על הכתיבה [פרשת מטות מסעי]

על הכתיבה [פרשת מטות – מסעי]

פרשת מסעי, פותחת ברשימה ארוכה של מקומות החנייה במסעות בני ישראל במדבר. את הפרשה מקדים היגד מארגן ומסדר:

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'

וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם:[1]

יש שתי דרכים להעמיד את ההיגד 'עַל פִּי ה' ': האחת – המסעות היו על פי ה' ומשה כתב מדעתו [אבן עזרא]. השניה – הצו לכתוב היה על פי ה' [הרמב"ן]. אני בוחר ללכת בדרכו של הרמב"ן, ולאורה שואל: מה פשר הצו לכתוב את המסעות? הרי זו רשימה מלאה וחסרת פשר. העיקר הוא הסיפור הגדול – המסע במדבר. מדוע צריך לכתוב כל מסע ומסע? השאלה הזאת העסיקה את קוראי התורה ופרשניה מימים קדמונים. הנה כמה תשובות שנתנו לה.

רש"י כותב שללא הרשימה, היה נוצר הרושם שהעם נדד ארבעים שנה במדבר. לעומת זאת עם הרשימה, מתברר שמרבית השנים חנה המחנה במקום אחד. ממסע תלאות הופכת התמונה לשלב מעבר בין מצריים לארץ ישראל.

תשובה שניה מביא רש"י בשם המדרש. כשמדובר בשיחה רגשית בין אב לבן, כל שם של מקום מקפל בחובו זיכרונות מתוקים ומרים של התרחשויות שאירעו בו. לא מדובר ברשימה פורמלית יבשה ומשעממת, אלא בשמות קוד לתיאורים גדושי פשר ומשמעות.

הרמב"ם במורה נבוכים[2], כותב כי רשימת השמות מהווה ביסוס לסיפורי הניסים שאירעו במדבר. ללא הרשימה, יכול הקורא לחשוב כי ה'נס' של נתינת מזון או מים לעם במסע אירע כשהיו בספר המדבר, באזור שבדרך הטבע יש בו מזון ומים. הרשימה נותנת את המסגרת ואת ההקשר, מנכיחה כי הנס אירע בתוך המדבר והיה נס גמור.

הספורנו נותן פשר אחר. רשימת המסעות מבהירה את המסירות של העם, המוכנות לנוע ממקום למקום, לעיתים ממקום רע למקום טוב אך לעיתים ממקום טוב למקום רע, ללא התראה, מתוך היענות לרצונו של ריבונו של עולם.

ברצוני להציע בפניכם פירוש נוסף. אני מתבונן במושג ה'כתיבה', תוהה מדוע יש צורך לכתוב? לכתוב את הרשימה? התבוננו נא בשיר שכתבה ויסלבה שימבורסקה:

שמחת הכתיבה / ויסלבה שימבורסקה 

לְאָן רָצָה הָאַיָּלָה הַכְּתוּבָה דֶּרֶךְ הַיַּעַר הַכָּתוּב?
לִשְׁתּוֹת מִמַּיִם כְּתוּבִים,
שֶׁיְּשַׁקְּפוּ אֶת פִּיהָ הַקָּטָן כִּנְיַר הַעְתָּקָה?
מַדּוּעַ הִיא זוֹקֶפֶת רֹאשׁ, הַאִם הִיא שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ?
שְׁעוּנָה עַל אַרְבַּע רַגְלַיִם קְטַנּוֹת שֶׁהֻשְׁאֲלוּ מֵהַמְּצִיאוּת 
תַּחַת אֶצְבְּעוֹתַי מְנִיעָה אָזְנֶיהָ.
שֶׁקֶט – גַּם בִּטּוּי זֶה מְרַשְׁרֵשׁ בַּנְּיָר 
וּמְיַשֵּׁר 
אֶת הָעֲנָפִים שֶׁנּוֹצְרוּ עַל יְדֵי הַמִּלָּה "יַעַר".
מֵעַל הַנְּיָר אוֹרְבוֹת לְזִנּוּק 
אוֹתִיּוֹת, שֶׁעֲשׂוּיוֹת לְהִסְתַּדֵּר לֹא טוֹב,
מִשְׁפָּטִים מְכַתְּרִים 
שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵהֶם מִפְלָט.
בְּטִפַּת דְּיוֹ יֵשׁ מְלַאי גָּדוֹל 
שֶׁל צַיָּדִים עִם עַיִן עֲצוּמָה,
מוּכָנִים לָרוּץ מַטָּה בַּמּוֹרָד הַתָּלוּל שֶׁל הָעֵט,
לְהַקִּיף אֶת הָאַיָּלָה, לְהִתְכּוֹנֵן לִירִיָּה.
שׁוֹכְחִים שֶׁאֵלֶּה אֵינָם הַחַיִּים.
כָּאן, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן, שׁוֹלְטִים חֻקִּים אֲחֵרִים.
עִפְעוּף הָעַיִן יִמָּשֵׁךְ, כְּכָל שֶׁאֶרְצֶה,
יַרְשֶׁה לְחַלְּקוֹ לִנְצָחִים קְטַנִּים 
מְלֵאִים כַּדּוּרִים שֶׁעָצְרוּ בִּמְעוֹפָם.
אִם אֲצַוֶּה, כְּלוּם לֹא יִקְרֶה כָּאן לָעַד.
עָלֶה לֹא יִפֹּל שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.
גִּבְעוֹל לֹא יִתְכּוֹפֵף תַּחַת נְקֻדַּת פַּרְסָה.

