על
אצבע אלוהים [פרשת וארא]
מכל
עשרת המכות, מכה אחת יוצאת דופן:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן: נְטֵה
אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
וַיַּעֲשׂוּ כֵן. וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ
וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, כָּל עֲפַר
הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא
אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ, וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.
וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע
אֱלֹהִים הִוא...[1]
מדוע
הצליחו החרטומים להפוך מים לדם, להביא צפרדעים, ולא לברוא כינים? המפרשים הקדמונים
התחבטו בשאלה, הציבו תשובות שונות. היו שאמרו שתקרת הזכוכית של החרטומים לברוא בעל
חיים, היו שאמרו שמדובר בנס ששם להם גבול. רש"י מביא את דברי התלמוד, כי
השדים - הם הכוחות שבעזרתם עושים החרטומים את אשר הם עושים - אינם יכולים לפעול
במידות קטנות כל כך כמידות גודלן של הכינים.
התמונה
הזאת, הופכת מאוחר יותר - בעולם החכמים - לתמונה המתורגמת להלכה ולמעשה. מחלוקת
היא בין בית שמאי לבית הלל. בית הלל טוענים שהכינה שאיננה פרה ורבה וממילא לא
נולדת אלא נוצרת מאליה, איננה חיה. על כן, מותר להרוג אותה בשבת. לעומת זאת בית
שמאי טוענים 'כל ההורג כינה כהורג גמל...'[2]
העמדה המעניינת היא דווקא עמדת בית שמאי - ונציגם בבית המדרש של ממשיכי דרך בית
הלל - רבי אליעזר. מעניינת, כיוון שבאותה העת ועד למאה ה17, העמדה הרווחת בין אנשי
המדע היתה כדעת בית הלל. הראשון שהבחין בכך שהכינים פרות ורבות, היה חוקר הטבע
ההולנדי אנטוני ואן לאובנהוק [1632 - 1723]. לקח זמן לשינוי התודעה להתחולל, ורק
ב1869 קבע לואי פסטר חוק כללי: אין חי אלא מן החי. מאז ועד עתה נחלקו אנשי ההלכה,
האם לאור השינוי בתמונת העולם המדעי, ראוי לפסוק היום כבית שמאי ולאסור הריגת
כינים בשבת, או שמא אפשר להמשיך ולסמוך על בית הלל ולהרוג אותן - בשבת.
בתורה,
העפר הופך לכינים. זאת וואריאציה של תמונת העולם המדעית הקדומה. אלתרמן, מעבד אותה
בשירי מכות מצרים שלו:
...כנם, כנת עפר בזויה וחרופה,
את הפרש הרץ לפני המגפה,
את המאסף הבא אחרי המלחמות.
שפחה, גם לך, גם לך, עוד תשתחוון אומות.
זוחלת תועבה, זהבהבת, חלומה
קורעים את עור פניהם זקן וגם עלמה.
מתגלגלות הצאן בשצף הגרב...
אבי, קורא הבן. בכורי, עונה האב...[3]
הרשו
לי להציע לכם נקודת מבט אחרת על הכינים, על גבולות היכולת של החרטומים, ועל הכרתם
מתוך פליאה - 'אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא...'.
כל
אסופת המבטים והפרשנויות שהבאתי עד כה, מתבוננת על הכינים מנקודת המבט של האדם:
האם הוא - החרטום - יכול לברוא שכמותה? מה הסבל שהיא גורמת לו? בואו ונשים
בסוגריים את נקודת המבט הזאת, נתבונן בחרקים הקטנים כפי שהם לעצמם. המשוררת רחל
חלפי, תעזור לנו להגיע למצב תודעה שכזה:
זעיר
מין ריקוד חרקים
מין ריקוד חרקים במעוף
מין ריקוד חרקים במעוף הלאה
מין ריקוד חרקים במעוף הלאה מן הצחיחות
מין ריקוד חרקים במעוף הלאה מן הצחיחות חרקים
נטחנים לפתע בתוך מלתעות
מין ריקוד חרקים במעוף הלאה מן הצחיחות מן המוות
מין ריקוד חרקים במעוף הלאה מן הצחיחות המוות
ריקוד
מין ריקוד חרקים במעוף הלאה מן הצחיחות המוות
ריקוד מין ריקוד אל תוך המוות
מין ריקוד של שבעים ושבעה צעיפי צבעונין של מין
מין ריקוד חרקים במעוף הלאה מן הצחיחות מין ריקוד
של מין גחליליות ניצתות
של זרמי אהבה
מין ריקוד אל תוך המוות
מין ריקוד חרקים במעוף הלאה ריקוד של מין
גחליליות ניצתות של זירמי אהבה מין ריקוד
אל
תוך המוות
מין ריקוד חרקים היכל מרהיב לחוקי
הטבע המחוללים
מין ריקוד תזזית דתית מין כמיהה אל האור
אל האש ריקוד זעיר אדיר מעוף אנחנו ריקוד
זע רוקד נמתח נבהל לא חושד הנר כלה
מין ריקוד חרקים שקופים כל זה היפה הנורא[4]
האדם
בשיר הזה, לא מעורב. הוא עומד [או ליתר דיוק - היא עומדת] בשולי התופעה, מתבוננת
ורק בסוף מוסיפה את שיפוט ההתפעלות 'היפה הנורא'. החרקים הזעירים מופיעים כנחיל
הנדמה במעופו כריקוד. המשוררת מצליחה להעביר לקוראיה את התנועה החוזרת על ידי
שורות השיר שיש בהן גם חזרה וגם חידוש. והנה, ככל שגובר הריקוד אל מול המוות, כך
מתעוררת בו גם האהבה. מה שמזכיר את התבוננות שר האהבה הגדול:
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ,
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי
אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.[5]
הריקוד
הופך לתזזית דתית, לכמיהה אל האור. החרטומים כשלו כשניסו להוציא את הכינים מהעפר. יש
לי הרגשה שהם ניסו לברוא כינה אחת, וכשנואשו - החליטו שבוודאי שלא יצליחו לברוא
אלפי ומיליוני כינים. משה ואהרון הצליחו, כי הם הפכו את העפר לכינים, את המכלול.
הם טשטשו את הגבול שבין הדומם לחי, תוך כדי תנועה מסעירה, כמו שהבחין אלתרמן
בשירו:
...עפר הארץ קם
ויחי ויעלה בך ויכסך כנם.
ההתבוננות
בתנועה של הנחיל, בה הגבולות בין יחיד ליחיד ובינם ובין הדומם העפר שמתוכו הם
עולים מיטשטש, הוא המביא לחשוף את האקסטזה, את התזזית הדתית, את האהבה.
בעולמנו
מוכה הבדידות, כה רבים מחפשים את האהבה. הם מתבוננים באחר ובאחרת, ותוהים ובוהים
האם איתם יצליחו לשמור על קשר לאורך זמן, לאהוב? ההתבוננות עוצרת את תנועת החיים,
ואזי - ברור שאי אפשר למצוא את האהבה. האהבה נמצאת בתנועה, בגמישות, בריקוד. מי
שרואה את פלא התנועה המשותפת הזאת, נפעם מכריז ואומר: 'אצבע אלוהים היא...'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה