקשה.

 

ה'פנים', ה'גוף', ה'ירך' - ביטויים חושניים מגוף האדם שמתארים את החלק המרכזי, מרכז הכובד של המנורה. ואל מולו - הקנים, הנרות, הפרחים - ביטוי אחר, מעולם הצומח המבליט את השונות של החלקים הדקים. הכל מקשה אחת. אולי עוד פן במראה המוצגת לאהרון, המורה לו על הכוליות האחת של המנורה, למרות השונות של חלקיה. אולי כך מנסה ריבונו של עולם להרים את פניו הנפולות מקנאה, לתת לו תחושה של מלאות בחלק שהוא נוטל בשלם.

 

רבי נחמן מברסלב סיפר סיפור נאה על מנורה:

 

מעשה באדם אחד שעזב את בית אביו ואת ארץ מולדתו ויצא למדינות רחוקות ללמוד שם חכמות ומלאכות. לאחר שנים חזר לארצו ולבית אביו. 
שאלו אביו: מה אומנות למדת בני, בארצות הרחוקות?

אמר לו הבן: למדתי להתקין מנורה תלויה, שהיא מעשה אומנות נפלא. 
ואם הדבר טוב לפניך, אבי, כנס נא את כל בעלי האומנות הזאת היושבים במדינתנו ואראה להם את המנורה מעשה-ידי להתפאר. 

עשה האב כך וכינס את כל בעלי האומנות הזאת שבמדינה, להראות להם מה למד הבן בכל השנים שהיה בחוץ לארץ. הביא הבן את מנורת הפלאים והציגה לעיני האומנים. הסתכלו בה ולא מצאה חן בעיניהם. וכשביקש מהם האב להגיד לו את דעתם על המנורה ענו כולם פה אחד, שהיא מגונה מאוד, 
משום שלא רצו להעלים ממנו את האמת. כיוון שיצאו האורחים מן הבית אמר האב לבנו: שמע, בני, דעתם של בני אומנותך על המנורה. כולם הסכימו פה אחד שהיא מגונה. ובכן, מה חכמה יש בה? 

ענה ואמר הבן: זו היא החכמה: שבמנורה זו חברתי לאחדים את כל החסרונות, שהם מצויים אצל כל בני אומנותי שנתכנסו היום בביתנו. צא וראה, אבא: כל אומן יש לו חסרון משלו.  אומן זה מיטיב לעשות צד זה של הכלי, ואילו צד שני של הכלי יוצא אצלו פגום, אומן פלוני מוציא מתחת ידו חלק מן המלאכה בתכלית היופי, וכנגד זה חלק אחר ממנה הוא ממש מכוער. 
היינו, דווקא אותו חלק שעולה כל כך יפה אצל חברו. וכך הדברים משתלשלים והולכים. מה שנאה אצל זה מגונה אצל חברו, ומה שירוד ומקולקל אצל זה הוא דווקא מלא-חן בידי חברו. ואני עשיתי מנורה, שהוא צירוף כל החסרונות שישנם אצל כולם. להכריז ולהודיע לכולם, שאין אצלם שלימות. 
מנורת החסרונות שלי היא מזכרת-חסרון לכל אחד ואחד. אבל באמת יכול אני לעשות מנורה כתיקונה. 

 

רבי נחמן מציג בעזרת המנורה מראה מול פני האדם כדי שיראה את חסרונותיו. רק מודעות לחסרונות - חושב רבי נחמן - יכולה להוביל אדם למלאות החיים. על פי קריאתנו, אדם חי את חסרונותיו. כל אחד ואחת מאיתנו פניו או פניה נפולות, מפאת חוסר מלאות, קינאה - שהיא ביטוי של העדר המטיל עצמו על האחר. על פי קריאה זו, במקום להיות איש אמת המורה על חסרונות, ראוי למרפא, להורה, למורה, לבן הזוג להעלות את הפנים הנפולות, להראות את החלק השלם שיש לנפול הפנים, וכך להאיר את פניו.