וּבְכֵן יֵשׁ עוֹלָם כָּזֶה,
כָּפוּף לְגוֹרָל שִׁלְטוֹנִי?
זְמַן שֶׁאֲנִי קוֹשֶׁרֶת בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת סִימָנִים?
קִיּוּם שֶׁסָּר תָּמִיד לְמָרוּתִי?
שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה.
הַיְּכֹלֶת לְהַנְצִיחַ.
נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה. 

הכתיבה של ההתרחשות, יוצרת עולם מקביל, אחר. האילה הכתובה, רצה ביער הכתוב. בני ישראל הכתובים, נוסעים במדבר הכתוב. הרגלים – של האיילה או של בני ישראל – הושאלו מהמציאות, אל המציאות האחרת, הכתובה. השקט המתוח ומטיל האימה שבמציאות, יכול להיקרא כשהוא כתוב עם רשרוש הנייר, כיוון שעתה אין סכנה, אין איום. יש איומים בעולם הכתיבה, אבל הם אחרים, רכים. אותיות שמסתדרות לא טוב, ציידים ששוכחים שאלה אינם החיים. הכל בטוח יותר. יש חוקים אחרים. הכותב שולט בזמן, יכול להשהות עפעוף עין ככל שירצה, לצוות שכלום לא יקרה, גם הדברים הרעים. יש שליטה ברוע, בסבל. אפשר לעצור כדורים במעופם, שלא יפגעו, שלא יהרגו. אפשר לעצב את המציאות, מציאות אחרת. כך אפשר להפוך עצב לשמחה, שמחת הכתיבה, והחלש יכול לנקום, לנצח.

נחזור לפרשתנו. עמדתי על כך פעמים רבות: ריבונו של עולם התנ"כי, שונה מריבונו של עולם החז"לי, ושני אלה שונים מריבונו של עולם הפילוסופי – הרמבמ"י בהקשר של מקורות היהדות. ריבונו של עולם הרמב"מי, אינו גוף ואין לו דמות הגוף, אין לא רגשות והוא לא נפעל מהמציאות. הוא מופשט. ריבונו של עולם החז"לי, עובר הפשטה רכה. 'שמים' 'מקום' 'שכינה' הם שמותיו, ואלה לא הפשטות מוחלטות כאלה של הרמב"ם, אך הן כן הפשטות חלקיות. יש צער לשכינה, אך היא לא עשירת רגשות וסערות כאלה של ריבונו של עולם התנ"כי. היו שחשבו – כמו הרמב"ם עצמו – שההפשטה מגינה על ריבונו של עולם מחולשה. המופשט, שאיננו נפעל ואיננו משתנה ולא ניחם על אשר עשה, הוא השלם. על כן יש חובה של הפשטה. אני חושב שדמותו של ריבונו של עולם התנ"כי, על המראות ועל הרגשות ועל ההינחמות, היא עשירה יותר, ומהווה דגם לאדם להתדמות לבוראו. אשרינו מה טוב חלקנו שיש לנו במקורותינו גם התנ"ך, גם את ספרות החכמים, גם את הפילוסופיה היהודית וגם את תורת הסוד. אפשר לנוע בין התמונות. כשלומדים תורה צריך לקרוא את המתואר בשפת התנ"ך, עם ההמשגה התנ"כית למושג 'אלוהים'.  

המסע במדבר איננו רק ניסיון לעם, לא רק אתגר למשה המנהיג אותו. גם ריבונו של עולם מתמודד עם קושי, קשיים אובייקטיביים – מדבר, העדר מזון ומים, אויבים, וקשיים סובייקטיביים – חולשת הרצון של העם, המרירות, התלונות. ככל הורה ומנהיג, גם עבורו ואולי בעיקר עבורו המסע במדבר הוא טראומה. המדבר בשפת התנ"ך הוא העולם הכאוטי, ללא דרכים המסמנות מוצא ויעד. המסע הצליח, אבל הוא טלטל את הנוסעים וגם את מנהיגם. הכתיבה – כפי שמפליאה לתאר שימבורסקה, היא הדרך ליצור מציאות מקבילה, עם חוקים אחרים, חוקים ולא כאוס, רכים ולא קשים. הכתיבה היא הדרך לשלוט במציאות שאיימה להשתלט על המוטלים בה. כך מצווה ריבונו של עולם על משה, כדי להתגבר על הטראומה שלו – של משה. כך מתמודד ריבונו של עולם עם הטראומה המדברית הכאוטית שלו. כך הוא מורה לנו את הדרך. אולי לא נצא למסע בעקבות בני ישראל במדבר, ולכן שמות המקומות אינם בעלי פשר עבורנו. אבל כל אחת ואחד נקלע למדבריות החיים, ומנסה לעבור אותם במסע ולהגיע אל ארץ נושבת. גם כשהגעת אל ארץ שכזאת, מוראות המסע המדבר והאפשרויות למות ולא להינצל מכות בך. אחת הדרכים להתמודדות עם הטראומה הזאת, היא הכתיבה. כתוב את מסעות חייך, בנה אותם מחדש, ברכות נסבלת.  

---

[1] במדבר ל"ג א' – ב'.

[2] חלק ג' פרק נ'.