על
העול [פרשת עקב]
בפרשתנו
מופיעה פרשת 'והיה אם שמוע', היא הפרשה שבחרו חכמים לפרשה השנייה של 'קריאת שמע'.
בפרשה הקודמת - פרשת ואתחנן - הופיעה הפרשה אותה בחרו חכמים לפרשה הראשונה של
'קריאת שמע', היא הקרויה בפיהם 'שמע'. על הסדר של הפרשות אומרת המשנה:
אמר רבי יהושע בן קרחה:
למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע'?
אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך
יקבל עליו עול מצות.[1]
אני
רוצה להתבונן במושג ה'עול'. ה'עול' הוא כלי רתמה לבקר עובד. בשפה העברית העכשווית,
יש ל'עול' משמעות שלילית. משהו שהוא 'עול' עבורי, הוא משהו שאינני רוצה בו, שהוא
מעיק, מפריע למהלך התקין והטבעי של החיים. לעומת זאת, בלשון מקורות היהדות, יש
למושג משמעות חיובית:
טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו.[2]
'טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו'. עול תורה, עול אשה,
עול מלכות.[3]
אשרי אדם ששם עצמו כשור לעול וכחמור למשוי, וישב ויהגה
בדברי תורה בכל יום תמיד, מיד רוח הקודש שורה עליו ותורתו בתוך מעיו.[4]
מהי
תמונת העולם, שבתוכה לעול ולקבלת העול יש ערך חיובי? רבי יהושע בן קרחה, הוא שטבע
את מטבעות הלשון: 'עול מלכות שמים' ו'עול מצוות'. ראו נא את אשר הוא כותב בהקשר
אחר:
'ורדף אתכם קול עלה נדף.'
אמר רבי יהושע בן קרחה:
פעם אחת היינו יושבים בין האילנות, ונשבה הרוח והטיחו
העלים זה בזה, ועמדנו ורצנו ואמרנו: 'אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים'.
לאחר זמן נפנינו אחרינו וראינו שאין ברייה, וישבנו
במקומנו ובכינו ואמרנו: 'אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק 'ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו
מנוסת חרב מפני אימה, ונפלו ואין רודף מבלי כח'.[5]
חווייתו
הקיומית של רבי יהושע בן קורחה, היא התלישות, הרפיפות, כעלה נידף. אל מולה הוא
מציב את העול, המכביד ומייצב את קיומו של האדם. העול משריש אותו באדמה, כשהשמים
לוחצים עליו.
כתבתי
ש'השמים לוחצים עליו'. והרי גם למושג ה'לחץ' יש משמעות שלילית בשפה העברית. אנחנו
מנסים להפחית לחץ, לא להילחץ. אך ראו נא את אשר כותב א.ד. גורדון, בחיבורו 'האדם
והטבע':
ברור לכל, כי בהוציאך את הדג מן המים, אפילו אם
תיצק עליו מים די צורך נשימתו לא תועיל לו הרבה. כי לא רק את הנשימה הוא חסר, חסר
הוא את הספירה של המים. חסר הוא את הלחיצה, שהם לוחצים על כל נקודה מנקודות גופו -
אותה הלחיצה המקפת והמאחדת, המכריחה אותו להיות בריה בפני עצמה, לחיות; חסר הוא את
הקשר שבינו ובין המים, את היניקה הנעלמה, ההווית, העולמית שכל אחד מאטומיו יונק
מהם ושכולו יונק מהם. על כן כמעט תוציאו אותו מן המים, מתחיל דמו להתפרץ מכל
נקבוביות גופו - מתחלת ההתפרדות.[6]
א.
ד. גורדון, מדמה את היחס בין הטבע לאדם, ליחס של המים אל הדג. רבי יהושע בן קורחה,
מדמה לכך גם את היחס שבין האדם ובין השמים. כאן תמונת עולם ותחושת עולם, כי האדם
הוא יצור מפורר ומתפורר ומתפזר, והעול - מכנס אותו, מחבר, ומסייע לו להתקדם בחריש
הפרוזאי המכשיר את הקרקע להצמיח ולצמוח. הנה המשורר ש. שלום, המתאר 'עול מלכות
שמים' - חריש בשמים...
החורש בעבים
עוד צילי יהלך בארץ אך רוחי ימריא כבר שם,
במסילות כוכבי ברקת, למחרים אספו נוגהם.
עב - ענבר וסהר שיש ושלהבת אריאל -
שם, עמי, אשיר עד גמר לך שירי, שפה החל.
שיר חריש לך שיר אביתי. לקוצרים הכן הידד,
אך פתאום קדרו שמים ומבול עלי ירד.
ורגבים לרביב הפכתי לא לשד בם, כי אם דם,
וסביב אין אח לסבל, מכל עבר אין אדם.
ואטום וקר האופק, רעם ירדוף ברק.
יחידי אמשוך בתלם, לבדי מכאב אנאק.
ורגלי תכבד מעומס וטובעת ביוון -
ואמתח עד דם הרסן, ולגובה אכוון!
מחרשתי היתה לרכב, וסוסי לצמד אש,
לרגלי סופה סוערת, על ראשי העד גועש.
במותי גביש ארקיע - על מצחי שם הוויה -
שא שלום, אשר אהבתי! תם נשלם אשר היה!
מעניתי עתה העיש, ותלמי נהר דינור.
מזלות מושכי הזרע, ולבנת ספיר - תמרור.
שם, עמי, לך שיר אשירה, אפריון אמטי לך, עם
בפאתיו תזרח השמש, לא תשקע עוד לעולם.[7]
בתמונת
עולם זו - שאפשר להציב תמונה הפכית לה - העול, החריש, העמל, הם המביאים ליכולת
להמריא לשמים, לנוע לטוס לזרום. 'עול. מלכות. שמים'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה