על הסף [פרשת בוא]

על הסף [פרשת בוא]

בשיאה של התרחשות יציאת מצרים, מופיע הצו:

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח.

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר.[1]

החזרה - המיותרת לכאורה - על הביטוי 'הדם אשר בסף', מובילה את הקורא לשים את לבו אליו. ברור כי מדובר במקום שיש לו חלל, בו נאסף הדם. רש"י כותב:

'אשר בסף' - בכלי, כמו[2] 'ספות כסף'.

גם לחזרה שם רש"י את ליבו, וכך הוא מפרש אותה - בעקבות החכמים:

'מן הדם אשר בסף' -

למה חזר ושנאו?

שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות,

לכך נאמר עוד 'אשר בסף',

ושתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף,

על כל הגעה טבילה.

הרשו לי ללכת בדרך שונה מדרכו של רש"י.

ראשית - הסף איננו כלי, אלא החלק התחתון של הפתח. כך אפשר ללמוד מכמה וכמה מופעים בתנ"ך:

וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת, וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף.[3]

וַיָּבוֹא אֶל שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִימָה וַיַּעַל בְּמַעֲלוֹתָיו וַיָּמָד אֶת סַף הַשַּׁעַר קָנֶה אֶחָד רֹחַב וְאֵת סַף אֶחָד קָנֶה אֶחָד רֹחַב.[4]

שנית, החזרה המבליטה את ה'סף', באה להדגיש. יש משהו חשוב ומיוחד ב'סף', משמעותו מקרינה על היציאה ממצרים.

הבית הוא המעטפת הסוגרת על דייריו, מבדילה אותם מאשר נמצא בחוץ. בני ישראל מסמנים את הבית, בכך הם מבחינים בינם ובין המצרים שבחוץ. בכמה מכות הפלה ריבונו של עולם בין ישראל ובין מצריים, אלה לא לקו ואלה לקו. אך עתה, במכת בכורות, הסימון המבדיל חריף יותר. אבל בבית, יש כמה אזורים מיוחדים, יש בהם חיכוך בין חוץ לפנים. כזאת היא הדלת, כזה הוא החלון. אזור מיוחד הוא הסף, הנקרא בשפה הארמית 'אסקופה':

אסקופה משמשת שתי רשויות, בזמן שהפתח פתוח - כלפנים, פתח נעול - כלחוץ.[5]

האסקופה, הסף, הוא אזור מיוחד, הוא גם בתוך הבית וגם מחוץ לו. אזורי הביניים האלה, אזורי החיכוך בין הפנים ובין החוץ, הם החשובים ביותר, שם מתרחשים הדברים החשובים. רבני נחמן מברסלב, בסיפורו על האורח, מפליא לשחק עם האזור הזה. אורח מגיע לבית. בעל הבית מרגיש שהאורח יכול ללמד אותו דברים חשובים מאוד. האורח מבטיח לשוב וללמדו, אבל עתה - עליו ללכת:

אמר בעל הבית: "גם דבר זה אני צריך ללמוד ממך – כמה אני צריך ללוות אותך?"
ואמר לו: "עד אחר הפתח."

חשב בעל הבית: "איך אצא עמו? כי כעת אני עמו בין הבריות, ואם אצא עמו לבדו – מי יודע מי הוא?"

פנה ואמר לאורח: "אני מפחד לצאת עמך." 

הפתח הוא אזור מפחיד, הוא מתחכך עם החוץ, בחוץ אין הגנה כמו בבית. לבסוף מתגבר בעל הבית על הפחדים, ויוצא עם האורח:

ויצא עמו מן הפתח. מיד חטף אותו [האורח] והתחיל לפרוח עמו, והיה קר לו. ולקח מלבוש ונתן לו. ואמר לו:

"קח את המלבוש וייטב לך, ויהיה לך אכילה ושתייה וכל טוב, ותשב בביתך."

ופרח עמו.

בתוך כך הסתכל, והנה הוא בביתו. ולא היה מאמין בעצמו שהוא בביתו, אך הסתכל, והנה הוא מדבר עם בני אדם, ואוכל ושותה כאחד האדם.
בתוך כך הסתכל, והנה הוא פורח כמקודם. וחזר והסתכל, והנה הוא בביתו. חזר והסתכל – והנה הוא פורח. וכך היה מתנהג זמן רב.

בעולמו הדמיוני והדמוני של רבי נחמן, הוא נמצא בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת. זהו הסף. כך כאשר התגבר בעל הבית על פחדיו ויצא החוצה. לעיתים, אנחנו בפנים, ורק בדל של חוץ מגיע אלינו פנימה. כך כותבת רחק בשיר 'לאור הצוהר':

כִּלַּי הוּא הָאוֹר שֶׁמִּבַּעַד לַצֹּהַר.
אַךְ רֶגַע הִלְבִּין – וְנָמוֹג.
אֶל שֶׁפַע הַשֶּׁמֶשׁ בְּלֶב־הָרָקִיעַ
בְּאֶפֶס תִּקְוָה אֶעֱרֹג.

הַשֶּׁמֶשׁ! הַשֶּׁמֶשׁ! הָיִית לִי, נִגְלֵית לִי
שׁוֹטֶפֶת, צוֹהֶלֶת, חַמָּה,
מַבְרֶקֶת בַּטַּל, מְרַקֶּדֶת בַּדֶּשֶׁא,
מַזְהֶבֶת בִּזְהַב הַקָּמָה.

יָדַעְתִּי: יָמַי יִתְרוֹקְנוּ וְיַחְוִירוּ
בָּאוֹר הַחִוֵּר וְהָרֵיק.
עַל זֵכֶר הַשֶּׁמֶשׁ מִבַּעַד לַצֹּהַר
בְּאֶפֶס אוֹנִים אֶתְרַפֵּק.[6]

האור, החוץ - כילי וקמצן. רק לרגע, ומיד נמוג. ובכל זאת, המעט הזה, יכול לחדור רק על ידי אזורי הביניים - הדלת, החלון, הסף. קפקא מעמיד את החלון - וכן את הדלת והסף - כהכרח קיומי לאדם:

מי שחי לו בודד וגלמוד ובכל זאת מייחל לאיזה קשר מפעם לפעם, מי שדעתו נתונה לשינויים בשעות היום, במזג האוויר, במצב התעסוקה וכיוצא באלה, ולכן הוא רוצה מיד לראות זרוע כלשהי שיוכל להישען עליה - אדם כזה לא יחזיק מעמד זמן רב בלי חלון שפונה אל הרחוב. ואם הגיע לידי כך שאינו מחפש כלום ואינו אלא איש עייף שניגש אל אדן חלונו ועיניו משוטטות מעלה מטה בין האנשים לשמים, ואין הוא רוצה, ואף היטה מעט את ראשו לאחור, בכל זאת יסחפו אותו הסוסים שלמטה אל שובל הכרכרות והרעש שלהם, וכך, לבסוף, אל ההרמוניה האנושית.[7]

בני ישראל חיו במצרים, שומרים על זהותם הנבדלת. עתה, ברגע היציאה, חוזרת התורה ומדגישה את ה'סף'. כאן צריכה להיות הזהות, באזור המלכד פנים וחוץ. בזה השומר על זהות נבדלת מחד, אבל מתחכך עם הזהויות השונות הנמצאות בחוץ. אפשר ללמוד הרבה מהמצרים. החל מארגון הממלכה, עבור להקפדתם על חוקי הזהות שלהם:

וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.[8]

את פרעה אנחנו רגילים לראות כמלך הרשע והמתעלל, אבל צריך לזכור כי הוא גם האדם בעל הרגישות הרוחנית. הוא המוכן לשים בראש הממלכה איש זר, עבד, רק מפני שגילה בו מידה נעלה:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?!

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי, רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ.

וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ, וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֲנִי פַרְעֹה, וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.[9]

רגע לפני היציאה, מזכירה התורה את תורת הסף - שמרו על התוך, על הזהות העצמית, אבל זכרו גם ללמוד מהאחר והאחרים איתם התחככתם וחייתם. כך תצאו ברכוש גדול, עשירים יותר מאשר הייתם כשהגעתם.  

---

[1] שמות י"ב כ"א - כ"ב.

[2] מלכים ב' י"ב י"ד.

[3] שופטים י"ט כ"ז.

[4] יחזקאל מ' ו'.

[5] שבת ו' ע"א.

[6] שירת רחל, ק"ט.

[7] רופא כפרי, עמ' 35 בתרגום העברי.

[8] בראשית מ"ג ל"ב.

[9] בראשית מ"א ל"ח - מ"ד.