על השליחות ועל הנוכחות [פרשת שלח]

על השליחות ועל הנוכחות [פרשת שלח]

 

פרשת המרגלים קוראת לנו לכעוס עליהם. התורה מתארת אותם כמוציאי דיבת הארץ רעה, יהושע וכלב - הבחורים הטובים - רק מבליטים את רעתם. ואכן, התבוננות בפרשה מגלה כמה טעויות מתודיות שעשו המרגלים, מהן אפשר ללמוד גם בימינו אלה. הטעות הראשונה - חוסר הבחנה בין תיאור לשיפוט. מי שישים את לבו יבחין, כי הטעות הזאת נזקפת דווקא לחובתו של כלב:

 

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה, וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ.

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ.

אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

 

המרגלים מוסרים תיאור של הארץ, משקפים את טובה ואת עזות יושביה וביצורי עריה. כלב מכניס נימה חדשה, שיפוט כי אפשר לגבור עליה. המרגלים האחרים נענים לאתגר, וטוענים כי אי אפשר לגבור עליהם. בכך כלב וחבריו חורגים מהמשימה שהיתה משימה תיאורית, הם לא הוזמנו כשופטים בשאלה האם העלייה לארץ אפשרית או לא. אין בכך רע, ובלבד שיש שקיפות ובהירות כי השיפוט איננו חלק מהתיאור. כאן יש בלבול. השומעים חושבים שהשיפוט הוא חלק מהתיאור, ונותנים לו מעמד של אמת ולא של עמדה ודעה.

 

הטעות השנייה נוגעת לתיאור הלכי הרוח של יושבי הארץ. המרגלים שוגים בהשלכה, מתארים את המתרחש בתודעת היריב על פי הידוע להם שמתרחש בתודעתם שלהם:

 

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

 

העובדה היא שיש בארץ נפילים. עובדה רגשית עליה יכולים המרגלים להעיד היא כי הם היו בעיני עצמם כחגבים. אך מניין הם יודעים שהם היו בעיני הנפילים כחגבים? רש"י כותב:

 

וכן היינו בעיניהם - שמענו אומרים זה לזה: נמלים יש בכרמים כאנשים.

 

אני נוטה לפרש שלא כרש"י, הם לא שמעו את דברי הנפילים, גם אם היו שומעים לא היו מבינים את השפה. הם השליכו את תודעתם על תודעת הנפילים, והיו בטוחים שכשם שהם רואים עצמם כחגבים כך הנפילים רואים אותם כחגבים [או כנמלים]. זאת טעות יסודית. חוסר ההבנה שהאחר חושבת אחרת ממני, הוא הבסיס לטעות של מרגל. מרגל טוב משחרר את תודעת האחר מתודעתו, וכך לא מתקבע על קונספציה.

 

הטעות השלישית היא המרת משימה במשימה. לעיתים השליח חושב שאם יבצע יותר מאשר הוטל עליו, ממילא תהיינה התוצאות טובות יותר - ולא היא. בואו ונתבונן היטב מה היתה המשימה:

 

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר.

וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא, וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב.

וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ, הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה, וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.

וּמָה הָאָרֶץ, הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ, וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

 

המשימה היתה לעלות אל ההר, לתצפת מפסגתו על הארץ ולהשיג מענה לשאלות שהוצגו להם. רק לאחר מכן לבצע חדירה מהירה שתכליתה אחת - לקחת מפרי הארץ. ומה עשו המרגלים?

 

וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ, מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת.

וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם.

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם, וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים.

 

המרגלים לא עולים אל ההר, אלא עורכים מסע בתוככי הארץ. את התשובות לשאלות הם אוספים לא מנקודת תצפית, אלא בסיור בין הערים והנחלים. אפשר לבחון את השאלה איזו שיטה של איסוף מודיעין עדיפה, אי אפשר להתעלם מכך שהתשובות בשני המקרים תהיינה שונות. ייתכן שהחרדה שאחזה בהם היתה תולדה של הפחדים שהתעוררו כשהם מסיירים בתוך ארץ אויב. חוסר המודעות לכך וחוסר השקיפות ביחס לשולחים, יכול ליצור את השלכת הפחדים האישיים על השיפוט - שאותו כלל לא התבקשו להביא.

 

הניתוח הזה מראה כיצד בדיוק התבצע העיוות, הוא העיוות שגרר את הכעס הגדול של משה ושל ריבונו של עולם על המרגלים. אבל לאחר חשיפת העיוות, צריך להבחין בעוד בעיה יסודית שכרוכה בשליחת המרגלים. על הביטוי 'שלח לך' כותב רש"י:

 

'שלח לך' - לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א', כ"ב) 'נשלחה אנשים לפנינו', כמה שנאמר (שם) 'ותקרבון אלי כלכם' וגו', ומשה נמלך בשכינה. אמר [הקדוש ברוך הוא]: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, י"ז) 'אעלה אתכם מעני מצרים... אל ארץ זבת חלב ודבש' , חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה.

 

רש"י חושף כאן את אשר מתגלה מהתבוננות מעמיקה בפסוקים, ומהצלבתם עם סיפורו של משה כפי שהוא מופיע בספר דברים. מעשה השליחות רחוק מלהיות פשוט. יש כאן צומת של אינטרסים, אג'נדות ומטרות. מי עומד אחרי השליחות? מצד אחד העם - כשמשה רק נענה לבקשתם, מצד שני משה עצמו. לשם מה שולחים אותם? אם קוראים בספר דברים מגלים מטרה אחת:

 

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר, אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.

כאן הבקשה היא לברר מהן הדרכים אל הערים, ואולי גם לבחור בין הערים את אלה המתאימות לבוא אליהן. לעומת זאת בפרשה שלנו הגדרת המטרות שונות. הן רחבות יותר, מבקשות לעמוד על טיבה של הארץ ולתהות על קנקנו של העם היושב בה. כאשר לא ברור למי השליחים מחויבים ומהן מטרות שליחותם - השיבושים צפויים מראש.

למעשה, שורש הבעייתיות טמון בעצם מושג השליחות. השליח הוא ישות משפטית וקיומית, שהגבול בין עצמיותו ובין היותו זרוע ארוכה של שולחו - מטושטש. השליחות נולדת מהתשוקה להשיג מטרות שהן מעבר לגבולות האפשר של השולח, או מכיוון שהוא רחוק, או מכיוון שחסרות לו מיומנויות או מכיוון שאין לו זמן. התבוננות בדברי חכמים על השליח, תנהיר את הבעייתיות שבשליחי הפרשה שלנו.

 

שלוחו של אדם כמותו.                                                       [קידושין מ"א ע"ב]

 

השליח נתפס כאדם השולח, כלומר אין לו - לעניין השליחות - אישיות עצמאית. על כן מתעוררות בעיות כשהשליח מתחיל לפעול על דעת עצמו, חורג מהמשימה המדויקת שנתן לא שולחו.

 

אין העבד - הכנעני - נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אישה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.                                                                             [שם]

 

השליח אמנם איננו אישיות עצמאית, אבל הוא צריך להיות כמות השולח. מערכת החוקים שעל פיה הוא נקרא לבצע את שליחותו, חייבת לחול גם עליו. השליח חייב להיות בעל אישיות משפטית מקבילה לאישיות השולח.

 

זכין לאדם שלא בפניו.                                                               [שם מ"ב ע"א]

 

השליחות אפשרית אם פעולתה היא זכות לשולח, אך איננה מן האפשר אם היא חובה לו. ההתנגדות של האדם לביצוע פעולה שהיא חובה לו, גורמת לכך שהשליחות איננה תקפה.

 

אין שליח לדבר עבירה, דאמרינן: דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?                                                                                    [שם מ"ב ע"ב]

 

כשם שהשליח לא יכול לבצע פעולה שהיא גורמת נזק לשולח, כך הוא לא יכול לבצע פעולה שהיא עבירה. שליח ממזער את אישיותו העצמאית, ורק במקום שהמעשה טוב אובייקטיבית וטוב לסובייקט - השולח - השליחות היא מן האפשר. מכל ההבחנות הללו, ברור עד כמה בעייתית דמותו של השליח. מרחב התמרון שלו צר, והוא כאדם בעל דעה עצמאית, עלול כל הזמן לחרוג ממנו. על רקע ההבחנות האלה תובן קביעתם של החכמים:

 

מצווה בו יותר מבשלוחו.                                                                 [מ"א ע"א]

 

השליחות היא פשרה בין הצורך ובין הנוכחות הראויה. עדיף שהאדם עצמו יהיה נוכח בשעת ביצוע הפעולה, הנוכחות העצמית היא הנכונה. חכמים הביאו דוגמאות:

 

כשם שרב ספרא היה חורך ראשים [של הבהמה, כהכנה לסעודת שבת, ולא הותיר את המלאכה לשליח].

רבא מלח דג.

יש אומרים שבזה [בקידוש אישה] גם איסור יש [בקידושין על ידי שליח], כפי שאמר רב יהודה אמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה: 'ואהבת לרעך כמוך'.                                       [שם, מתורגם]

 

אין תחליף לכך שאדם עושה פעולה בידיים, מכין את הבשר ואת הדגים לסעודת השבת. אין תחליף לראייה בעינך שלך. משה שלח אנשים, והם התבוננו בעיניים שלהם ולא בעיניים שלו. הוא הסיר מעל עצמו את האחריות, ואחר כך כעס שהדברים לא נעשו על פי רצונו.

אנחנו חיים בעולם שבו מוטלות עלינו המון מטלות, הרבה מעבר לכוחותינו. לכן אנחנו מעבירים רבות מהן לשליחים, לעיתים לאנשים אחרים ולעיתים למכשירים. גם את האנשים שאנחנו שולחים אנחנו רואים כמכשירים. צריך להיות מודעים למחיר. אף אחד לא ימלא את מקומך בהבאת ילדך לגן, בשיחה עם בן או בת הזוג, בהתבוננות בשדה הפעולה עליו אתה אחראי בעבודתך. אם החלטת למנות שליח, דע שבוודאי שהוא יטה את הפעולה ואת התודעה לכיוון שלו. מי שמודע לכך, שוקל כמה פעמים לפני שהוא מחליף עצמו בשליח. מי שמודע לכך, יודע להיות נוכח בזירות חייו.

'במקום שלבו חפץ' על הלמידה הבית מדרשית

'במקום שליבו חפץ' על הלמידה הבית מדרשית

 

במסה זו, ברצוני להתבונן יחד אתכם בדרך למידה עתיקת יומין. דרך זו פותחה על ידי חכמי ישראל, במאה הראשונה והשניה לספירה. למרות פער הזמן בין חיינו העכשוויים ובין עת היווצרותה, דומה שיש בה כדי לאתגר את החשיבה החינוכית והאינטלקטואלית שלנו. בית המדרש נוצר כדי ללמוד בו תורה, אנו נתבונן בו ככלי לכל למידה שהיא.

'בית המדרש' הוא מוסד עתיק, שזכה לתחייה בעת הזאת. ישנם היום בתי מדרש רבים, המשלבים מתודות ישנות עם חדשות. ברבים מהם לומדים לומדים בעלי זהויות שונות, מדתיות לסוגיהן ועד לחילוניות. ברבים מבתי הספר ישנם היום בתי מדרש, בהם לומדים מקורות יהודיים עתיקי יומין עם מודרניים, יחד עם מקורות אחרים. על כן המושג 'בית מדרש' זוכה היום להגדרות רבות ופשרים שונים, מה שמקשה על ההתבוננות המוצעת בזה. על כן אציע לכם להפעיל את הכלל הבית מדרשי הראשון: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. דווקא המושאים המוכרים והשגורים על לשוננו, נקראים להיות מוצגים בפני התודעה כאילו הם חדשים. זו הזמנה לשמיטת הידע הקודם, בכדי לאפשר מבטים חדשים ורעננים.

 

'אין בית מדרש ללא חידוש'

 

המטרה של הלימוד בבית המדרש, איננה העברת חומר נתון אלא חידוש של אשר טרם היה. החכמים הכירו בכך שאין חידוש ללא ידע הקיים, ואף פתחו דרכים לשמרו ולהעמידו זמין לתודעה. 'עשה לבך חדרים חדרים' הורו, והכוונה כנראה ליצור ארמון רב חדרים בתודעה. בחדרי הלב יאוחסן הידע על פי נושאים, חדר חדר ונושאו המיוחד לו. כך תטייל התודעה בארמונה, ותמצא את הידע מוכן ומזומן לה. אך למרות ההשקעה הרבה בהעמדת הידע הנתון, תודעתם של החכמים מכוונת אל החידוש. אין שיעור שאין בו חידוש, משמע - דבר שהלומדים והמלמד לא ידעו מראש. המורה מכוון לא להעביר את הידע, אלא להיות שותף ללומדים ליצירה של החידוש. דברי רבי, נאמרים במלוא חומרתם: 'הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן'. מקופלת כאן מהפכה בתפישת המורה את עצמו, מרחבים חדשים של אמון ושל הערכה של המורה לתלמידיו.

 

 

 

'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'

 

המטרה של הלימוד בבית המדרש איננה העברת ידע, אלא מחלוקת המעוררת לחשיבה. לכל עמדה יש ערך אמת, המסומן בשפה הדתית כ'דברי אלוהים חיים'. הטענה כי 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים', פוצעת את מושג האמת המורה כי רק אחד מ'שני קצות הסותר' [כביטויו של רבי חסדאי קרשקש, פילוסוף יהודי חשוב בן המאה ה12] הוא בעל ערך אמת. אין כאן עמדה פלורליסטית, המוותרת על ערך האמת. אין כאן עמדה סובלנית, המוכנה לסבול עמדה שבעיני הטוען איננה אמיתית. זאת עמדה ייחודית, המורה על ערך מוחלט לכל אחת מהעמדות. התולדה של עמדה זו היא אהבת המחלוקת. לא בכדי מרבית המשניות מכילות מחלוקת. במקום בו תיושם שיטת בית המדרש, יהיה חיפוש של המחלוקת כתנאי הכרחי לחשיבה מעמיקה.

בית המדרש פיתח פרקטיקות מיוחדות של התנהלות במחלוקת. על בית הלל נאמר בתלמוד כי נפסקה הלכה כמותם לא מפני שעמדותיהם היו חזקות מאלו של החולקים עליהם - בית שמאי. הסיבות היו שלוש: ראשית - מפני שהם היו ענוותנים. שנית - מפני ששנו בבתי המדרש שלהם את עמדתם ואת עמדת בית שמאי. שלישית - מפני ששנו את עמדת בית שמאי לפני עמדתם. כדי לעמוד על הרדיקאליות של השיטה, דמו לעצמכם שהיא היתה מיושמת בחינוך הדתי ובחינוך החילוני. משמעה הוא שבבית הספר הדתי היו לומדים הוגים חילוניים, ובבית הספר החילוני - הוגים דתיים. יתרה מזו, בכל אחד מבתי הספר היו מקדימים את ההגות המכוננת את משנהו. יש כאן אמון עמוק בחופש הדעות ובהכרעת הלומד שאין הכרח כי תעלה בקנה אחד עם עמדת המורה.

 

'מלחמתה של תורה'

 

כך הגדירו החכמים את ההתרחשות בבית המדרש. הלומדים הם 'בעלי תריסין', הם בעלי המגינים הנלחמים במלחמתה של תורה. לא מדובר בהתרחשות פלורליסטית רכה, אלא במלחמת דעות קשה. טענתם של החכמים היא כי דווקא התרחשות קשה שכזאת היא המובילה לאהבה ולרעות: 'אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: [במדבר כ"א] "את והב בסופה", אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ.

 

'זכה - נעשית לו סם חיים'

 

הלימוד בבית המדרש נעשה בשני אופנים: האחד - פענוח החומר כשהוא לעצמו, והשני - חיפוש משמעות קיומית של החומר הנלמד עבור הלומד. חכמים ערים לכך שחיפוש משמעות יכול להוביל לדרכים שונות והפוכות זו מזו, הכלל שלהם מכיל שתי זרועות: 'זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה.' מאחר ששתי האפשרויות קיימות, מוטלת אחריות על הלומד לבחור בחיים. השילוב שבין פיצול הידע למחלוקת, לסם חיים ולסם המוות ובין הבחירה והאחריות, הוא הליבה החיה והפועמת של בית המדרש.

 

'אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ'

 

חכמים טבעו את הכלל, ונראה שלקחו אותו ברצינות עד הקצה. אין מקום לכפייה בלמידה. אם אין לאדם מוטיבציה פנימית, לא תהיה למידה. הלמידה היום בנויה על אדני הנחה הפוכה: על המורה מוטלת המשימה לעורר ולהניע את הלומד ללמוד. חכמים בנו עולם בו התפקיד הזה מוטל על הלומד. אפשר להניח שאחת התוצאות היתה, כי מי שלא רצה ללמוד לא למד. אך תוצאה אחרת היתה גילוי כוחות אדירים ותשוקה עזה ללמידה. כך מסופר על הלל, שיום יום היה נותן מחצית משכרו לשומר בית המדרש כדי שיוכל ללמוד. 'פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים...'  מערכת החינוך היום לא מעיזה להטיל את האחריות ללמידה על הלומד, היא חרדה שהוא יפרוק את עולה. אך בית המדרש הוא מקום של חירות, מי שלא רוצה ללמוד בו - שלא ילמד. 

 

'איזהו תלמיד חכם...'

 

מערכת החינוך והלימוד המוכרת לנו, בנויה על אדני ההערכה. טול ממנה את המבחן ואת הציון, והיא קורסת כולה. ההערכה מהווה כלי להנעה, בלעדיה - מניחה ההנחה - לא ילמד התלמיד. בלי הציון, כיצד נדע האם לתת ללומד הסמכה? בבית המדרש הקלאסי, אין הערכה. כיצד תהיה? אם הלמידה היא לא של החומר אותו מלמד המורה, אלא דיון של החבורה הלומדת במושגים, על מה יבחן התלמיד? על העמדות השונות שעלו בדיון?! בית המדרש איננו זקוק להערכה, שהרי ההנעה ללמידה היא פנימית ולא חיצונית. יחד עם זאת, יש אמות מידה מסוג אחר בבית המדרש: על השאלה 'איזהו תלמיד חכם?' משיב רבי יוחנן: 'כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר'. אין כאן ידע על פי נושא, ידע ערוך מראש, אלא מרחב המאפשר תנועה בכל כיוון.

 

'וכל מאן דפשע...'

 

התלמוד מספר על מורה שהיו לו מחילות של דגים, וכל ילד שפשע היה נותן לו לתקן את מחילות הדגים עד שהיה שב ללמוד. מעבר לגבולות הסיפור, אין מקום לענישה בבית המדרש. צירוף המרכיבים שהזכרנו, הלמידה במקום שהלב חפץ והעדר מדידה מכומתת של הלימוד, מובילים לכך שבבית המדרש למעשה אין מקום להגדרת 'פשיעה' וממילא אין מקום לענישה. ירידה במוטיבציה מחייבת את הפדגוג לחפש מקום בו יש הנעה לתלמיד למעשה היוצר, הוא ליבו הפועם של בית המדרש. ממקום זה - ויהא תיקון מחילות דגים, ציור, או משחק - יכולה להתרחב ההנעה וההנאה שבלמידה.  

 

'תורה היא וללמוד אני צריך...'

 

בתלמוד מסופר על תלמידים שהפתיעו את מוריהם במקומות סתר - בבית הכיסא ומתחת למיטתם, כשנשאלו למעשיהם ענו: 'תורה היא וללמוד אני צריך.' אף כאן צירוף של כמה מרכיבים. ראשית - האחריות מוטלת על התלמיד, הוא מגדיר לעצמו את שדה הלמידה המשמעותי לו.  שנית - מאחר ואין בחינה ואין כימות לידע, הוא פורץ אל מעבר לחומר הלמידה אל האישיות היודעת. התלמיד מחפש את האופן שבו הידע והאישיות מתלכדים זה עם זו, ואותם הוא מנסה ללמוד על ידי התבוננות.

 

מבט כולל

 

הלמידה בבית המדרש שונה מאוד מהלמידה המקובלת במחוזותינו. הדגש שבה הוא על היצירה האינטלקטואלית, על החידוש. האחריות ללמידה מוטלת על הלומד ולא על המלמד, הוא המגדיר את יעדי הלמידה ואת גבולותיה. ליבת הלמידה הוא העימות והמחלוקת, לא העברת  הידע הנתון. כל השערה מוטלת אל שדה הקרב התבוני, והעימות בין העמדות מכריח את הלומד לנקוט את עמדתו שלו. המורה מנחה את ההתרחשות, תוך כדי ויתור על מוקדי כוח שהלמידה הרגילה מעניקה לו. כאן נדרשת ממנו אומנות מיוחדת, אומנות הנחיית בית המדרש. היא כוללת שליטה במרחבי ידע, ויכולת למצוא את המשמעות הקיומית שבידע עבור הלומד.  

 

'ויחלום חלום...'

 

ליבי אומר לי, כי בעוד כמה עשורים, הלמידה כולה תהיה למידה בית מדרשית. התמורות המהירות בנגישות הידע, גורמות כבר היום לרעידת אדמה בתחום הלמידה וההוראה. תפקידים רבים שהיו מוטלים בעבר על המורה, אין בהם עוד צורך. מאגרי המידע, שיעורים ממוחשבים ועוד כלים מכלים שונים, עומדים לרשותו של הלומד. הם מכשירים טובים יותר מאשר ההוראה של מורה אחד הנאבק לומר את דברו אל מול קבוצה של עשרות תלמידים הומים. בנוסף לכך, שינויים עמוקים חלו בתפישה העצמית של אנשים בכלל ואנשים צעירים בפרט. הניסיונות להשיב את היראה והכבוד שהיו נוהגים - לפחות בדימוי - לפני עשרות שנים, נידון לכישלון. האנשים הצעירים מודעים יותר לעצמם, לטוב ולרע. הם אינם שותים בצמא את דברי המורה, וביקורתם - וביקורת הוריהם - לא מאפשרת את הפוזיציה של מורה העבר. בית המדרש מציע דרך המהווה את הקומה הנוספת של בניין הידע. לאחר קומת הבסיס שנרכשה בעבר על ידי השינון והיום על ידי מאגרי המידע, נבנית הקומה השנייה המבוססת על השקלא והטריא החותרת אל המחלוקת. כך מתלבנות השמועות, כשהחתירה העיקשת היא אל החידוש. דמות המורה החדש היא דמות האדם שחייו מהווים דוגמה של הידע ושל הפנמתו. אל מולו בונה התלמיד את הידע שלו, בדרכו שלו.

ג'ון סטיוארט מיל מעמיד בספרו 'על החירות' משנה סדורה היכולה להוות תיאוריה של הלמידה הבית מדרשית. טענתו כי יש לחתור לחופש הדעות, ולא להשתיק דעה של מיעוט. בלשון בית המדרש, יש לחתור למחלוקת ולא לתמימות הדעות. לדעתו זה אינטרס לא רק של בעל דעת המיעוט, אלא גם של בעל דעת הרוב. ארבעה נימוקים הוא מביא לעמדה זו:

ראשית - ללא הבעת דעת המיעוט, לא תוכל לדעת שהיא שגויה.

שנית - גם אם הדעה האחרת שגויה, ייתכן שיש בה קורטוב אמת. השתקתה תגרום לויתור על קורטוב זה.

שלישית - גם אם דעת הרוב נכונה לגמרי, ללא העימות עם עמדה אחרת היא תהיה מוחצנת חסרת הבנה ופשר.

רביעית -  התולדה של הנימוק השלישי היא התנוונות העמדה והחלשת חיוניותה והשפעתה.

לצד הנימוקים בעד לימוד 'בית מדרשי', מעמיד מיל את החשיבות של גיבוש עמדה עצמאית של הלומד. תפקידו של הלומד הוא לבחור לעצמו את הדרך, ולא תפקידו של המורה לתת אותה לו מן המוכן. כך הוא כותב:

 

מי שמרשה לחברה, או לסביבה, לבחור בשבילו בתכנית החיים שלו, אין לו צורך בשום כשרון אחר חוץ מן החיקוי הקופי...

 

לאור כל זאת, אציע לבנות מערכת הכשרה למנחי בית המדרש. מניסיוני, הרחבת הכשרתו של מורה למנחה, היא ממשימות ההכשרה הקשות ביותר. היא דורשת מהמורה יכולת ויתור, שינוי והשתנות. היא פותחת בפניו אופקים חדשים של פדגוגיה וחינוך. בית ספר למנחי בתי מדרש חייב להכיל דרכים יצירתיות של התנסות וסימולציה המאפשרות ללומדים בו להתנסות בהנחיה חסרת כוח ושליטה. הוא מחייב קשב לתלמידים, הבנת תהליכים קבוצתיים, שליטה וירטואוזית בידע ואפשור של התרחשויות יצירתיות פורצות דרכים חדשות. תקוותי היא כי יבוא יום והכשרה שכזאת תהיה חלק הארי בהכשרת המורים, ותהווה תנאי הכרחי לקבלת תעודת ההוראה. לאחר שיוכשרו המורים להיות מנחי בית המדרש, תוכל ההוראה עצמה לעבור שינוי ותמורה אל עבר הלמידה הבית מדרשית. כך ישוב המשאב שאפיין את העם היהודי לאורך דורות, חשיבות הלמידה היוצרת וההצטיינות בה.

מדוע התפללתי במרפסת ביתי ולא בבית הכנסת [שיר] [20]

מדוע התפללתי במרפסת ביתי ולא בבית הכנסת

 

כי ממרפסת ביתי רואים שמים

כי מרפסת ביתי עטורה בפרחים

כי ציפורים

כי נקר

כי אין סידור ואין סד

כי שפה כאן חסרת מעצורים מתפתלת כאפיק נהרות זורמים בו מים אל ים

כי געגוע

כי פרחים שיבשו וגזמתי הפריחו אחרים כבועות של סבון ילדים

כי דמעות של שמחה ואושר לא ישְרו לשווא אלא ישקו את פרחים

כי חירות

כי סתם

כי ככה

כי ליבי עולה על גדותיו לא רציתי ישפך בכביש או על מדרכה שבדרך

כי לבד

כי איתַך

כי מעמקים

כי מה פתאום

כי זה המקום

כי ברור מאליו

ולמה את שואלת אם את יודעת [את ה]תשובה

כי אלוהים לי נגלה ואמר

כי מקום לי נגלה ואמר

כי שמים נגלו ואמרו

כי זה בית אלוהים

כי זה שער השמים.

על המנורה [פרשת בהעלותך] [9]

על המנורה [פרשת בהעלותך]

 

בפרשה הקודמת - פרשת נשוא - קראנו על מתנות שנים עשר הנשיאים, מתנות שהצטרפו למפעל של חנוכת המשכן. בפרשת השבוע, נראה כי הסיפור חוזר לאחור. הפרשה פותחת במעשה המנורה ובהדלקתה:

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה: מִקְשָׁה זָהָב, עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא, כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה - כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.

 

החזרה לאחור במעשה הסיפור, הובילה כנראה את רש"י לכתוב:

 

למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?

לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

 

לפתע, אל פרשה 'טכנית', זורמים רגשות עזים: חלישות הדעת, קנאה, התנשאות. בואו ונאזין לפרשה הקטנה הזאת, ונראה כיצד ביד אמן פדגוג מוביל ריבונו של עולם את אהרון ממחוזות חלושי דעת אל מלאותה.

אהרון נקרא להעלות את הנרות. מפתיע. נרות מדליקים, לא מעלים. כך מעיר רש"י:

 

על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב.

 

אם מתבוננים היטב במלאכת ההדלקה, רואים שאכן יש בה העלאה. המדליק מדליק, והשלהבת עולה מאליה. על פי החכמים מגלים עוד דבר, יש מעלה ומדרגה אליה עולה הכהן כדי להדליק. גם לזאת מתאימה לשון העלייה. תוך כדי כך אהרון שדעתו חלשה, שומע כבמראה את הקריאה לעלות, ולעלות מאליו.

ועוד אנחנו שומעים, כי הנרות עולים אל מול פני המנורה. משמע - למנורה יש פנים. מהם הפנים של המנורה?

 

אל מול פני המנורה - אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה.

 

כיצד מגיע המושג 'פנים' אל הנר שבגוף?

הרמב"ם בפרק ל"ז של מורה נבוכים, מציג את ריבוי הפנים של המושג 'פנים':

 

'פנים' הוא שם משותף...

הוא שם לפרצוף של כל בעל חיים,

והוא שם לכעס: 'ופניה לא היו לה עוד' [שמואל א' א' י"ח]...

כן הוא שם לנוכחות אדם ומקומו: 'על פני כל אחיו נפל' [בראשית כ"ה י"ח]

'ועל פני כל העם אכבד' [ויקרא י' ג'] משמעותו: בנוכחותם.

על פי משמעות זאת נאמר: 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים'

                                                                                               [שמות ל"ג י"א]

 

המנורה בנויה מחלק מרכזי, מסיבי, הוא ה'גוף', ומענפי קנים היוצאים ממנו. החלק המרכזי הוא הנותן לה את הכובד והנוכחות, הקנים - את הקלילות. הקנים פונים אל הגוף המרכזי, ומכיוון שהוא מרכז הנוכחות של המנורה, אפשר לקרוא לו: פני המנורה.

עתה בואו ונפנה אל דרך המדרש, דרך קריאה שפיתחו חכמים כדי לעמוד על גוונים עדינים שבמקור. מי שאמון על דרך המדרש, שומע במילים בנות הד למילים אחרות החושפות עוד רבדים בקטע. הנה הביטוי 'פני המנורה', מוביל אותי לפנים אחרות:

 

(א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, וַתֹּאמֶר: קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'.

(ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל, וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

(ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'.

(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

(ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

(ו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ? וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?

(ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב - שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב - לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.                                                    [בראשית פרק ד']

 

קין והבל הם שני בנים שונים. קין עובד אדמה והבל רועה צאן. אלוהים אוהב בשר, ירקות ופירות - פחות. הוא מקבל את מנחת הבל, ואל מנחת קין הוא לא שועה. כאן מופיעה הקנאה, והקנאה של קין גורמת לפניו ליפול. אהרון ויתר ראשי השבטים מצויים בסיטואציה דומה מבחינה רגשית. ראשי השבטים מביטים מנחה המתקבלת, אהרון לא מוזמן להביא ואולי גם אין לו. ריבונו של עולם קורא לו להעלות את הנרות אל מול פני המנורה, שוב מראה לפניו הנפולות הנקראות להתרומם ולעלות. אנחנו הקוראים מתבוננים בהשתאות בדרמה השקטה המתחוללת, והתורה מוצאת לנכון להוסיף להתבוננות שלנו את מעשה המנורה. המנורה היא מקשה אחת, עד ירכה ועד פרחה. מהי הירך של המנורה ומהם פרחיה?

 

'מקשה' - בטדי"ץ בלע"ז [עשוי בהכאה] לשון 'דא לדא נקשן' (דניאל ה, ו). עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס וחותך בכשיל לפשט אבריה כתקונן, ולא נעשית אברים אברים ע"י חבור.

'עד ירכה עד פרחה' - ירכה היא השידה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים.

'עד ירכה עד פרחה' - כלומר גופה של מנורה כולה וכל התלוי בה.

'עד ירכה' - שהוא אבר גדול.

עד פרחה - שהוא מעשה דק שבה הכל מקשה.

 

ה'פנים', ה'גוף', ה'ירך' - ביטויים חושניים מגוף האדם שמתארים את החלק המרכזי, מרכז הכובד של המנורה. ואל מולו - הקנים, הנרות, הפרחים - ביטוי אחר, מעולם הצומח המבליט את השונות של החלקים הדקים. הכל מקשה אחת. אולי עוד פן במראה המוצגת לאהרון, המורה לו על הכוליות האחת של המנורה, למרות השונות של חלקיה. אולי כך מנסה ריבונו של עולם להרים את פניו הנפולות מקנאה, לתת לו תחושה של מלאות בחלק שהוא נוטל בשלם.

 

רבי נחמן מברסלב סיפר סיפור נאה על מנורה:

 

מעשה באדם אחד שעזב את בית אביו ואת ארץ מולדתו ויצא למדינות רחוקות ללמוד שם חכמות ומלאכות. לאחר שנים חזר לארצו ולבית אביו. 
שאלו אביו: מה אומנות למדת בני, בארצות הרחוקות?

אמר לו הבן: למדתי להתקין מנורה תלויה, שהיא מעשה אומנות נפלא. 
ואם הדבר טוב לפניך, אבי, כנס נא את כל בעלי האומנות הזאת היושבים במדינתנו ואראה להם את המנורה מעשה-ידי להתפאר. 

עשה האב כך וכינס את כל בעלי האומנות הזאת שבמדינה, להראות להם מה למד הבן בכל השנים שהיה בחוץ לארץ. הביא הבן את מנורת הפלאים והציגה לעיני האומנים. הסתכלו בה ולא מצאה חן בעיניהם. וכשביקש מהם האב להגיד לו את דעתם על המנורה ענו כולם פה אחד, שהיא מגונה מאוד, 
משום שלא רצו להעלים ממנו את האמת. כיוון שיצאו האורחים מן הבית אמר האב לבנו: שמע, בני, דעתם של בני אומנותך על המנורה. כולם הסכימו פה אחד שהיא מגונה. ובכן, מה חכמה יש בה? 

ענה ואמר הבן: זו היא החכמה: שבמנורה זו חברתי לאחדים את כל החסרונות, שהם מצויים אצל כל בני אומנותי שנתכנסו היום בביתנו. צא וראה, אבא: כל אומן יש לו חסרון משלו.  אומן זה מיטיב לעשות צד זה של הכלי, ואילו צד שני של הכלי יוצא אצלו פגום, אומן פלוני מוציא מתחת ידו חלק מן המלאכה בתכלית היופי, וכנגד זה חלק אחר ממנה הוא ממש מכוער. 
היינו, דווקא אותו חלק שעולה כל כך יפה אצל חברו. וכך הדברים משתלשלים והולכים. מה שנאה אצל זה מגונה אצל חברו, ומה שירוד ומקולקל אצל זה הוא דווקא מלא-חן בידי חברו. ואני עשיתי מנורה, שהוא צירוף כל החסרונות שישנם אצל כולם. להכריז ולהודיע לכולם, שאין אצלם שלימות. 
מנורת החסרונות שלי היא מזכרת-חסרון לכל אחד ואחד. אבל באמת יכול אני לעשות מנורה כתיקונה. 

 

רבי נחמן מציג בעזרת המנורה מראה מול פני האדם כדי שיראה את חסרונותיו. רק מודעות לחסרונות - חושב רבי נחמן - יכולה להוביל אדם למלאות החיים. על פי קריאתנו, אדם חי את חסרונותיו. כל אחד ואחת מאיתנו פניו או פניה נפולות, מפאת חוסר מלאות, קינאה - שהיא ביטוי של העדר המטיל עצמו על האחר. על פי קריאה זו, במקום להיות איש אמת המורה על חסרונות, ראוי למרפא, להורה, למורה, לבן הזוג להעלות את הפנים הנפולות, להראות את החלק השלם שיש לנפול הפנים, וכך להאיר את פניו.

 

 

 

על הארת פנים [פרשת נשא] [9]

על הארת פנים [פרשת נשא] [לזכרו של יובל פלד שנפטר בפתע השבוע]

 

בפרשת השבוע, משולבת ברכת הכוהנים. זאת ברכה מיוחדת, המלווה את העם היהודי מקדמת דנא. בתפילה, כוהנים מברכים אותה יום יום. במשפחה, הורים מברכים בה את ילדיהם בערבי שבתות וחגים. זאת הברכה:

 

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

 

הרבה ברכות מקופלות בברכה האחת הזאת: ברכה, שמירה, הארת פנים, חן, נשיאת פנים.

 

פשרה של התפילה מוזר ומתפרש באופנים שונים:

 

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

 

מה פשר שימת השם על בני ישראל? את מי יברך ריבונו של עולם, את העם? את הכוהנים?

 

מכל הריבוי שמיעוט המילים הללו מחזיק, בואו ונבחר רכיב אחד להתבונן בו: הארת פנים. מהי הארת הפנים, ומה הברכה הצפונה בה?

 

ההתבוננות בהארת פניו של ריבונו של עולם, מובילה לחידות רבות פנים. האם יש פנים לריבונו של עולם? אם יש - האם אפשר לראות אותן כך שהארתן היא בעלת משמעות?

 

הרמב"ם הקדיש לנושא את הפרק השלושים ושבעה בחלק הראשון של 'מורה נבוכים'. הנחת העבודה של הרמב"ם היא שלריבונו של עולם אין גוף, וממילא גם אין לו פנים. על כן הוא נותן למושג 'פנים' כמה וכמה הוראות אחרות, שבעזרתן הוא מפרש את הפסוקים המייחסים פנים לאלוהים. בין הוראותיו: 'נוכחות' (בעזרת הוראה זו הוא מפרש את הפסוק 'וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ' [שמות ל"ג י"א] ), 'מקום', 'זמן'. ולענייננו הוא מוסיף:

פנים הוא גם כן שם הדאגה וההשגחה לא תשא פני דל [ויקרא י"ט ט"ו]; ונשוא פנים [ישעיהו ג' ג']; אשר לא ישא פנים [דברים י' י"ז] וזה תדיר. על פי המשמעות הזאת גם נאמר ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום [במדבר ו' כ"ו] כלומר, לגרום להשגחה שתלווה אותנו.

 

הרמב"ם ממיר את הגופני - הפנים - במופשט - השגחה. גם אם לא נלך בדרכו של הרמב"ם, הרי שהתורה מורה על מגבלה ביכולת לראות פני אלוהים:

 

וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.           [שמות ל"ג כ']

 

מהי אם כן משמעות הארת הפנים ונשיאת הפנים של אלוהים המתוארת בברכת הכוהנים?

 

הספרי [מדרש הלכה] דורש כך:

 

'יאר ה' פניו אליך', יתן לך מאור פנים.

 

נראה לי שדרך הדרשה היא זו: אי אפשר לראות את פני אלוהים, על כן גם אין משמעות להארת פניו. למרות זאת, אפשר להבחין בעקבות של הארת פני אלוהים. אדם שאלוהים האיר לו פניו, פניו שלו מאירות.

הטענה הנטענת כאן חשובה ומעניינת: הארת פנים איננה תכונה של האדם, אלא תגובה שלו. מי שהישות - ובשפה הדתית: אלוהים - מאירה לו פנים, הרי פניו מחזירות את האור אל האחר.

 

פרשה נוספת מאירה את הארת הפנים בפן נוסף. פסוק בספר שמות אומר:

 

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ, אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'.             [שמות כ"ג י"ז]

 

פשוטו של מקרא הוא, כי כאן ציווי לעליה לרגל אל המקדש. אם נאזין ביתר שאת לפסוק, נשמע כי במקדש מתגלים פניו של ריבונו של עולם והאדם העולה לרגל נראה אליהם. מכיוון שבתורה המילים כתובות ללא ניקוד, נוצר מרחב של אפשרויות לקרוא את המילה 'יראה'. חכמים ניצלו את המרחב הזה בכדי לדרוש את הפסוק:

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ד עמוד ב

 

יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה בן תימא:

הסומא באחת מעיניו - פטור מן הראיה

שנאמר: 'יִרְאה' 'יֵרַאה' - כדרך שבא לראות כך בא ליראות.

מה לראות בשתי עיניו - אף ליראות בשתי עיניו!              [סנהדרין ד' ע"ב]

 

על פי הפרשנות המקובלת, לומד יהודה בן תבאי כך:

'יִרְאֵה' -   כדרך שריבונו של עולם רואה את האדם בראייה שלימה, כמו שנאמר: 'אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה' [דברים י"א י"ב].

'יֵרַאֵה' - באותו האופן יבוא האדם להיראות, בהיותו שלם בראייתו - בשתי עיניו.

הרעיון הקודם מקבל כאן תפנית חריפה. לא רק שהאדם הנראה שהוארו לו הפנים, פניו מאירות ורואות. הראייה של הנראה מתדמה לראיית מי שראה אותו. אני מרשה לעצמי לחרוג מדברי רבי יהודה בן תימא ולטעון: אם מי שראה אותך הוא שלם בראייתו, גם אתה תהיה שלם בראייתך.

 

ברצוני להקדיש את הדברים לזכרו של איש מיוחד שהלך השבוע באופן מפתיע לעולמו. יובל פלד היה צייר. אם תחפשו במאגרי החיפוש את ציוריו, תראו ציורים של איש רואה ומתבונן. יובל היה בונה לו תפאורה של בובות מלובשות בתלבושות מיוחדות, ומצייר אותן. כל ציור ארך תקופה ארוכה. פעם אמר לי, כי אם היה יכול לעשות באמת את מה שהוא רוצה, היה מצייר כל ימיו ציור אחד. הוא שכלל את מלאכת ההתבוננות והציור עד לרמה ריאליסטית שכבר לא מצויה היום. בקבוצת לימוד בה נטל חלק, הביא לידי ביטוי את יכולת ההתבוננות שלו במקורות, בחיים, ובמרחבי התרבות. תמיד לעומק, בשרטוט עדין מלווה בתנועת יד אופיינית. מעבר למרחב האינטלקטואלי, האיש ראה את הסובבים אותו. הוא היה הזיכרון הקבוצתי של חבורה שלמדה יחד בבית הספר התיכון, זכר פרטים, מצבים, רגשות ומחשבות. הוא האיר פנים לכל אחד מבני החבורה, ונתן תחושה שהוא רואה. לי היתה הרגשה שאני נהיה טוב יותר במחיצתו, כי כפי שראינו - מי שרואים אותו - רואה, ומי שהרואה אותו שלם, ראייתו נשלמת והולכת ופניו מאירים וטובים.    

שמחה משפחתית

שמחה משפחתית

 

מ - כונית נו - סעת

מכאן אל השַם

לולא מ[ר]חק

לא היינו יודעים את השַם

האחר בדוקין שב -

עין

זר לא ידע את טירוף השמחה

הצווחת

מוסערת בתוף התופים ההולמים וקורעים את העור

עד נבללת בתוך

הפציעה

הקרועה

ודמים ועפר ושיירים

עורות [מ]אודמים

וטללי הזיעה מכתימים החו[ל]צות

ובכי עוללים נפזרים

אין אוסף

שמחה ג - דו - לה

שואגת:

לא עוד!

לא אתן למשיסה

אפורה וכבדה שעיניה

עוגלות אל התוך הרקוב

אינקמה רק הפ[ע]ם

ואפיל עמודים ועומדים

ורוקדים

סחורחרים

רגליים פתולות

וההבל

עולה לתקרה

מהביל

והובל

על הדם.