על התחנונים [פרשת ואתחנן]

על התחנונים [פרשת ואתחנן]

בפרשתנו, מספר משה על הדרמה האישית הגדולה של חייו:

דברים פרק ג

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

אֲדֹנָי אלוהים. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ, כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.[1]

משה מתחנן וריבונו של עולם מתעבר [מלשון עברה, כעס]. חכמי המדרש הטילו על תחנונים של משה פסוק מספר משלי, המוסיף עוד רובד לתחנונים:

'ואתחנן אל ה' ',

זהו שאמר הכתוב 'תחנונים ידבר רש, ועשיר יענה עזות'.

אמר רבי תנחומא:

'תחנונים ידבר רש' - זה משה שבא אצל בוראו בתחנונים,

'ועשיר יענה עזות' - עשירו של עולם, זה הקדוש ברוך הוא ענה אותו עזות שנאמר 'אל תוסף דבר אלי'...

משה לא רק מתחנן, הוא מתחנן כעני, כרש. זהו מנעד של שפה ורגש, שבמקרים רבים חסום אצל רבים מאיתנו. היום, במצב דומה, היא על משה להגיש בקשה, מנומקת, בשלושה העתקים - מדוע הוא מבקש להיכנס לארץ. כבר המשנה עמדה על כך, שתהליכים של רגולציה, מנוונים את אזור התחנונים:

רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה...

רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים.[2]

רבן גמליאל הפך את התפילה לתפילת קבע, רבי אליעזר טוען כי בכך איבד את התחנונים. לאחר שנקבעה התפילה, נערכו ניסיונות להחזיר לה את התחנונים:

רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע וכשאתה עומד להתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני המקום.[3]

האם אפשר לקחת 'קבע' ולהפכו תחנונים? התנועה בין שני הקטבים ממשיכה. חנה, הפכה בעיני החכמים למתפללת האולטימטיבית:

וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ, וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה...

וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ...[4]

חכמים למדו מחנה את הלכות התפילה, בכך הפכו כל מחווה אותנטית של רגש לפרוצדורה מנוכרת:

אמר רב המנונא:

כמה הלכתא גברוותא[5] יש ללמוד מפסוקי חנה:

'וחנה היא מדברת על לבה' - מכאן למתפלל צריך שיכוון לבו.

'רק שפתיה נעות' - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו.

'וקולה לא ישמע' - מכאן, שאסור להגביה קולו בתפלתו...[6]

הניכור וההמשגה, הם שומרים. השומרים - שומרים מהצד האחד, ומרחיקים מהצד השני. מרחיקים את האדם מבוראו, את האדם מחברו, את האדם מעצמו:

בפתח החוק עומד שומר סף. אל השומר הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס האיש חוכך בדעתו ושואל אם יורשה אפוא להיכנס אחר כך. 'יתכן' אומר שומר הסף, 'אבל לא עכשיו.' כיוון שהשער אל החוק עומד פתוח כתמיד והשומר סר הצידה, גוחן האיש כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר מבחין בדבר, צוחק ואומר: 'אם כל כך קשה לך לעמוד בפיתוי, נסה נא להיכנס למרות האיסור. אבל שים לב, כוחי גדול, ואני רק הנחות שבשומרים: אך בין אולם לאולם עומדים שומרי סף, וכל אחד כוחו גדול משל קודמו. את מראהו של השלישי, אפילו אני איני יכול לשאת.' קשיים כאלה לא צפה האיש מן הכפר. הלא הגישה אל החוק אמורה להיות חופשית לכל אדם ובכל עת. הוא מהרהר; אבל עכשיו, כשהוא מתבונן ביתר עיון בזקנו הטטארי הארוך, הדליל, השחור, הוא מחליט בכל זאת שמוטב לו להמתין עד שיקבל רשות להיכנס.[7]

אובדן החיבור והקשר והאותנטיות, לא בא לידי ביטוי רק בהתרחשויות דרמטיות. הוא בא לידי ביטוי גם בהתרחשויות פרוזאיות, קטנות של החיים:

כתיבת קורות חיים / ויסלבה שימבורסקה 

מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה 
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.

לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים 
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת 
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.

זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ 
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.

הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.

מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ 
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ 
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר. [8]

הכתיבה, הקיצור, התמצות, הבחירה, ההמרה, הרישום, המידתיות, השיוך, המה ללא הלמה, ללא נימוק, ללא דיבור עם העצמי, העקיפה, המחיר ללא הערך, הכותרת ללא התוכן, הכימות למספר, ללא יעד - כל אלה הן פרוצדורות של המשגה, הרחקה, חפצון.

המחיר כבד, הוויתור רב. האם יש גם תמורה?

הנה כך כותב הרב סולובייצ'יק, על ההלכה ההופכת רגשות לישים גדורים:

הנטייה היסודית של ההלכה היא להחזיר את האיכות של הסובייקטיביות הדתית, את תוכן תודעת איש הדת, השוטפת חיש מהר כגלי הים והמתנגשת  
בחוף הריאליות ונשברת, בכמויות מוצקות וקיימות, להלכות נטועות כמסמרות, אשר כל רוח לא תעקרן ממקומן...

ההלכה רוצה להביא את הדתיות לידי אובייקטיפיקציה, לא רק על ידי הכנסת המעשה החיצוני והפעולה הפסיכופיסית לעולם הדת, אלא גם על ידי סידורו של הקרולטיב הפנימי בתחום הרוחני של האדם. ההלכה קובעת חוקים ומציבה ציונים המשמשים כעין סכר בפני הזרם הסובייקטיבי של איש הדת הכללי הסוחף לפעמים במערבולתו את כל הווייתו של האדם לרשויות מעורפלות.[9]

כך הופך עולם התחנונים לקבע, והתפילה לישות השומרת על האדם מן התוהו ומן הבוהו. מה טוב, שהתורה מרובת קולות. אל מול הקול הממשיג וההופך סובייקט לאובייקט, ניצב משה המתחנן, שרגשותיו רושפים, הוא שובר הלוחות נושאות החוק. שני הקולות האלה, כמו במחלוקת בית מדרשית טובה, מתעמתים ונאבקים זה עם זה, והאדם ייתן אל לבו ויחפש את דרכו.

---

[1] דברים ג' כ"ג - כ"ח.

[2] ברכות ד' ג' - ד'.

[3] אבות דרבי נתן ב' ד'.

[4] שמואל א' א'.

[5] תרגום: כמה הלכות גדולות. תרגום מילולי: כמה הלכות גבריות...

[6] ברכות ל"א א'.

[7] קפקא, 'המשפט',

[8] מתוך 'סוף והתחלה', עמ' 44-45 בתרגום העברי.

[9] 'איש ההלכה' עמ' 56-57.