על
האמון ועל הבדידות [פרשת יתרו]
פרשת
יתרו, היא הלב של כל כתבי הקודש. היא פרשת ההתגלות הגדולה, אם כל ההתגלויות
והנבואות. הנבואה, הדיבור של ריבונו של עולם אל האדם, היא המכוננת את כתבי הקודש.
היא הסיפור הגדול, המתפרט לכל הסיפורים הקטנים השונים זה מזה. פסוק אחד בפרשה,
מורה על תכליתה של התגלות סיני:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:
הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן
בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ
וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם.
וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'.[1]
האמון
הנדרש כדי שהעם יקבל את התורה ויחיה על פיה, יווצר כאשר העם ישמע בעצמו כי ריבונו
של עולם מדבר אל משה. משה, כמענה לדיבר, אומר לריבונו של עולם את דברי העם. מה הם
דברי העם? רש"י משלים את התמונה:
'את דברי העם'
תשובה על דבר זה שמעתי מהם,
שרצונם לשמוע ממך.
אינו דומה השומע מפי השליח
לשומע מפי המלך.
רצוננו לראות את מלכנו!
רש"י
מורה: דברי העם, הם מענה לדברי ריבונו של עולם. אפשר לפרש אחרת: משה מעביר לריבונו
של עולם דברים קודמים שאמר העם. יש רצון קודם של העם לראות את המלך, ודבר ה' מהווה
מענה למשאלה הזאת. כך או כך - על ידי השמיעה הבלתי אמצעית - וראיית הענן מבעד לו
בוקע הקול - נוצר האמון. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, בפרק השמיני, נותן תיאור
גדוש של הפסוק שלנו והשפעתו על התודעה. בואו ונתבונן בו ונאזין לקפליו ולדגשיו:
משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה.
שהמאמין על פי האותות, יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף... ובמה האמינו בו?
במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים,
והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו, ואנו שומעים 'משה משה, לך אמור להן כך וכך'...
ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: 'הנה אנכי
בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם', מכלל, שקודם דבר
זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.[2]
אמון,
הוא מצב תודעה שאין בו דופי. 'דופי' הוא אמון שיש אחריו הרהור ומחשבה: אולי זה כך,
אבל אולי אחרת. אולי הוא מערים עלי? האמון
במשה נוצר מהחוויה הבלתי אמצעית, הנוכחות ברגע של הדיבר. הדיבר שדובר ריבונו של
עולם אל משה. האמון כשהוא נוצר בדרך זו, חזק דיו לעבור מדור לדור - 'לעולם'. אם
אבא ואמא, סבא וסבתא נתנו אמון במישהו, האיכות הזאת של ההצטרפות תעבור גם אלי.
הרמב"ם בהמשך דבריו, מקעקע גם את האפשרות שבדורות הבאים יווצר אמון בין העם
ובין הנביא על בסיס אותות ומופתים. אות לא יוצר אמון. יש ציווי בתורה להאמין לנביא
שעשה אות. אני מקיים אותו, ללא אמון ישיר באיש. האמון שלי הוא במשה, והוא ציווה
עלי להאמין לזה שיעשה אות.
רבי
סעדיה גאון, בספרו 'אמונות ודעות', מונה את 'המובילים אל האמת'. האופנים בהם
מוזרמים נתונים אל התודעה, יוצרים בה משפט שאנחנו מגדירים אותו כאמיתי. במשפט שכזה
אנחנו נותנים אמון, כלומר - מוכנים לבסס עליו את תמונת עולמנו, לפעול על פיו. אחד
המובילים אל האמת, הוא האמון. האמון במסורת. הראיה של רבי סעדיה גאון היא מעניינת,
חוזרת אל תולדות הרעיונות בפילוסופיה החדשה: האמון הוא מרכיב יסוד בתודעת האדם,
בלעדיו האדם לא יכול להתקיים. עשה ניסוי מחשבתי ומחק את האמון, וכל מערכת הכלכלה
תקרוס ואיתה הקהילה והאדם. אפשר להמשיך את דברי רבי סעדיה, לניסוי מחשבתי של אובדן
האמון במערכות יחסים, במשפחה.
הניסוי
המחשבתי של רבי סעדיה, הופך למציאות בעולמנו. האמון בין בני אדם קורס ומתפוגג. הן
בזירה הציבורית, הפוליטית והן בזירה הקהילתית, המשפחתית והזוגית. מנקודת מבטי,
מגפת הבדידות שהיא מחלת הדור, יסודה באבדן היכולת לתת אמון. אם אין בי אמון, כיצד
אתחייב? אם אין אמון, לא נוצרת תשתית ההצטרפות ההכרחית לחיים משותפים. הכל נכון,
הסיכונים, המקרים המתרחשים לנגד עיננו, אבל גם הפרקטיקות של חוסר אמון - כגון הסכם
ממון קודם לנישואין - שומטות את הקרקע בפני 'והיו לבשר אחד'. לדעתי, לא העלייה
במספר הרווקים והרווקות הגרושים והגרושות גורם לכך שבני הדור הצעיר מפחדים להתחייב
זה לזו, אלא חוסר האמון מפרק את המחויבות, וזה גורם לעלייה במספרים. השבוע קיבל
אתגר קרת את פרס ספיר. בנימוקי השופטים נאמר כי הוא מטיב לתאר את התלישות של בני
הדור. הנה קטע מהסיפור האחרון בספר 'תקלה בקצה הגלקסיה', שזיכה אותו בפרס:
אבולוציה של פרידה
בהתחלה היינו תא. אחר כך אמבה, ואז דג, ואחרי
תקופה ארוכה ומאוד מתסכלת הפכנו ללטאה. בתקופה ההיא, אנחנו זוכרים, האדמה היתה רכה
והפכפכה מתחת לרגלינו, אז טיפסנו על עץ. שם למעלה, בצמרת, הרגשנו בטוחים. בשלב
מסוים ירדנו שוב לקרקע והתחלנו ללכת זקוף ולדבר, ומרגע שהתחלנו לדבר פשוט לא
יכולנו להפסיק... ופחות משנה אחרי זה נולד לנו ילד, וגם הוא טיפס על עץ והרגיש
בטוח בצמרת, וגם הוא באיזשהוא שלב ירד משם והלך לאוניברסיטה. ואז נשארנו לבד
והתחיל להיות קר... ואחר כך... רבנו על משהו טיפשי את הריב הכי גול שרבנו מאז
שנוצרנו, וצעקנו ובכינו ושברנו דברים, כאלה שאם הייתם שואלים אותנו יום קודם היינו
אומרים לכם שהם בלתי שבירים בכלל. ואז לקחנו את הדברים שלנו ושמנו במזוודה, ומה
שלא נכנס למזוודה דחפנו לשקיות פלסטיק מהסופרמרקט וגררנו את כל זה אחרינו, כמו
חסרי בית, לדירה של חבר שלנו, עשיר מאוד, שפרש לנו סדין דהוי על הספה היוקרתית שלו
בסלון. והחבר אמר לנו שאולי זה נראה עכשיו כמו סוף העולם, אבל שעד מחר כל הזעם
והעלבון יתפוגגו, והכל ייראה אחרת. ואמרנו לו שלא, שמשהו נשבר שם, משהו רוסק, משהו
שלעולם לא נוכל לרפא או לתקן, והחבר הדליק לעצמו סיגריה ארוכה ודקה ואמר
"אוקי, נניח. אבל, בלי קשר, תגיד, למה אתה מדבר כל הזמן ברבים?" ובמקום
לענות לו הסתכלתי סביבי וראיתי שאני לגמרי, אבל לגמרי, לבד.[3]
ככה
זה. הדימוי, הזיוף של הרבים כשאין הצטרפות, משאיר את היחיד בבדידותו. תיאור
התפתחות האדם, אם איננו מכיל את האני ואת האתה ואת הכמיהה לקשר ולהצטרפות, לא
ייצור אמון והפרידה אכן תהיה 'אבולוציה של פרידה', תהליך הכרחי ובלתי נמנע. רק
כשיש כמיהה אל מעבר לעצמך, אל דורות הילדים ובניהם ובני בניהם, אל מעבר לעצמך, אל
האחר אל האחרת, 'אנחנו רוצים לראות את המלך', את החתן, את הכלה, את החבר, את
החברה, רק אז יש אפשרות לקפוץ על פי התהום שבין אדם לאדם, 'וגם בך יאמינו לעולם'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה