על
הפנים [פרשת דברים]
ספר
דברים מהווה חטיבה עצמאית בתוך חמשת חומשי התורה, דברי משה המתבוננים באשר אירע עד
כה - מבראשית. במה פותח הספר? לאחר סיפור על הציווי לבוא אל הארץ, הוא פותח במינוי
השופטים. השופטים באים להקל מעל משה, להתחלק אתו במשימת המנהיגות הראשית שלו: המשפט.
וכך מספר משה, ציווה את השופטים:
וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:
שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם
וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין
גֵּרוֹ.
לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט
כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן
לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ
כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא
וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי
וּשְׁמַעְתִּיו.[1]
אפשר
לראות בצו המכונן הזה המופיע בראשית ספר דברים, תיקון לטראומה הגדולה המיתולוגית
בה נפתח ספר בראשית:
וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה,
מִנְחָה לַה'.
וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא, מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן,
וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.
וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וַיִּחַר
לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה
נָפְלוּ פָנֶיךָ?
הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב -
לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם
בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.[2]
ספר
בראשית מציג את המבט הטבעי, ואת האמת: לא כולם אותו הדבר. שני ילדים, שני אחים
מציירים ציור - האחד מצייר יפה והשני לא. ההורה - ריבונו של עולם, מגיב תגובת אמת,
אותנטית. הוא שועה אל האחד ולא אל השני. כתגובה לכך, נופלות פניו של הבן הדחוי.
חורה לו. ריבונו של עולם מגיב תגובה הורית, מחנכת. הוא מורה לקין כי עליו לקחת את
ההתרחשות כאתגר. אם תיטיב, אם בפעם הבאה תביא מנחה נאה, תתאמץ ותצייר ציור יפה -
שאת, ינשאו פניך [כפי שפירש האבן עזרא]. ואם לא, אם לא תתאמץ, לפתח חטאת רובץ. תידרדר,
תיפול לתהומות של פירוק ושל כישלון.
ספר
דברים, מביא כבר חכמת זקנים. התבגרות המכירה את מגבלות האדם, מבינה את הדרך להוביל
את האדם אל הטוב. האדם הוא חלש, לא יכול לשאת את הקנאה, את העובדה שההורה מעדיף אח
על פניו. הוא לא תולה זאת בפער האובייקטיבי הקיים בינו ובין אחיו, אלא מתרגם זאת
לכעס ולקנאה. כפי שקין לא יכול לשאת את עדיפותו של הבל על פניו, כך אחי יוסף לא
יכולים לשאת את היות אחיהם גאון ועדיף על פניהם:
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי
בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.
וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל
אֶחָיו, וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.[3]
המשך
הסיפור מורה, לא רק בגלל היותו בן זקונים אהב יעקב את יוסף מכל אחיו. הוא הכיר
בגאונו היוצר, בדמיונו הלוהט, בחלומותיו הגדולים. הוא גער בו מצד אחד בכדי למתן את
הקנאה, אך שמר את דבריו מהצד השני.[4]
משה
מציב אלטרנטיבה אחרת, מערכת בה האב \ השופט \ ריבונו של עולם מנטרל כל הטיה אל אחד
הצדדים. אפשר לומר כי הדברים ברורים, שהרי לא מדובר במערכת הורית אלא במערכת
המשפט. אבל אפשר לומר שמדובר במערכת כוללת אחת, המפיקה לקחים מכישלונות קודמים. על
פי ההתבוננות המערכתית [השנייה], אפשר לחזור ולהסיק מסקנות - תיאורטיות
ואופרטיביות - מהמערכת השיפוטית שבונה משה, אל המערכת ההורית והתיאולוגית.
בואו
ונתבונן באחד המרכיבים של המערכת הניטרלית שבונה משה: לֹא תַכִּירוּ פָנִים.
מה פשר הציווי? היו שפירשו את הוראת הביטוי, כאיסור העדפה של צד אחד על פני האחר.
היו שראו בו איסור גילוי של יתרון לאחד הצדדים ולקיחתו בחשבון. אני מציע בפניכם
פירוש אחר. בואו ונלך אל המשמעות הראשונית, החזותית של הביטוי. היכרות של אדם על
פי מראה פניו. כך היה בפגישה שבין יוסף לאחיו:
וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.[5]
חכמים
ורש"י בעקבותיהם הורו, כי מפאת שיוסף הניח את האחים שהיתה להם חתימת זקן
ואילו הם הניחו אותו כשלא היתה להם חתימת זקן. אבל אפשר לחשוב גם באופן אחר: ההקשר
שבו יוסף נתון - היותו משנה למלך מצרים, כל כך רחוק ומנותק מההקשר בו הוא נתון
בתודעתם, עד שהם לא מצליחים להכיר אותו למרות שאין פער בתווי הפנים. מכל מקום,
אנחנו מתבוננים עכשיו במושג ההיכרות הראשוני, של ההבחנה בין אדם לאדם. זה המושג
המשמש את החכמים לקביעת האור המספיק להגדיר את הזמן כיום:
מאימתי קורין את שמע בשחרית?
משיכיר בין תכלת
ללבן,
רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי.[6]
רבי מאיר אומר: משיכיר בין זאב לכלב,
רבי עקיבא אומר: בין חמור לערוד;
ואחרים אומרים: משיראה את חברו רחוק ארבע אמות
ויכירנו.[7]
על
רקע זה תובן פרשתנו כך: בעמוד בעלי הדין לפני השופט, עליו לבצע תרגיל מחשבתי ולא
להכיר את אחד מהם, גם אם הוא מכיר אותו. רק אי ההיכרות, יוצרת שוויון בין בעלי
הדין.
אפשר
להעמיק עוד במושג ההיכרות, בעזרת הפילוסוף עמנואל לווינס. לווינס העלה את מושג
הפנים לכדי מושג פילוסופי מוסרי, ובנה עליו את תורת המוסר שלו. פניו של אדם, הם
האחר אותו אני רואה. הנה כמה מביטוייו של לווינס שיעזרו לנו להבחין עוד הבחנות
במושג ההיכרות:
האדם האחר מצווה מבעד לפניו, שאינן כלואות בצורה
הנגלית, והוא עירום ומופשט מדמותו מעורטל מעצם נוכחותו, המסתירה אותו ממש כמו
בדיוקן שלו עצמו; עור מקומט, עקבות עצמו, נוכחות שבכל רגע היא נסיגה אל תוך השקעים
של המוות בלא אפשרות לחזור. האחרות של הריע היא אותו שקע משום מקום, שבהיותו פנים
הוא כבר נעדר בלי כל הבטחה לשיבה או לתחיית המתים.[8]
הפנים
הם האיבר הכמעט יחידי שברוב התרבויות נשאר עירום, ללא כיסוי. בהיותן עירומות, הן
חשופות, פגיעות, והשקעים - הקמטים, חורי העיניים, האף והפה, הם נסיגה של הקיום אל
האין, אל המוות. כך, פנים שאינן אקטיביות, לא רואות, לא שומעות, לא מריחות, לא
טועמות, לא מדברות, פנים שכולן סבילות - הופכות לציווי למתבונן בהן: אל תפגע בי,
אל תהרוג אותי.
לא
תכירו פנים, משמעו - אל תזהה, תן דווקא לראשית הסבילה, שאיננה פועלת ויוצרת סימני
זיהוי - כמבט העיניים והקול - להיות, לעמוד מולך פגיעה, עומדת לדין, מצווה עליך לא
רק את האמת האובייקטיבית, אלא את הצדק הכולל רחמים והגנה. כך כותבת המשוררת חדווה
הרכבי על הפנים נטולי העיניים לראות ונעדרות הקול:
פניו
בני שותק לעיתים קרובות
מתבונן בלי עיניים בשמים
שלא יחלפו יותר לעולם
על פניו.[9]
הסופר
ברונו שולץ מדמה את הבית לפנים עצומי עיניים. בכך הוא נוסך את הקסם של שעת בוקר,
בטרם ההיכרות [כדברי החכמים שהבאנו לעיל], בטרם הפעילות, הם הפנים הלא מוכרות שעל
השופט לחתור לראות בעומדים לפניו, כמצע לדין של שלום ולא של העדפה:
בשעה חמש בבוקר - בוקר זיווני משמש מוקדמת - היה
הבית שלנו כבר מזמן אפוף בוהק לוהט אך חרישי. בשעה חגיגית זו, מבלי שאיש יבחין בכך
- כשבחדרים עדיין שרתה, באפלולית הווילונות המוגפים, נשימת הרוגע והאחווה של
הישנים - טבלה חזית הבית כל כולה בשמש
בדממת הלהט המוקדם, כאילו היתה כולה עפעפיים עצומים בשינה. כך, תוך ניצול השעות
החגיגיות האלה, היא ספגה את חום השחרית הראשון בפנים רדומות בעונג, מתעלפות בזוהר,
שתוויהן רוטטים קלות בשנת החלומות של השעה השופעת. צל השיטה שלפני הבית, שטפח בגלי
זוהר על העפעפיים החמים, היבהב על פניהם כמו ניגן בפסנתר בכל פעם מחדש אותו קטע
מזהיר הנשטף במשב הרוח - ולשווא ניסה לחדור למעמקי חלום הזהב. אריג הווילונות ספג
את להט הבוקר גלים גלים והשתזף והתעלף בבוהק האינסופי.[10]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה